בתמונה: העין שלי דרך כוס מים עם פלאש

לפני מספר חודשים הכרתי מישהי. ת'אמת הכרתי אותה לפני שנה בערך, אבל אז לא ממש שמתי לב שהיא קיימת. פתאום, מאז שהתחלתי לצאת לפליים היא היתה שם. מתוקה, מעניינת, חכמה, מושכת. אבל לא משתפת פעולה. ניסיתי, באמת שניסיתי. הייתי בהתחלה נחמד וניסיתי לתקשר איתה בכל מיני צורות, ניסיתי להגיע למצב של מתח גופני כלשהו, אבל לא הצלחתי. ולא שלא קיבלתי פידבקים חיוביים, אפילו קיבלתי לא מעט כאלו. אבל כל פעם שראיתי שזה מתקדם לאנשהו זה נעלם.

כל הזמן היא דחתה אותי כיוון שהיא היתה צריכה להעלם למשלחת למספר חודשים ולא רצתה לפתח משהו עכשיו, לא רצתה לחשוב על משהו רציני. אבל אני לא יודע. בכל מקרה, אני עדיין לא אמרתי נואש. בנובמבר נראה מה יהיה.

הפן המעניין, אבל, בכל הסיפור הוא מה שהיה היום. אחרי שיש לי את השיר הזה על הניר קרוב לשלושה חודשים (אני זוכר שבמאי כבר הלחנתי אותו) באה אליי היום בבוקר שני והחלטנו להקליט את השיר. בהתחלה היתה מכונת תופים, ואז הוספתי פסנתר, אחרי כל זה באה השירה של שני (פעמיים) ושני ערוצי גיטרה (טייק #3 וטייק שני!!!1) בסך הכל לא לקח יותר מיום עבודה על משהו ששווה להשקיע את 03:35 של שיר בשבילו.

לחצו כאן לשמוע את "רצון"

חוץ מהשיר הזה הקלטנו גם גירסת כיסוי ל"לאורך הים" של עפרה חזה, ששווה לנסות לשמוע, טייק שלישי בסך הכל, הוקלט בחי.

לחצו כאן לשמוע את "לאורך הים"

אני רק אזכיר לכולם שאת כל מה שאני כותב ניתן להוריד בחינם, להפיץ ואפילו להציע שיתופי פעולה. אני עדיין מחפש מישהו ששר טוב ומוכן להחליף אותי, שכן נדמה לי שהוציאו את השירה שלי מחוץ לחוק במספר מדינות ושהיא נאסרה באמנת ז'נבה עקב תלונות מרובות של שבויי מלחמה.

אז הנה השירים שהקלטתי עד עכשיו:

חולשה - נכתב ליום ההולדת של ליאור, שהיתה באותו הזמן חברה שלי, עכשיו היא כבר לא, לצערי.

למה את? - נכתב למיה לן (הנה עוד פעם גוגל יתחיל להציק לי) בערך שנתיים אחרי שנפרדנו, אבל הוא נכתב על התקופה של החצי שנה אחרי הפרידה שלנו, שהייתי מבולבל לחלוטין. אזהרה - השיר הוקלט ממש מזמן ולא על קיובייס, אלא על פולסאר והוא נשמע ממש ממש חלש, להגביר לפני ולהחליש אחרי
ואולי - הוא עוד שיר שכתבתי על מיה בשנת 1998, הוא הוקלט על ידי שני מיני דיסקים ומיקסר, כשאני מנגן על הכל, בלילה אחד חשוך של אוגוסט, כשהיא היתה בחו"ל והתגעגעתי. כל השיר נכתב ביום אחד, והוקלט בו ביום. האיכות מזוויעה, ההשפעות הן של גיל העשרה ומדובר בשיר רוק ולא בשיר יותר "קליל" כמו האחרים שלי.

טאבו - נכתב לפני בערך 10 חודשים (אולי?) על מישהי שאסורה עליי. מתישהו ניתן יהיה לשכוח מהעבר ואולי להפגש איתה שוב.

מה המצב? - הוא אולי השירים היחידים שכתבתי שלא קשורים לענייני אהבה אלא דווקא לפוליטיקה (יש עוד אחד, שמעולם לא הוקלט כי הוא גם ארוך וגם אי אפשר לשיר אותו, נכתב ב1996, אני אקליט אותו במלאת עשור)

אה, והדבר הכי הזוי, יותר מההפגנה נגד הפסיפלורה אתמול, היתה ההפגנה ממול שנערכה בעד פסיפלורה. אתם מוזמנים להרשם בעצמכם:

יש גם כתבת וידיאו בנענע שרואים בה את הגב שלי כל הזמן, ואותי מצלם....

