סיפור פיקטיבי שמעולם לא קרה, לא יקרה ולא קרוב אפילו למה שקרה במציאות. יהונתן קלינגר הגיע אל גוגל אמש לסקר משתמשים ונחרד לגלות כי כל מה שחשב על גוגל עד כה הינו לא גרוע כמו שהמציאות היא. טור סאטירי והיסטורי.

אל סקר המשתמשים של גוגל הגעתי באמצעות שושנה פורבס ששלחה הזמנה יחסית סגורה בפייסבוק; הפגישה התעתדה להתקיים במגדל לווינשטיין ובסופה קיבלנו, בסך הכל, קצת מרצנדייז' וקפאין. את הפגישה התחלתי חמש דקות לפני אחת-עשרה. עליתי במעלית לקומה העשרים ושש של מגדלי לוינשטיין, לא יותר מעשר דקות הליכה מהבית שלי, ועם נוף מרהיב של הפיח התל-אביבי, בעת הכניסה בדלת נדרשתי למסור פרטים מזהים: שם, עיר מגורים, מקום העסקה ומארח. לאחר שמילאתי אותם הוצג בפניי הסכם סודיות. מכאן ואילך, כל נתון שאפרסם כפוף לאותו הסכם סודיות, במיוחד כיוון שהסיפור המדובר פיקטיבי לחלוטין.

קראתי את הסכם הסודיות בעיון וחתמתי עם העט הדיגיטלית באוויר. לגוגל, מסתבר, יש טכנולוגיה מרשימה שמאפשרת לך, בלחיצת אצבע על מסך המגע, לאמת את הזהות שלך מול מסד הנתונים שלהם, כך שחתימה פיזית אינה נדרשת. לאחר שלחצתי עם האצבע על המזהה הביומטרי יכלתי להתקדם לחדר ההמתנה. בחדר ההמתנה ישב זיו, משחק על המק שלו וגולש בוויירלס. נזכרתי שהוויירלס במתחם הם של גוגל, ושאני לא אוהב להעביר את המידע שלי דרך הראוטרים שלהם, במיוחד כיוון שהם יוכלו לגלות את הססמאות שלי לשירותים שהם לא שירותי גוגל, ולכן לא טרחתי להוציא את המחשב.
מאיר ברנד, צילום אילנה תמיר CC-BY-SA-NC

פתחתי את מקרר המשקאות הצוננים שלהם ולקחתי לי משקה אנרגיה. דרך דלת הזכוכית עמד מאיר ברנד, הוא הרצה והסביר לתחקירנים כיצד לנהל את סקר המשתמשים. כמובן שלא שמעתיו כיוון שהיה מדובר בדלת זכוכית אטומה לגמרי, אבל לרגע, היה נדמה לברנד שאני קורא את שפתיו. ברנד הסתכל לכיווני בעין רעה, ולחץ על שלט רחוק. לפתע, כל הזכוכית השקופה של חדר הישיבות נאטמה. כל שיכלתי לשמוע היה נקישות הרגלים של זיו ושלי.

חיש מהר הגיעו חברים נוספים, אנשים שאת זהותם לא ארצה לחשוף אך לבטח תזהו אותם בתור החשודים המידיים. נעמדנו בשורה, עם תגי השם, תוך ששוש פורבס חגה סביבנו בסגוויי החגיגי שלה, ומוודא שאנו עומדים זקוף.

דלת אחד המשרדים נפתחה,

– "אתה!", אמרה באנגלית אחת החוקרות, "בו עמנו לסקר; שאר האנשים, המתינו כאן".

נכנסתי לחדר וסגרתי אחרי את הדלת. התחלתי לפחד שסקר המשתמשים של גוגל יהיה גרוע בהרבה ממה שציפיתי. אני באתי כדי לקבל סחורה, חולצה, כובע, יומן, עט, אולי איזה דיסק-און-קי או משהו, לא כדי שירדו בי.

– "אז אתה יהונתן קלינגר?", היא אמרה לי, "הבעלים של תיבת המייל ג'וןקלינגר בג'ימייל קום?".

– "כן.", עניתי לה בענווה.

– "שמנו לב שאתה מקבל הרבה מדי הצעות לרכישת ויאגרה, יכול להיות שיש לך בעיות בתפקוד המיני?"; היא שאלה וניסיתי לא להעלות חיוך על שפתי.

– "לא, כבודה, הסיבה שאני מקבל אותן קשורה למנגנון הספאם שלך.", עניתי לה.

