הזנב הארוך של אילנה תמיר

Posted on by יהונתן קלינגר
אחת הבעיות עם התעסקות בבלוגוספרה הישראלית היא שכל התעסקות מובילה אוטומאטית לתגובות והתעסקויות נוספות שעשויות להוליד תגובות שונות ממה שציפית. אותה התעסקות היא בעייתית במיוחד כשזה נוגד לדיון בנוגע להשפעת הבלוגוספרה הישראלית בכלל, ועל התקשורת בפרט. "גיקים", פודקאסט שבועי בנושאי טכנולוגיה, בלוגוספרה וכל הדברים האלו שאנחנו בביצה מתעסקים בהם יותר מדי, התעסק השבוע דווקא בנושא הזנב הארוך \עם בדיחה לא מוצלחת של אדר שלו שממשיכה כאן\ (ולמאותגרים לינגוויסטית). הטענה העיקרית היתה שבישראל אין את האפשרות לתופעה הזו ושלכן הבלוגוספרה כאן לא משפיעה. אורי ברוכין מבקר את הטענה ומביא אמירה חזקה מאוד:
(cc-nc-by-sa) ygurvitz
אילנה תמיר, צילום אילוסטרציה.
למצולמת אין זנב ארוך

יש הטוענים שלקבוצה האחרונה בישראל יש ברנז‘ה זערורית משל עצמה, שחלקה גם עובדת בתקשורת. אישית, אחרי שנים שהטענה הזאת מוכרת לי, כולל אנשים שמשייכים אותי לברנז‘ה הזאת, אני לא קונה את הטענה. מספר אנשים שמספיק, פחות או יותר, למשחק פוקר הוא לא ברנז‘ה. ברנז‘ה זאת מילה שצריך לשמור לקהילות מפותחות ומרושתות כמו תעשיית הפרסום, העיתונות, הטלויזיה, אולי אפילו תעשיית האינטרנט. אבל לדבר על ברנז‘ה בבלוגוספירה בישראל, זאת בדיחה בעיני.

הבעיה היא, לפחות לדעתי, לא רק של הבלוגוספרה הישראלית אלא של כל דבר בחברה הישראלית. מוזיקאים ישראלים לא מצליחים להתפרנס כיוון שהם כלואים בביצת שמחייבת אותם למיינסטרים או למות, העיתונות בשפל – ואין כמעט כתבי עת – כיוון שערוצי נישה בשפה העברית אין, והכל כיוון שהחברה הישראלית חייבת, אבל פשוט חייבת, לרוץ למכנה הנמוך ביותר.

אתרי מכירות פומביות בארץ, לדוגמא, מתחרים על מי מספק את המחיר הנמוך ביותר ולא על מי מספק את השירות הטוב ביותר ואת המוצרים הטובים ביותר. מוזיקאים מתחרים על מקומות במצעד הפזמונים באותה המידה כאן. המסה דרושה בשביל לספק את העלויות של הפקה בעברית, שימו לב למספרים פר אזרח, ולא למספרים האבסולוטים – כ50 ש"ח לאזרח בשנת 2005 הושקעו על ידי חברות הכבלים, הלווין וערוצי התוכן. חמישים שקלים הם כל מה שניתן להשקיע כאן, וזהו שוק מצומצם. לשם השוואה, הקליפ של ליטל מייזל נצפה על ידי עשרות מיליונים, כמו גם הקליפ של ילד מלחמת הכוכבים – כלומר – אותה השקעה פלוס פרסומות היתה מחזירה להם, באמצעות אותו זנב ארוך, מיליונים.


(cc-nc-by-sa) חנן כהן
אילנה תמיר, צילום אילוסטרציה. למצולמת אין זנב ארוך		 העדר של אותו זנב ארוך מונע מהגולשים בארץ תוכן עצמאי איכותי – הקהל פשוט קטן מדי. אם מדובר באותם, נניח, אלף-אלפיים גולשים שחיים בבועה הקטנה, אזי צריך לפרוץ את המחסום – אך הדבר לא אפשרי. למרבה הפלא, אותם גולשים הם גם בדרך כלל האקטיביסטים בהפגנות, יוזמי המכתבים לח"כים, משתתפי יוזמות וירטואליות, חותמי עצומות, וקונספירטורים לעת מצוא.

אבל כן, הבלוגוספרה, כמו כל גוף אחר בארץ, מורכב מאנשים שיודעים מה טוב להם – וככל הנראה יודעים גם מה טוב לציבור הרבה לפניו.