עוד אחד שבר את הכוס אתמול. עוד חבר, ואני? אני עוד 6 חודשים בן 27 ועדיין רחוק מזה כמרחק הליכוד מדרך השלום... הלמ"ס פרסם לאחרונה כי הגיל החציוני של הנישואים הוא 27. כלומר, עד גיל 27 מחצית האוכלוסיה היהודית מתחתנת. (אגב, הממוצע נמוך בהרבה). אני לא מבין למה אנשים כל כך ממהרים להתחתן? להביא ילדים זה ברור למה ממהרים, אבל להתחתן? מי צריך את זה? מי בכלל רוצה להתחייב למשהו לכל החיים? לרוב האנשים קשה להתחייב על סלולרי למעל ל36 חודשים. האם היו מעלים בדעתם להתחייב על משהו יותר מהותי? כל עוד יש אהבה אז ברור למה מתחייבים, אבל כשאין? אתה לא רוצה לכבול את הרצונות שלך סתם. או שמא אתה כן?

בעניינים אחרים. היום יש את ההפגנה נגד הפסיפלורה, שהתחילה בתור בדיחה מצחיקה למדי וגדלה למימדי ענק.
אני מניח שהכל יסתדר היום אחרי ההפגנה. בכל מקרה, אני צריך לצאת מהמיטה כבר.

פרסום בלעדי, כי כנראה איש ממקורות התקשורת האמיתית לא יהיה מעוניין בידיעה שכזו.

אתמול, יום שלישי, לאחר ישיבה של ארבע שעות, החליטה מועצת אגודת הסטודנים לעשות שני מעשים אמיצים ולהפטר מנכסים מכבידים. בתחילה עלה יו"ר האגודה, מר יפתח עצמון, ואמר כי אגודת הסטודנים רוצה להפטר מדיונון שכרגע מפסידה על ידי הכנסת שותף אסטרטגי. הוא אמר שכעת אין לאגודה ערבות לחובותיה של דיונון ואין היא מתכננת לנכס לעצמה מי מאלו.

לאחר דיון מעמיק התברר כי עצמון, יחד עם מנכ"ל האוניברסיטה, גדעון לנגהולץ, ערבו בשם האגודה והאוניברסיטה לספקי דיונון (לטענת עצמון, עקב קשיי נזילות) וכך נוצרה בעצם חוב ישיר של אגודת הסטודנטים (והסטודנים) לספקים.

כעת, עומדת אגודת הסטודנטים להכניס "שותף אסטרטגי" לחברת דיונון בצורה של זכיין, תוך כדי שזה ימכור "במחירי השוק" (ולא במחירים הנמוכים ממחירי השוק, כשם שהיה בדיונון) תוך "שמירה על זכויותיהם של העובדים". לכשנשאל עצמון מהי אותה שמירה על זכויות, מילא פיו מים וטען לסודיות מסחרית.

לאחר מכן, שאלתיו האם קוים מכרז למכירת (או לשותפות העסקית, כפי שהוא מתאר זאת) דיונון, ונענתי כי "אין חובת מכרזים על האגודה". אותו טיעון בלום נאפס לכשאנו שומעים בכל חודש את הודעות הועד על מכרזים לכל דבר, החל ממכונות צילום וכלה במזנונים. הייתכן כי אותו נוהג שהושרש לקיום מכרזים על זוטות אינו תופס בגדולות???

למיותר אף לציין כי איננו יודעים למי ימכר הזכיון ובאיזה מחיר, מה יהיו תנאי המכירה ומה היו (אם היו) ההצעות המתחרות.

לאחר מכן הסתבר כי אף לחובותיה של חברת מ.ד.ס ערבו הם, וכשמכרו את החברה נותרה האגודה עם חוב (זעום, לטענת בועז טופורובסקי) של 70,000 ש"ח.

גם שם לא נערך מכרז, אלא רק תמחור כנגד שלושה גופים, ואנו נתבקשנו לאשר את החוזה שלא ראינו ולא ידענו את תנאיו. לפחות כאן ידענו את המחיר.

האגודה "נפטרה אתמול משני נכסים מכבידים" שמטרתן אינה עסקית. כנראה שאגודת הסטודנים שכחה שאוניברסיטה היא לא עסק, ועברה למודל שהיא עצמה הציעה; של אוניברסיטה לעשירים בלבד.

וכך, מכרה האגודה את נכסיה בנזיד עדשים.

הסיפור הוא שהקפה בקופי בין לא ממש כשר. אבל למי אכפת אם הוא בחינם. ואז היו שתי הפרות, אחת של החוק הארצי עם זכויות היוצרים ואחת של החוק האלהי עם האוכל הלא כשר.

ובעניין אחר לגמרי, יש לי מאוורר תקרה

התקנתי את המצלמרשת בדירה ואפשר לראות 24 שעות ביממה מה קורה אצלי, כל עוד מתנהל הכל בצורה חוקית ואין עניינים של צנעת הפרט (או כלל אם מדובר בִשְכַברַב.(אגב, אין לזה ערך בעברית בויקי) אחרת, המצלמה פועלת ואפשר לראות מה קורה ומי פה.

כל מאות אלפי קוראי מוזמנים להצטרף.

בצורה מצחיקה, מישהו שלשום בצומת שעשינו למען השלום מישהו זיהה אותי מהבלוג, הוא אמר לי שהוא אחד מהפדופילים שמחפשים את האתר שלי (ואז הסתבר שהוא טעה, והוא קיבל את הלינק מהמייל ששלחתי שמזמין את כולם לצומת). לא נורא.

