טוב, נתחיל מהסוף. שוב פרצו לרכוש שלי, שוב שברו לי את החלון, שוב לא לקחו כלום.
מדאיג אותי שלא לוקחים כלום. היתה לי מערכת באוטו, היו חולצות מגוהצות ולבנות שעוד לא לקחתי לשום מקום. היה הרבה פוטנציאל לגנב, בכלל, למה הוא לא לקח את האוטו כבר וזהו. ככה הייתי מקבל את הכסף מהביטוח לפחות, נראה לי שהיה יותר קל, הייתי נפטר מהאוטו ומתחיל להסתדר בלעדיו ועם הכסף. אני בכלל מרגיש שאני לא ממש צריך רכב, זה מזהם, זה מקצר את החיים, כולם על הכביש עצבניים ולא החלטיים. אני צריך להגמל מההרגל המגונה הזה.

נחזור אחורה, כמו שאני אוהב לספר מהסוף להתחלה. אז הפריצה היתה איפשהו בין 5 וחצי בבוקר לעשר, למה? כי בחמש וחצי הלכו מאצלי החברים ובעשר קמתי, עדיין יש לי בעיות שינה. סתם, היינו ושתינו, וחברים יקרים גילו את סוד האבסינת' ולמה אני אוהב את המשקה הזה כל כך. זה משקה קסום, שׁוֹט אחד ונגמרת, לא משנה מה היתה ההיסטוריה שלך, העתיד שלך זה מה שחשוב. כמו הצלפה אחורית המשקה לוקח אותך למחוזות אחרים. חוויה כל כך נעימה שלא יצא לי לחוותה כל כך הרבה פעמים.

הגענו אליי לדעתי ברבע לארבע. (תיקון, שלוש ורבע, בדקתי את היומן שיחות שלי לבדוק מתי התקשרתי להדריך את אמיר לגבי ההגעה אליי) מפאב שנקרא הבורדל, עם שגיאת כתיב גסה, במקום לכתב Borthel הם לקחו זאת מילולית וכתבו Bordel, תוך שהם מבזים שנים של היסטוריה של מוסד זה. בכניסה פגשתי את אילאיל שלא ראיתי שנים (ליתר דיוק שנה, מתום לימודי) וחיבקתיה לשלום. אז היא הרחיקה אותי והזקירה לי שמעולם היא לא אהבה שמחבקים אותה.

לבורת'ל (ואני אשתמש בגירסא המקורית של השם) הגענו מהפליים, הפאב שבו מאיה נהגה לעבוד (Used to work) עד לשבוע הנוכחי. שם גם שתינו לא מעט, והיה ממש נחמד והזוי כרגיל, אבל הגעתי לבורת'ל ולא היה שם דבר פרט לחנונים ובחורות אטרקטיביות למחצה, לא הסתדרתי עם המקום. בסופו של דבר גם שילמתי על קוארבו (שלא הזמנתי אבל שתיתי); ואני בכלל לא אוהב קווארבו, רק דון חוליו בשבילי (כי אם כבר טקילה זולה אז סומבררו לזכר ימים עברו)

סתם, היו אצלי אתמול המון אנשים ואני מרגיש אני מתחיל לחבב את העניין הזה של לגור בתל-אביב. חבל שלא יוצא לי לראות מספיק בנות מתנשקות.

אגב, אני ואח שלי נצא (כנראה) במבצע הסֶלֶבִּים הגדול בקרוב, אתם תעודכנו. פרסים מובטחים.