ובמה דברים אמורים? אם נקח את דפדפן פייירפוקס, בו אני משתמש עוד מיום השקתו (גילוי נאות: לפני פיירפוקס עבדתי עם נטסקייפ ומוזילה), ונראה את כמות חברי שמשתמשים בו – נבין את הבעיה. רוב חברי אינם זרים לטכנולוגיה. החלק הארי שבהם עובד בתחום בתור מפתחים ומשתמשים כבדים. הייתי מגדיר אותם כearly adapters אך לא כזכרי האלפא של הטכנולוגיה. עם כל זאת, אולי 30% מתוכם משתמשים בפיירפוקס בכלל, ורק כ20% משתמשים בו כדפדפן הראשי.

אותו הדבר גם עם שירותים מקוונים. בעוד שאת יומי אני מעביר כמעט וללא שימוש באפליקציות על המחשב, למעט תוכנת הדואר האלקטרוני, רוב חבריי טרם טרחו להשתמש בפליקר, זוהו, מיבו ודומיהם, ובכלל לא חשבו על להטמיע את דל.יש.וס בסדר היום שלהם. ושוב, מדובר באחוזון הגבוה של טכנוגיקים, אנשי תעשיה וכדומה.

מה רע בכך, אם כן, שתופעת הזנב הארוך לא חלה בארץ?

כל עוד הישראלים לא יתחילו לעבוד בצורה גלובאלית, באנגלית ומתוך ראיה של העולם הרחב התרבות הישראלית תשאר תרבות נישתית שכל שאריה יהיו "הבה נגילה" שמפוזר בעולם. לתרבות הישראלית, עקב העדר מאסה, יש שתי אפשרויות אם כן, או להתפצל ולהטמע בתוך תרבויות מערביות מודרניות כחלק ממדיניות אחרת – לא בשפה העברית ולא במנטליות הישראלית, או לצור תרבות ישראלית בדלנית שלא תוכל להחזיק עצמה כמשק תחרותי. בין אם כך או כך, בלוגרים בעברית לא יהיו מיליונרים, אף פעם.

Technorati Tags: , , , , , ,

15 thoughts on “הזנב הארוך של אילנה תמיר”

  1. אבל יותר חשוב לי להיות בתוך דיון ישראלי, בעברית, מאשר להיות חלק מזנב ארוך. או בניסוח אחר – בתור בלוגר בעברית, אני עדיין יותר 'בעברית' מאשר 'בלוגר'.
    מה שמעניין הוא שאצלי לפחות התנועה היא הפוכה – את 'קריירת' הגלישה שלי התחלתי באתרים בינ"ל ולאט לאט הצטמצמתי לביצה המקומית.

  2. מהפוסט הארוך שלי נתפלת דווקא לציטוט אנדקדוטלי?

    הזינוק שאתה עושה הוא בדיוק אחד הדברים העיקריים שאני מבקר בפוסט בכללותו. הנחת אחדות הייעוד המובלעת שלך והאנלוגיות הגורפות מהעולם אלינו זאת פרובינציאליות במובן הרע של המילה.

    כמו שאבא שלי אומר מדי פעם: אל תגיד לי מה המשימה, תגיד לי קודם מה המטרה. מה המטרה יונתן? מה האובססיה עם הגודל? עם הכמות? מה? בגלל שמערכון של עוזי וייל ב"שמונה דקות" (למה דווקא בזה נזכרתי? אולי כי הוא פעם אמר לי שרב התוכן באינטרנט זה פלוץ של ענן, והוא עדיין צודק) ראו פחות אנשים מאת הקליפ של מייזל אז הוא פחות נחשב/טוב/חשוב/מהנה/תורם לתרבות הישראלית/לאנושות/סגול/מלוח?

    בעיית המסה הקריטית של עברית שאחד מביטוייה הוא העדר זנב ארוך בהרבה מהתחומים שבאנגלית הם כאלה, לא אומרת שהכל אבוד. היא רק אומרת לא לנסות להלביש על השוק שלנו פתרונות שלא יעבדו בו.
    התרבות העברית זה תחום קשה ומחורבן, אבל יש לו במאה שנה האחרונות, בחלק מהתחומים שלו דברים שבאמת לא רק שהם ברמה עולמית, אלא שגם מצליחים ברמה הזאת.

    בבלוגוספירה העברית יש ריכוז גדול של אנשים שהם מאמצים מוקדמים של טרנדים, אבל בכל היקר לי, מאיפה ההכרזה על זה שהם יודעים מה טוב? אני סומך עליהם כמתווכים לתוסף הבא של פיירפוקס, הרבה פחות ממתווכים לתוסף הבא לדיאטה התרבותית שלי.

  3. אורי,
    הציטוט הוא בכלל לא אנקדוטלי, הוא הכי חשוב.
    אני מסכים עם גישתך ואני חושב שהביקורת שלך מוצדקת.