חוצמזה, אנחנו כנראה נקליט בסוף השבוע את מלחמה אזרחית של גאנס.

ראו את צעיריכם מתקוטטים
ראו את נשותיכם מבכות
ראו את צעיריכם מתים
בדרך בו הלכו הם בעבר
רובים ושושנים, מלחמה אזרחית (תרגום חופשי: יהונתן קלינגר).

בישראל לא תהיה מלחמת אחים, תהיה זו מלחמה אזרחית. המאבק והמתח בישראל הוא ברור. תמיד נשאלנו האם אנו מעדיפים מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית, כשהיה ברור לנו כי לבסוף לא נצליח להשיג את האיזן בין שתיהן. מלחמת האזרחים בישראל תפרוץ על אותו רקע שהיא פרצה בארצות הברית. שם המאבק היה לשחרורם מעבדות של מיעוט משולל זכויות אזרח מאת נוגשי העבדים שהעדיפו את האינטרס הכלכלי שלהם תוך כדי ביטול אנושיותם של העבדים.

ראו את השנאה שאנו מרביעים
ראו את הפחד שאנו מזינים
ראו את החיים שאנו מנהלים
בדרך בה אנו הלכנו בעבר

השחרור בישראל הוא כפול. ראשית ובחשיבות ראשונה, השחרור יקנה לפלשתינאים את החופש (החלקי) מהדיכוי הצבאי שנוצר באיזור. זוהי הסיבה המוסרית העיקרית לתוכנית ההתנתקות - מתן זכויות אדם בסיסיות לאוכלוסיה ששוללה מהם לאורך כל השנים - כמו הענקת הזכויות לעבדים בארה"ב. השחרור השני הוא שחרור אזרחי ישראל מהצורך למות על רגבים שקודשו למען המטרה, על הגנת ישובים שכל מטרתם היתה בתחילה להגן עלינו, וכשזה התברר כשגוי לא פיננוהם.

ידי כבולות
ביליונים מועברים מצד לצד
והמלחמות ממשיכות עם גאוות שטופי המח
למען אהבת האל וזכויות האדם
וכל דברים אלו נשטפים לצד
על ידי ידיים גאולות דם שהזמן לא יכחיש
ונשטפים על ידי רצח-עם
והיסטוריה כומנת את שקרי המלחמה האזרחית

המלחמה בארצות הברית בין המשעבדים למשחררים היתה מלחמה על זכויות אדם, מלחמה אזרחית למען אזרוח. כך תהיה גם המלחמה בישראל, זו שמשחררת אותנו משלשלאות הפלדה שמשעבדות אותנו לגזענות וניצול. המלחמה תלווה גם בהענקת זכויות אתיות ובסיסיות לבסוף לכלל האזרחים שיבטיחו להם כבוד, בריאות ורווחה. המלחמה לא הוזמנה על ידינו, אולם מכשהכריזו עליה, עלינו לנצלה עד תום.

האם לבשת סרט שחור
כשירו באיש
שאמר "השלום יכול להחזיק לנצח"?
וזכרוני הראשון
שירו בקנדי
קהיתי כשלמדתי לראות
לא נפלתי לויאטנם
יש את החומה בבירה להזכיר לנו
שלא ניתן לבטוח בחופש
כשזה אינו בידיך
כשכולם נלחמים
לארצם המובטחת

רצחרבין רק הדגים, כמו רצח לינקולן, כמה המאבק האלים כנגד השלום הוא אינטרס של המשעבדים, אלו שתבעו פיצויים על אבדן הנכס הקרוי "כח עבודה זול}" בעת שיפונו מפשע המלחמה הקרוי התנחלות. האם נוגשי העבדים בארצות הברית תבעו פיצויים על אבדן העבדים? האם איש היה מעלה על הדעת שבארץ הקניין המובטח תעלה תביעה מסוג זה? המאבק הוא אלים כיוון שהנאבקים רגילים לאלימות כדרך היום יום. הם רגילים לשעבד עם שלם, ללא קשר לבאם זה העם הפלשתיני או הישראלי.

ואיני זקוק למלחמה אזרחית
היא מזינה את העשיר כשהיא קוברת את העני
צמאונך לכח למכור חיילים
בחנות המכולת
אינו כה טרי
ואיני זקוק למלחמה אזרחית

מלחמה אזרחית שתתרחש בישראל תכריע את גורלה של המדינה. האם מדובר בעוד נסיכות פאנאטית במזרח התיכון שנשלטת על ידי כהני דת צמאי דם לשעבוד של נשים, מיעוטים, הומוסקסואלים או שונים בכלל או שמא מדובר בדמוקרטיה גאה שמוכנה לעמוד על רצונה. איני רוצה מלחמה אזרחית, איני זקוק לה, אולם כל שביכולתי לעשות באם זו תקרה, וכנראה שזו תקרה לאור העימותים האלימים שנזומים מצד המחנה השני, הוא להשתמש במלחמה על מנת לשנות את פני האומה כך שזו תוכל לקבל צביון חדש.