– "אני יודעת; אנחנו תמיד נהנים להתלוצץ בהתחלה, זה עושה את כל התהליך לידידותי יותר."; היא אמרה בעת שאני נושם לרווחה ומקווה שכאן נגמרה הפלישה לתיבת המייל שלי. היא לחצה על כפתור במחשב ופתאום ירד מסך שעליו הוקרן חשבון הג'ימייל שלי; היא הראתה לי אותו ואת לוח השנה ואמרה לי "אני רואה שאתה מנהל מערכת יחסים עכשיו עם מישהי, אבל בגלל שאתה מתכתב איתה באמצעות פייסבוק אני לא יכולה לקרוא את תכני ההודעה. על מה אתם מדברים?".

– "את יודעת, דברים קטנים כאלו, לא באמת משהו, אני מחמיא לה, היא מקבלת מחמאות. הכל כזה ברמת הפלירטוט".

– "ואתה לא חושב להעביר את זה לפן רציני יותר? אולי להתכתב איתה במייל או משהו?", היא שאלה אותי.

– "את יודעת, מייל זה לדברים רציניים, כאן מדובר על שטויות, אולי משהו שלא יתפתח אפילו. את לא חושבת שכדאי שננדבר על דברים יותר מהותיים לתפקוד של גוגל?".

– "כן, בדיוק על זה רצינו לדבר. גילינו שאתה חוסם את הפרסומות של Google Syndication ואת Google Analytics באמצעות תוסף Adblock לFirefox. למה אתה עושה את זה?"

– "תראי, אני לא ממש אוהב שמגלים עליי הכל, ואני בדרך כלל חושב שלראות את הפרסומות האלו לא ממש עוזר אם אני לא מתכוון לקנות, אז חבל על רוחב הפס שלי.", עניתי לה בחוצפה. קיוויתי שכאן זה יגמר, לא רציתי שהיא תדבר איתי על דברים אחרים.

– "טוב… נעבור לדברים אחרים."; לפני חודש היתה לידידה טובה שלך יום הולדת, יומיים לפני התחלת לחפש ביקורות על ספרים שקשורים לאחד התחביבים שלה, שאנחנו שניינו יודעים שהוא לא מהוגן במיוחד. בסופו של דבר, את אישור ההזמנה קיבלת לתיבת הג'ימייל שלך, והסחורה נשלחה אליה הביתה. רצינו לדעת אם היית מרוצה מחווית החיפוש בגוגל, ולשאול למה בסוף את השוואת המחירים עשית בזאפ?"

– "תראי, גוגל הוא שירות טוב ויפה, וגם פרוגל שלכם הוא נהדר, אבל את יודעת, בישראל יש בעיות לוקאליזציה, וגם את הספרים שקניתי אני לא חושב שאני יכול להזמין דרך גוגל."; עניתי לה. התחלתי להלחץ. זה היה נראה כמו סקר משתמשים מהגיהנום, כי לא שואלים אותי מה אני עושה, שואלים אותי למה עשיתי את זה.

– "בוא נדבר רגע על הבחורה שיצאת איתה לפני חודשיים.", היא אמרה, תוך שלדעתי היא לא יודעת על מה היא מדברת. "אתה אמרת לה במייל שאתה אוהב אותה, אחרי שבועיים וחצי שיצאתם. אתה חושב שזה היה מעשה אחראי?"

– "אני לא חושב שאמרתי לה את זה. אמרתי הרבה דברים, אבל לא השתמשתי במילה 'אוהב'". נחרדתי.

היא הקלידה מספר דברים על המחשב ואז אמרה לי:

– "צודק, בסך הכל האלגוריתם שלנו קלט אמפתיה ושיש התאמה רבה בין בני הזוג, במיוחד כי יש לכם הרבה חברים משותפים, אז הוא חשב שתתפתח אהבה מהר מאוד. אנחנו לפעמים טועים אבל, בגלל זה יש לנו סקר משתמשים אחת לתקופה."; היא אמרה ואני נשמתי לרווחה. זה טוב לדעת שהמידע האישי שלך נמצא בידיים טובות, ידיים שיכולות לסייע לך להשיג יותר מהחיים, ולאו דווקא מעוניינים רק למכור לך יותר דברים. ואז היא שאלה אותי את שאלת המחץ: "ופייסבוק? לפני חודש אתה הסברת לכולם למה אתה לא אוהב אותו ומאז ועד היום קיבלת 250 הצעות חברות. איך אתה מסביר שבמקום לבלות זמן ברשת החברתית שלנו, אורקוט, אתה הלכת לרשת של מיקרוסופט?"

– "אני לא יודע. יכול להיות שהסיבה העיקרית היא שאין מספיק קונקטורים באורקוט, יכול להיות הרבה דברים בעצם. אבל נראה לי גם שאין לי אף חבר שמדבר על אורקוט. את יודעת, כל הסיפור הזה לא מוצא חן בעיני."

