כפכפים; זה מה שאתה יודע לעשות, להגיע עם כפכפים. עשור לא היית בקונצרט רוק אמיתי, כזה שמזיעים בו ומתחילים לגעת בגופות של אנשים רק כי אין ברירה, שכל כך רטובים ולא יודעים אם זו הזיעה שלך או של מישהו אחר, ואתה בוחר להגיע עם כפכפים. לא סתם כפכפים, אלא כפכפים שקנית בתחנה המרכזית ב50 ש"ח, עשויים מחיקוי עור מקורי ועם סוליה שעשויה להחזיק יותר מחודש. אתה מניח שהכל יהיה בסדר; השארת את המחשב בבית והבאת רק מצלמה. במקרה הגרוע ביותר, היא תשבר. הופעה חיה זה משהו אחר, אבל, חשוב להבין. אין כמו לשמוע מוסיקה באמת בלי ההופעה, הרעיון של לעמוד שם, עם כל הג'יפה שיש ועם כל העשן, החום, הזיעה, הבנות שנצמדות אלייך, הכל, אין כמו לשמוע את התו הראשון והתו האחרון בכל שיר, להרגיש שאתה לא האידיוט היחיד שצועק מילים של שירים, ולראות שאתה מיוחד, בדיוק כמו כל האחרים, וגם חושב שהשיר הזה נכתב עלייך.

הם עולים. UNKLE היו כל כך מאכזבים שאי אפשר לדבר על זה אפילו. אתה לא יודע אם הם יעשו את החומר החדש וישכחו מהדברים הישנים, פתאום אתה מתחיל לדאוג; מה יקרה אם הם לא ישמיעו את השירים שאני דווקא הכי אוהב? טרנט עולה לבמה עם מכנסי שלושת רבעי צבאיות ונעלי צבא, לא ברור במיוחד, והאור מסנוור. המוסיקה, מצד שני, עושה הכל בלי לשים לב, ההופעה מתגלגלת שיר אחרי שיר בצורה כל כך טבעית, כאילו לא נכתבו השירים בהפרש של עשור או שניים אחד מהשני; האם Nine Inch Nails כל כך מתקדמים שהם נשמעים טוב גם עשרים שנה אחרי בלי להתקלקל? ניין אינטש ניילז נשמעים היום כמו הלהקה העדכנית ביותר עם הסאונד החדשני ביותר, כאשר גם בתחילת שנות התשעים היה להם את אותו הסאונד בדיוק. אותו סאונד שמצליח להשמע אלקטרוני באותה העת עם רוק. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שהייתי צריך להסביר לחבר למה כדאי לו לשמוע אותם, לא יכלתי להסביר לו למה הם לא אלקטרוני ולא רוק, ובמיוחד לא יכלתי להסביר לו כמה המוסיקה הזו כל כך הרבה יותר שכבתית מטראנס פרוגרסיבי, מצד שני, הוא לא אהב אותם כי הם 'עשו רעש'. שרון ואתה עומדים בשורה הרביעית, אולי החמישית, מהמחסום, יותר קרובים לטרנט מאשר תשעים ותשע אחוז מהצופים. אתה מצלם כאילו אין מחר ועושה הכל כדי לקבל תמונה אחת טובה לפחות לבלוג.

הבמה הופכת לרגע למסך LCD אחד ענק שדרכו השלושה מנגנים על כלים שלא ברור מי ברא בכלל. הגיטרה רתומה למכשירים אלקטרונים שמחוברים בכבלים בעובי של כבלי מתח גבוה ואתה לא יודע איזה צליל יוצא מאיפה; אבל אתה מתענג על כל רגע. פוגו ראשון ואתה יוצא בשלום, פוגו שני וזה מעצבן אותך. בחורה נדחפת דרכך קדימה, ואתה מוצא עצמך בפוזיציה מוזרה, משום מה, מהדחיפות, נוצר מצב שאתה מחבק אותה ומחזיק את מתניה, מביך משהו, אתה לא יודע מה לעשות. האם אתה משתף פעולה וממשיך? ככל הנראה מדובר במישהי שקטנה ממך בעשור, אולי, אולי טיפה פחות. אתה מסביר לה שהיא דורכת עליך, לא אשמתה, באת עם כפכפים, היא מסבירה שהיא היתה יכולה לבוא עם נעליים מהצבא, אבל לפחות זה לא קרה.

אתה מבין שאתה כבר לא בן שש-עשרה, ושהופעות רוק זה דבר נחמד, אבל הזמן שלך על הכדור כבר קצוב. מישהי באה ושואלת אותך למה אתה לא מחייך, ואתה יודע את התשובה, אתה יודע למה אתה באמת לא מחייך, אתה יודע הכל, אבל אתה גם יודע שהיא מתחילה איתך, אתה פשוט לא משתף פעולה. להתענג על המוסיקה זה הדבר היחיד שאתה מרשה לעצמך כאן, וגם זה צריך להיות הרבה יותר ארוך. אתה לא מאמין שההופעה נגמרת ואתה לא מתחרט בכלל, זו אכן ההופעה הטובה ביותר שיכלת לראות השנה. החרטה היחידה היא שלא באת עם נעליים. אתה לוגם עוד מים ועוד מים, ושב הביתה, יש בלוג לעדכן, לא?