ראו את הנעלים שאתם ממלאים
ראו את הדם שאנו שופכים
ראו את העולם שאנו רוצחים
בדרך שבה הלכנו בעבר.
ראו את הספק שאנו מספקים
ראו את המנהיגים שאותנו מנהיגים
ראו את השקרים שבלענו
ואני לא רוצה לשמוע עוד

בשני צידי המתרס ישנם מסיתים, ואיני מתיימר להיות אחד מהם. יש שיאמרו שהרצון לצור מלחמה אזרחית נועד בכדי לאפשר למחנה הכתום לשחרר קיטור; איני נמנה על אלו. שחרור הקיטור על אבדן זכות היתר לנצל משאבי מדינה ואנשים לא יכול לבוא על חשבון החופש שלי וחיי האדם שמתבזים עת שהם מנהלים את מאבקם. לא אחת אני וחבריי נמנענו מפעולה כנגד מדיניות שנתפסה על ידינו כלא לגיטימית רק כיוון שפעולה זו נוגדת את כללי המשחק. ישנו גבול לפעילות פוליטית כנגד מדינה. אכן, תלינו אולי שלטים במקומות אשר אסור לתלות בהם; הפגנו תוך כדי פגיעה בזכות לפרטיות, אך מעולם לא ביצענו מעשה אלים - מעולם לא הרמנו יד על כוחות החק שמטרתם, אף אם זו אינה מיושמת, היא להגן על האזרחים.

ידי כבולות
מכשכל שראיתי שינה את דעתי
עדיין המלחמה ממשיכה כשהשנים חולפות
ללא אהבה לאל או זכויות אדם
לכשכל החלומות נשטפו לצד
בידיהם המגואלות של המהופנטים
שנושאים את צלב הרצח
וההיסטוריה נושאת את צלקות המלחמות האזרחיות

טוב, דיברתי עם הנבלות, ואחרי ששלחתי מייל לוואלה!שופס על השירות המזוויע שקיבלתי, הם הגיעו למסקנה שהמיטה שלי תהיה מחר והיא תובא אלי באמצעות שליח מיוחד בערב.

לפחות משהו אחד קורה במדינה הזו

השבוע נגמר לי סופית המנוי על Reason, שהיה עיתון מאוד מעניין אבל אני לא טורח לחדש. מסתבר שאני לא אוהב לקרוא עיתונים מנייר, במיוחד כי הכתבות שם לא ארוכות מספיק כדי להיות שוות נייר. מה שלא עובר את ה20 עמודים לא צריך לבוא לדפוס (אלא אם צריך להניח אותו באחת התיבות במכון כהן)

יוצא לי יותר מדי לתהות על כל מיני דברים ולהתחיל להזדקן. אני ממש מרגיש את הגיל עובר כרגע, זה משגע אותי. אני מתחיל לחשוב כמו מבוגר, להתנהג כמו מבוגר, מי יודע - אולי אני עוד אתחתן בסוף. בינתיים אני מודד ימים לסוף הסטאז (43) ואז נתחיל למדוד לבחינות לשכה.

ציצים, כי זה כנראה מה שרוב האנשים שנכנסים לאתר מחפשים

טוב, מדי פעם אני עובר עוד פעם ועוד פעם על הסטטיסטיקות באתר, ואז אני מגלה כל מיני דברים נפלאים. בעיקר את הסיבות שבגינן אנשים מגיעים אליי מתוך מנועי חיפוש. בהתחשב באתר שיש לו מספר כניסות לא מבוטל (כ-80 ביום) אני מגלה שבעצם האתר שלי מפריע בעיקר לפדופילים לבצע את זממם ולחפש תמונות עירום של קטינות. להלן מספר מילות חיפוש שדרכן הגיעו לאתר. אם אתם אלו שחיפשו באמצעות מילים אלו, אנא הגיבו ואני אשמח לדעת איך היה השירות.

היו דווקא כמה מילות חיפוש שאני מאוד אהבתי, ודווקא הראו כמה האתר שלי יכול להיות שימושי. כמובן היו "בנות מתנשקות" שגוגל מאוד אוהב אותי בגללו, אבל ממש שימושי היה החיפוש ל"תוכנית ההנתקות" שהדגים את דעותי ולא יותר מזה, היה מישהו שחיפש את שמי בשגיאת כתיב מאסיבית, אז כנראה מרגלים אחריי ("יונתן קלינגר". כנראה גם שהאתר שלי לא סתם פופולרי, אלא גם בקרב אנשים מתחום שמעולם לא חשבתי עליו כי חיפשו בו "היכרויות לגיל השלישי" (ולא לגיל שלוש, פדופילים). היו עוד כמה מילות שימושיות, כמו "נשים ידועות מתנשקות" שדווקא אולי אני צריך להשתמש בו לתחרות שאני ובן נכין. חיפשו גם "תקציבית פנסיה" שכנראה התכוונו לפנסיה התקציבית של חברת החשמל שאני כל כך מעריך. חיפשו גם על "מעשה סדום" ועל "איבר של סוס" שאין לי מושג בכלל מי רוצה לראות כאלה דברים. אבל מאוד שימושי היה החיפוש על "חוק פלילי קטינה סעיף 346" שהביא ישירות למאמר שלי על מדוע צריך לשנות את החוק.