– "אנחנו לא משלמים לך כדי שימצא חן בעיניך. אתה פה כדי לתת לנו מידע, ועל זה אנחנו משלמים הרבה מאוד כסף. אז תשב רגע ובוא נדבר רגע על החברים שלך. שמנו לב שהרבה מהאנשים שמציעים לך חברות בפייסבוק לא רשומים בגוגלטוק שלך ואתה מתכתב איתם מחשבון המייל השני שלך, אתה לא מרוצה מג'ימייל? משהו שאנחנו יכולים לעשות בשבילך?"

– "תראי, לא נראה לי שאתם צריכים לדעת הכל עליי. אתם לא צריכים לדעת מי החברים שלי, אתם לא צריכים לדעת איפה אני קונה מה, אתם מנוע חיפוש. מבחינתי אתם משמשים אותי כדי למצוא מידע בצורה מהירה יותר. אני לא חושב שאתם צריכים את כל המידע הזה כדי לעזור לי למצוא."

– "ברור שכן. אם נדע מי החברים שלך נוכל לקדם תוצאות שנראו להם טבעיות ותוצאות שהיו חשובות להם, נוכל לדעת מה אתם אוהבים כקבוצה ולמכור לכם שירותים. נוכל, בעצם, לתת לך שירות יותר טוב."

– "אני לא אוהב את הכיוון שזה מגיע אליו. אני קם."

– "אתה לא תקום. אתה צריך להבין, גוגל זה אנחנו. גם אתה חלק מגוגל. גוגל לא היתה נהפכת למה שהיא נהיתה אלמלא היא היתה נותת תוצאות חיפוש כל כך טובות. אנחנו לא באמת תאגיד חזק ומונופוליסטי; אנחנו רק רוצים שיהיה לך יותר טוב. אתה חייב לענות על המשוב הזה, בלעדיו אנחנו לא נתקיים."

– "ממממ…." הנהנתי בחצי הסכמה; תוך שאני מנסה להבין למה הם כל כך דואגים לשימוש שלי ברשתות אחרות.

– "תבין, בלי גוגל לא היית יכול להיות איפה שאתה עכשיו. אתה חושב שאנשים בכלל היו שומעים על הבלוג האזוטרי שלך אם הם היו מחפשים בוואלה? אנחנו הקמנו את גוגל כדי לגרום לאנשים כמוך – המשתמשים, להיות אלו שרוצים לקבל עוד מידע, וכתוצאה מכך להוליד את החברה הנכונה. מתי בפעם האחרונה חיפשת את השם שלך בגוגל? אנחנו יודעים שאתה לא צריך יותר, אתה מקבל גוגל אלרטס, זה בדיוק מה שרצינו שיהיה לכל אחד. אפשרות לדעת מה כל אחד חושב עליו".

– "אבל אני יודע מה כל אחד חושב עלי; יש לי את החברים שלי, ואני מדבר איתם."

– "אוי תשתוק, חברים יש רק בפייסבוק." היא אמרה, תוך שהיא עוברת לטון יותר מתלהם. "אם אתה לא תתחיל לתת לנו תשובות אנחנו נטפל בך. אתה לא תוכל יותר לפתוח חשבון אימייל באף אתר, אנחנו נפרסם את כל הססמאות שלך ונגיד לכולם על הפעם ההיא שאתה באמת לא רוצה להזכיר לאף אחד שקרתה, ורק סיפרת את זה במייל לחברה הכי טובה שלך שהיתה בחו"ל באותה התקופה; ואז, כשהיא נפטרה, ידעת שהסוד שלך נעלם איתה ואף אחד לא ידע את זה יותר. אף אחד חוץ מגוגל. אתה מבין, יש לנו את היכולת לשלוט בך, אתה באת לכאן הרי כי רצית לבוא לעזור לנו לתת לך חווית חיפוש יותר טובה".

הקיר האחורי התרומם ופתאום הבנתי שהוא היה אטום למחצה. מאחורי ישבו, יחד עם שושנה פורבס ומאיר ברנד, לארי פייג' וסרגיי ברין, שני הגוגלאים הבכירים, תוך שהם רושמים הערות עם עט גוגל ביומן גוגל שלהם. הוצאתי את המצלמה הדיגיטלית שהיתה לי בתיק וזרקתי אותה לכיוון חלון הזכוכית, ידעתי שזו בעצם הדרך היחידה שלי לצאת. פתאום, הרגשתי זרם חשמלי קל בעמוד השדרה שלי, השתתקתי.

עצמתי את עייני. פקחתי אותן שוב. זיו ישב לידי, השעה היתה שתי דקות לאחת-עשרה. ניגבתי את טיפות הלחות ממשקה האנרגיה שלי ולגמתי ממנו בשנית, כנראה שהייתי זקוק לאותו הקפאין.