    המטרה? מה המטרה עם הכמות? אין מטרה עם הכמות. לי דווקא חשובה ההגשמה העצמית שלי. אני כותב בלוג כי כיף לי לכתוב (וכיף לי שאנשים קוראים ומנהלים איתי שיחות). אני לא חושב שאם משהו נצפה פחות הוא פחות איכותי, אלא מה שחשוב הוא מי שקורא את זה – אם את הבלוג שלי היו קוראים 50,000 פקצות זה לא היה תורם לי כמו שני קוראי איכות כמוך וכמו נדב, לדוגמא. מצד שני, לפקצה הממוצעת אין צורך בקריאה שלי כמו שלי אין תועלת בלקרוא אותה. היא מעוניינת בפקצות שינהלו איתה שיחה פקצתית.

    אני לא חושב שהמאמצים המוקדמים יודעים יותר טוב, הם פשוט יותר מוכנים להתנסות. כמו סמים, כמו מין, כמו אלכוהול וכמו סיכונים אחרים בחיים – למאמצים המוקדמים מותר לעשות טעויות והם מוכנים להסתכן בשביל להנות יותר מהחיים.

    לא הייתי מוותר עכשיו על הגלישה בשוא"ש לטובת אקספלורר, אבל אם מישהו היה מציע לי משהו חדש במחשב ישר הייתי הולך לנסות לראות אם הוא יתן לי חוויה יותר מועילה, לא. אני חושב שגם אתה.

  4. לא זכור לי שטענו שאין מקום בארץ לזנב ארוך, ואני גם לא בדיוק מבין מה הבדיחה הלא מולצחת של אדר.

    ובכל מקרה, כל זה מצדיק את ההתעסקות האישית המציצנית והאובססיבית באילנה תמיר.

  7. לא כזה מובן. אני חושב שדווקא התעסקות אובססיבית באילנה היא בסדר. אילנה בחורה מתוקה, מקסימה, מצחיקה ויפה; וקיומו (או אי קיומו) של זנב ארוך הוא לגיטימי.

  8. אילנה היא אחת הבחורות הראויות ביותר בתעשייה להתעסקות אובססיבית, כי חוץ מכל מה שיונתן אמר יש לה מספיק שכל לצוות עיתונאי שלם.

    יונתן, לגבי מה שאמרת – אוקיי. בבלוגים חשובה גם קבוצת ההתייחסות, וזה לא כמה אלא מי. זה בדיוק מה שמראה שצריך להפריד בין האג'נדות שונות. אבל – זה לא פותר בעיות ברמות האחרות. כלומר – אני, אתה, שאר היד של הפוקר, הגיקים, ומי אז? נתוני השימוש של וובסטר נתנו לי מכה על התודעה. אתה זוכר שמדברים על קבוצת המשתמשים של טק-קראנצ'? זאת שמעורה בבלוגים ואוטומטית מנסה כל שירות חדש? זאת שהאימוץ שלה לא מבטיח כלום כי הם יותר מארלי אדופטרז ויש תהום אפילו ביניהם ובין הארלי אדופטרז? אז בישראל, לפי הנתונים של חנן, היא מונה אלף איש.
    עם אלף איש אפשר לבנות מדינה, אולי, אם היתה להם אג'נדה משותפת. אבל מלבד זה שלכל האנשים האלה יש אולי אולי איזה צד גיקי, בתוכם הקבוצות עוד יותר קטנות. וזה מחזיר לדיון שהתקיים אצלי בתגובות לגבי מסה קריטית.
    נשבע לך יונתן, אפילו הברנז'ה של קומיקס בישראל, יותר גדולה באופן משמעותי מאותה ברנז'ה דמיונית של תרבות דיגיטלית. רק מה? מדברים המון… (-:

  9. ברור שלאילנה יש מספיק שכל לצוות עיתונאי שלם, עם עודף למאה, אבל לא הקשר.

    נכון, עם אלף אנשים אפשר לבנות אולי מערכת הפעלה, לא יותר מזה. מלבד האג'נדה הגיקית, לאותם אלף אנשים יש עוד אג'נדה אחת – הם כולם בעד דיון ושיחה.

    לגבי הגודל, אני מסכים איתך שה"ברנז'ה" היא באמת לא הרבה יותר משולחן פוקר (אגב, אתה טרם הצטרפת לאחד מהמשחקים אצל גדי, נכון?)

    הברנז'ה קטנה מאוד – מאוד מאוד אפילו. אבל זה לא משנה שהיא קיימת, יש לה שפה משלה, יש לה טקסים וכללי התנהגות, ויש לה נורמות. זה מצחיק, כי נניח ראיתי לפני שבוע (בפעם הראשונה בחיים) את כרמל ויסמן, והיא גם חלק מה"ברנז'ה" המדוברת, ומעניין שאוטומאטית היה לנו על מה לדבר אפילו שאף פעם לא התכתבנו קודם ולא ניהלנו דיון. זו כן ביצה כלשהי שכולם קשורים בה, היא פשוט לא רלוונטית לשאר העולם.

Comments are closed.