בכלל לחיוב, חיפשו על "מתנחל" על "אלתוסר בצרפתית", "דרוש מנהיג מקום ראשון", לא אני אלא מירב בן ארי יקירתי מספסל הלימודים. "הפגנה בהרצליה", וקצת על האקסית שלי, מיה לן, מה יש לכולם עליה, היא בחורה מדהימה, אבל תעזבו אותה בשקט.

בכל מקרה, אם אתם הסוטים שמחפשים משהו באתר שלי, תודיעו לי שאני אוכל לשפר את השירות.
ותהנו מהתמונה של הציצים. אם אתם רוצים עוד אז אני אתחיל להעלות גם דברים כאלה שאני מצלם.

טוב, נתחיל מהסוף. שוב פרצו לרכוש שלי, שוב שברו לי את החלון, שוב לא לקחו כלום.
מדאיג אותי שלא לוקחים כלום. היתה לי מערכת באוטו, היו חולצות מגוהצות ולבנות שעוד לא לקחתי לשום מקום. היה הרבה פוטנציאל לגנב, בכלל, למה הוא לא לקח את האוטו כבר וזהו. ככה הייתי מקבל את הכסף מהביטוח לפחות, נראה לי שהיה יותר קל, הייתי נפטר מהאוטו ומתחיל להסתדר בלעדיו ועם הכסף. אני בכלל מרגיש שאני לא ממש צריך רכב, זה מזהם, זה מקצר את החיים, כולם על הכביש עצבניים ולא החלטיים. אני צריך להגמל מההרגל המגונה הזה.

נחזור אחורה, כמו שאני אוהב לספר מהסוף להתחלה. אז הפריצה היתה איפשהו בין 5 וחצי בבוקר לעשר, למה? כי בחמש וחצי הלכו מאצלי החברים ובעשר קמתי, עדיין יש לי בעיות שינה. סתם, היינו ושתינו, וחברים יקרים גילו את סוד האבסינת' ולמה אני אוהב את המשקה הזה כל כך. זה משקה קסום, שׁוֹט אחד ונגמרת, לא משנה מה היתה ההיסטוריה שלך, העתיד שלך זה מה שחשוב. כמו הצלפה אחורית המשקה לוקח אותך למחוזות אחרים. חוויה כל כך נעימה שלא יצא לי לחוותה כל כך הרבה פעמים.

הגענו אליי לדעתי ברבע לארבע. (תיקון, שלוש ורבע, בדקתי את היומן שיחות שלי לבדוק מתי התקשרתי להדריך את אמיר לגבי ההגעה אליי) מפאב שנקרא הבורדל, עם שגיאת כתיב גסה, במקום לכתב Borthel הם לקחו זאת מילולית וכתבו Bordel, תוך שהם מבזים שנים של היסטוריה של מוסד זה. בכניסה פגשתי את אילאיל שלא ראיתי שנים (ליתר דיוק שנה, מתום לימודי) וחיבקתיה לשלום. אז היא הרחיקה אותי והזקירה לי שמעולם היא לא אהבה שמחבקים אותה.

לבורת'ל (ואני אשתמש בגירסא המקורית של השם) הגענו מהפליים, הפאב שבו מאיה נהגה לעבוד (Used to work) עד לשבוע הנוכחי. שם גם שתינו לא מעט, והיה ממש נחמד והזוי כרגיל, אבל הגעתי לבורת'ל ולא היה שם דבר פרט לחנונים ובחורות אטרקטיביות למחצה, לא הסתדרתי עם המקום. בסופו של דבר גם שילמתי על קוארבו (שלא הזמנתי אבל שתיתי); ואני בכלל לא אוהב קווארבו, רק דון חוליו בשבילי (כי אם כבר טקילה זולה אז סומבררו לזכר ימים עברו)

סתם, היו אצלי אתמול המון אנשים ואני מרגיש אני מתחיל לחבב את העניין הזה של לגור בתל-אביב. חבל שלא יוצא לי לראות מספיק בנות מתנשקות.

אגב, אני ואח שלי נצא (כנראה) במבצע הסֶלֶבִּים הגדול בקרוב, אתם תעודכנו. פרסים מובטחים.

בינתיים אני צריך לחבר את המכונת כביסה, וזה לבטח לא קל כמו שזה נראה, במיוחד כי אני צריך למתוח אליה את הצינור מים וכו'. למרבה הפתע דיברתי אתמול עם האנשים מהחברה שאמורה לספק לי את המיטה (אך לא את מאווי הגופניים, לצערי) והם הבטיחו לי שאו שהמיטה תהיה היום, או ביום שישי או מתישהו בעתיד הרחוק. בינתיים אני ישן על הספה, אבל אחלה ספה. (כשאני אסיים עם הכל יהיו גם תמונות של הדירה)

אני גיליתי שאני קצת צריך להלחץ מהעובדה שיש בקרוב מבחני לשכה, אבל זה בסדר. בינתיים אני צריך לסיים עם כל השטויות הקטנות האלה.

כמו כן, הנה תמונה של שלומית ודודי שצילמתי שבוע שעבר, אחרי קצת פוטושופ.

אה, והחבר'ה מפארש מתכננים הפגנה נגד הפסיפלורה. סוף סוף מישהו יוצא להגנת אלו שאוהבים מרגריטה אמיתית.

כמעט סיימתי להעביר את הדירה ואני עסוק בכל מיני שטויות אחרות. בעיקר קשור לעובדה שיש לי להתחיל ללמוד לבחינות לשכה, אבל זה לא מעניין אף אחד. או שאולי כן?

מבין המטלות שרשמתי כבר בוצעו הבאות: 1 (חלקית), 3 (היום אחה"צ יבואו), 5 (היה מבחן, ואני אספר עוד מעט), ו6.
שלושה, שבוצעו בצורה רשלנית ביותר. אבל בסדר.

אז נתחיל לפי המספרים:
(1) נשארו לי להביא מקיסריה עוד את הכביסה המלוכלכת, המכונת כביסה, הפסנתר והמייבש. שאר הדברים כבר בדירה בתל-אביב, חלק עדיין בארגזים, אבל יהיה בסדר.
2. סיימתי לקדוח חורים בתקרה (תודה גיא שוורץ) ולחבר את החשמל לבסיס, אבל טרם יצא לי לחבר את המאוורר עצמו לתקרה ולחשמל אלא רק את הבסיס שלו. בכל מקרה, זה סיפור של 10 דקות שאני אצטרך לפנות
3. היום בשעה 16:00 עד 18:00 צריכים להגיע המובילים לקחת את הפסנתר, מכונת כביסה ומייבש, אז נראה.
4. אני אעשה
5. אז זהו. ישבתי אצל ידידה שלי ביום שבת ללמוד למבחן שחשבתי שהוא ביום שני, ואחרי דיונים מעמיקים בנושאים שלא קשורים לחלוטין למתמטיקה (אנו משפטנים) נכנסנו לאתר של מכון כהן וגילינו שהמבחן מתקיים ביום א' ולא ביום ב' כמו שחשבנו. אז מהר נכנסתי למצב פאניקה והמשכתי ללמוד. בערך בשעה 22:00 ביום שבת יצאתי לסופר לקנות דברים למקרר (אגב, בחדרה יותר זול) ושבתי לדירה בת"א. קמתי ב7 בבוקר, שעה לא אנושית לכל הדעות - אך בכל זאת יותר מאוחר בערך בשעה ומחצה משעת היקיצה ה"טבעית" שלי בתקופת ההתמחות, הגעתי לאוניברסיטה להבחן. אחרי המבחן יצאתי לעבודה והגעתי למשרד בשעה 11. חיים שכאלה.
6. תליתי, למרבה הפלא. אפילו בשני החדרים
7. מצאתי דווקא אחד נחמד באייס. הוא לא נכנס לאוטו שלי, אני צריך ללכת לקנות אותו ביום אחר. הוא בסדר. [לא בוצע]
8. עוד לא הרכבתי, גם עוד לא קניתי. אני צריך לקנות ולהרכיב מדף תבלינים וכו' על מנת שיהיה לי טיפה יותר מקום במטבח. אני גם צריך לקנות כזה שמחזיק כלים אחרי ששוטפים אותם כדי שיהיה לי איפה לשים כלים.
9. עוד לא עשיתי, והמיטה צריכה כבר להגיע. אני אתקשר עוד חצי שעה, מבטיח.
10. ברור שלא עשיתי, עוד אין לי אינטרנט בבית.
11. עובד על זה, בקרוב צפו לשינויים, ותודות למפרסמים. מצלמרשת של הדירה תעלה לכשיהיה לי אינטרנט בבית ותהיה גם אפשרות לאנשים להוסיף פוסטים אורחים אם הם מעוניינים, למרות שלא נראה לי. חוצמזה אני אשפץ את הסגנון והעיצוב כי נראה לי שזה מתחיל לשעמם אתכם.
12. מה פתאום, נראה לי שאני הזיתי; אני בחיים לא אצליח לעשות את זה. וכתמי צבע הם אותנטיים....

בכל מקרה, אני מקווה היום לסיים עם הכל, יש לי יום ארוך. מחר גם כן; אבל יום רביעי-חמישי-שישי-שבת ואז פגרת בימ"ש, אני אוכל סוף סוף לנוח טיפה.

לילה טוב

אוקי, אז אם מישהו מוכן לעזור לי עם הדברים הנ"ל אני אשמח ביותר; במיוחד עם העבודה המעיקה בתוך הדירה בת"א. נראה לי שאני לא מצליח לארוז כי אני לא מרשה לעצמי לזרוק לזבל את כל הדברים שיש לי בקיסריה ואני לא רוצה, לא משתמש ומעולם לא השתמשתי בהם. כל מיני דברים מיותרים שאו שקיבלתי במתנה או שקניתי מתוך תקווה שאי פעם הם יהיו שימושיים. הרבה בגדים הולכים לצדקה השבוע אחרי שהבנתי שהם עדיין בארגזים מאז שעברתי לקיסריה ולא השתמשתי בהם מאז (שנה וחצי). הספרים שלי הולכים להארז ולהיות מועברים בקפידה אל הדירה החדשה, ורק אז אני אוכל לשים אותם. מסתבר שיש שם משהו שהיה פעם במה והיום הוא הולך לשמש בתור ספריה כי הוא בנוי בצורה נכונה מעץ. כמו כן אני אמור לקבל את המיטה הגדולה והחדשה שלי היום או מחר. אני צריך לבלות את הלילה בללמוד למתמטיקה עם ידידה שלי, וזה הולך להיות ארוך ומייגע. אני פתאום מבין את התלמידים שלי שלא ממש אוהבים מתמטיקה. חוצמזה, אני אבלה את רוב מחר בלהכניס את רוב רכושי עלי אדמות לארגזים תוך כדי ציפיה שהכל יעבור בשלום. אני אעביר את הרוב לבד, ואת הדברים הגדולים המובילים יקחו, אבל עדיין זה נראה לי לא אנושי להעלות פסנתר שלוש קומות במדרגות.
אחרי שאני אעביר את הכל אני אזמין אנשים אחד-אחד, שכן הבטחתי לעצמי שאין מסיבות אצלי עד ליום הולדתי ה27, במיוחד כי אין לי כאלו חיים יותר.

אז נתחיל מהתחלה; ביום רביעי נערך טקס הסיום של תלמידי מועדון הנוער שאני מתנדב בו. בסוף המסיבה בא אלי אחד מחברי הסניף המפלגתי שלי ושאל בגיחוך קל: "תגיד, אני ואישתי רוצים סרטים כחולים, אתה תוכל להביא לנו?". לאחר שעיכלתי את דבריו והבנתי שהוא אינו מעריך כי אני הסוחר העיקרי בשוק הפורנוגרפיה ברמת השרון, הבנתי שהוא מעוניין בסרטי בד בצבע כחול על מנת שיוכל להצמידם לרכבו ולהזדהות עם המאבק בעד ההתנתקות.

עד אז אפילו לא חשבתי לקשור סרט כחול לרכבי. היו לי מספר השגות עם המהלך. ראשית, כחול (ולבן, לפי החלטת "מטה הרוב") הינם צבעי הלאום, ועל ידי שימוש בצבעים אלו אנו מרחיקים מאיתנו את מתנגדי ההתנתקות. במקום לאמץ אותם לחיכנו ולשכנעם למאבק לא אלים לחזרה לישראל שפויה אנו קובעים קביעה חד משמעית שלכתום אין מקום במדינת ישראל הדמוקרטית. על ידי שימוש באיקונים לאומיים אנו מוציאים אף את הפן הממלכתי של צבעי הלאום ועלולים להתדרדר למצב בו זילות של צבעים אלו מכיוון הקבוצות המתנגדות יביאו לשריפת דגלים (או אולי רק לשריפת סרטים בצבעי הלאום). איננו מוכנים למצב כזה. מהכיוון ההפוך והלא לאומני, אני חושש שעל ידי שימוש בצבע הכחול-לבן יהיה קשה לחברינו הפלשתינאים אזרחי ישראל להזדהות עם מאבקינו למען ההתנתקות.

שנית, השימוש בסרט הקשור לרכב (או לתיק) הינו אימוץ של שיח המתנכלים. הם עיצבו את דרך המאבק, הם קבעו את זירת הלחימה: הכבישים. הם אלו שבחרו להציב מחסומי דרכים שמונעים מאיתנו לנוע במדינה ומנגד צה"ל החליט לסגור את רצועת עזה (ולהפסיק את הזכות הדמוקרטית לדעת על ידי מניעת כניסתם של עיתונאים). הם אלו שבחרו את השימוש בקשירת סרטים לרכב, ו"מטה הרוב" החליט להשיב בסרטים גם כן. הם אלו שבחרו להתחיל בלינץ' כנגד אוכלוסיה פלשתינית, ולאחר שראו כי טוב המשיכו בלינץ' כנגד אוכלוסיה ישראלית. משטר הטרור שלהם לא דורש שאנו נגיב בטרור גם כן. הכניסה לשיח כשיחם של המתנכלים הינו פסול, אנו מאמצים פעילות נפסדת.

לפני שאגיע לסיבה השלישית, אעיר שכן קשרתי סרט כחול-לבן לרכבי ביום שישי האחרון, לאחר שחילקתי סרטים אלו בצומת וראיתי כיצד הם משפיעים על המוראל לטובת ההתנתקות, והחלטתי שחרף כל ההסתייגויות עדיין התועלת גדולה מהנזק. אולם, אמש, כשחניתי את רכבי בבית חברי, גיליתי לתדהמתי שלאחר ששבתי אליו נתלש הסרט הכחול-לבן מרכבי. וזו רק ההתחלה; חברים רבים מספרים לי שהם חוששים לקשור סרטים אלו כיוון שהם חוששים מהתנכלויות של מתנגדי ההתנתקות לרכושם. לכן, החלטתי לכתוב מילים אלו ולהסביר את עמדתי בנוגע למאבק למען ההתנתקות.

שלישית, ברור שה"לאו" חזק מה"הן" בכוחו ההתנגדותי, ברור שאנשים שנמצאים תחת איום ינסו תמיד להלחם בצורה חזקה יותר מאשר אלו שלא חיים תחת איום. ולכן, המתנכלים, כמו הפלשתינאים פותחים במאבק אלים להפסקת השלטון הישראלי על השטחים. האינתיפאדה היהודית הזו, מהווה מאבק אלים לשחרור השטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית משלטון ישראל. מדובר על מאבק זהה למאבק הפלשתיני. באם ישראל תסוג מהשטחים המוחזקים בתפיסה לוחמתית, יוותרו שם מהגרים יהודים ואוכלוסיה אזרחית שימצאו עצמם במאבק על הגדרה לאומית ועצמאות. לנו, כמדינה דמוקרטית, אין ריבונות על מעשיהם של אזרחים מחוץ לשטח שיפוטנו.

אין אנו אלו שצריכים לכפות על ההגירה ('עליה') של המתנכלים חזרה לישראל, ואולי עדיף שלא נעשה כן. המתנכלים הראו לנו לאחרונה שכשם שהם הצליחו ב40 השנים האחרונות להפוך את צה"ל מצבא מוסרי יחסית (עם הסתייגויות קלות) לצבא מדורדר שלא בוחל בהרג אזרחים, את שצה"ל עשה לפלשתינאים הם רוצים שיעשה גם לנו האזרחים.

אני לא מעוניין במלחמת אחים. מצד שני, מי שמרים עליי יד וקורא לי לכבוש ולהפעיל אלימות כלפי אוכלוסיה אזרחית אחרת אינו אחי. אני לא מעוניין במוות עקוב מדם של אוכלוסיה אזרחית, לא בישראל ולא בפלשתין. אני לא מעוניין בקבוצות קטנות שמטילות אימה עליי ועל חבריי.

ההתנתקות רעה לישראל. היא רעה כי היא לא מביאה שלום אלא רק הפרדה. אולי, אולם, ההפרדה היא הדרך לשלום.

אז הלכתי למלחמת המים היום לאחר (ואולי חרף הביקורת) שכתבתי על האירוע הקודם של המובייל-קלאבינג, בעיקר כי אני מאמין שמדובר באנשים טובים שמתכוונים לטוב, וההרס יבוא עקב טבע האדם, ועד שהאירועים יתחילו להרס יעברו מים רבים בין המסיבות. אולם, ציפיותיו התחילו להתגשם. מה שאמור היה להיות אירוע פלאש-מוב חתרני סוריאליסטי-אסקפיסטי הפך מהר מאוד לקרניבל מסחור. שתי חברות גדולות מאוד, שאחת מהן מייצרת עצמות בעלי חיים טחונים בטעם מנטה ומוכרת אותן בתור ממתק, באו לאירוע למכור את מרכלתן, שכן להן מדובר בשוק פוטנציאלי ומראה "צעיר ועדכני". הנוכחים באמת באו מכל קצוות החברה, אולם בעיקר מקצוות החברה. המיינסטרים של "ישראל-האחרת" לא יוצג שם אלא תל-אביבים מכל סוגיהם (ואני מכליל ומלא ביקורת עצמית גם כן): ניהליסטים, אסקפיסטים, סוציאליסטים [ואני נמנה עליהם], פאשיסטים וכל קטרוג אחר היה מאפשר להגדיר את מגוון הסהרורים שבאו לאירוע.
היה מדובר באירוע אסקפיסטי מדרגה ראשונה. אחת הדרכים הפשוטות ביותר לברוח משגרת היום יום ולהגדיר מחדש את מושג ההנאה. החברות והחברים שהשתתפו לא היו אלימים אלא מצאו דרך אלטרנטיבית להפיג את המתחים מהמבחנים, הכיבוש והמצב הכלכלי. למזלנו, כך קורה בשוליים. במרכז החברה, לכשתבוא לאירועים כאלה, אין את היכולת להחליף אלימות באסקפיזם ולכן צפויים אירועים אלימים. כמו כן, מידת הסובלנות והרחמים בין היריבים לקרב היתה מדהימה, לא היו התנכלויות, לא היו כל מעשים בניגוד לרצונו של זה או אחר, ובכלל פרט לקבוצה סהרורית של תומכי גוש קטיף שדאגתי אישית למלא במים בכל הזדמנות אפשרית, רוב האנשים היו מוכרים לי או בפניהם או בשמם.
מדובר בקבוצה מיוחדת של אנשים, שצריך לשמר ולא לתת לשגרת היום יום להכחיד. הקבוצה בנויה מאנשים מכל קשת הגילאים שמצליחים מזה שנים לבוא למספר מצומצם של אירועים כגון דא. למזלנו, כיום באמצעות רשת האינטרנט הם מצליחים גם לתקשר בצורה המונית ולאחד כוחות למפגשים גדולים במעגל חברתי מורחב. אני רק מקווה שהמיינסטרים לא יהרוס לנו את זה כמו שהוא הרס את האינטרנט.