"אני מסכים לפסק דינו של כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק." – עשר מילים שלעולם לא חשבתי שישמעו בעניין הרלוונטי. בג"צ 8276/05 עדאלה נ' שר הבטחון ואח' היה יכול להיות דיון מעניין על האכסטריטוריאליות של חוקי מדינת ישראל. אותו דיון שנדחה למועד אחר בבג"צ 1661/05 המועצה האיזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל. בית המשפט העליון בישראל טרם החליט על מקומם של השטחים הכבושים בדין הישראלי.

נכון, אני מרוצה מהתוצאה הקונקרטית שאליה הגיע בית המשפט העליון כשקבע כי התיקון לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) הוא לא חוקתי, ולא ניתן למנוע את תביעותיהם של פלשתינאים שנפגעו מכוחות צה"ל בעת שאלו לא היו מעורבים בפעולה מלחמתית כלשהי. כמובן שבשמאל יחליטו אוטומאטית לברך בלי לטרוח לקרוא את 39 העמודים של פסק הדין, אלא רק את התוצאה הקונקרטית.

אולם מה הוכח כאן בעצם? שתי בעיות עם פסק הדין לי. השופט לוי, שמצטייר יותר ויותר כפוסק המהותי בבג"צ. לדוגמא דעת המיעוט שאיני מסכים איתה, אך היא מנומקת היטב, בבג"צ ההתנתקות וכן דעתו בבג"צ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים בה קבע כי התיקון לחוק האזרחות שאוסר על איחוד משפחות פלשתיניות (ראה גם) הוא לגיטימי ככל שמדובר בהוראת שעה (שעומדת לפקוע) אולם: "אם לא ישכילו המשיבים למלא אחר שהתבקשו, ספק בעיני אם יוכל החוק להתמיד ולצלוח את הביקורת השיפוטית גם בעתיד" (ראה גם)

לוי מצטייר כפוסק הרלוונטי ביותר בבית המשפט העליון תוך שהוא נותן החלטות מנומקות, ראויות ושעומדות במרכז הקונצנזוס. אולי ההחלטות שדרושות להשבת אמונו של חלק מהציבור לבג"צ (לאו דווקא בגלל התוצאה).

מצד שני, חוק הנזיקין האזרחיים כולו מדבר על כך שהמדינה כפופה לעקרונות המשפט הטריטוריאלי, אבל האם המדינה יכולה להתבע לפי החוק הישראלי על מעשה שבוצע מחוץ לגבולותיה? על שאלת התחולה בג"צ מחליט לא לדון לעומק, אלא מעדיף להותירה למקרים אחרים. האם החוק הישראלי באמת יכול לחול מחוץ לגבול השיפוט של המדינה?

על נושא זה ניהלתי ויכוח עם אמי לפני כחצי שנה כאשר הסברתי לה את התנגדותי להפיכתה של מכללת אריאל לאוניברסיטה. למדינת ישראל אין כל זכות להחלת החוק בשטחים הכבושים, ועקב כך קם גוף, מקביל למועצה להשכלה גבוהה בסמכויותיו, הקרוי "המועצה להשכלה גבוהה: יהודה ושומרון" שמאפשר רישום מוסדות אקדמיים, כך על גב המל"ג התקבלה החלטה זו. אולם, לישראל אין כל סמכות (ולכן אין כל צורך) לתקצב את אותה האוניברסיטה – זו נמצאת מחוץ לגבול שיפוטה.

כל העברת כספים מחוץ למדינה הרי נעשה בחוסר סמכות. לא ייתכן שבאצטלת החוק הישראלי תקום "המועצה להשכלה גבוהה: לוס אנג'לס" ותקים בלוס אנג'לס אוניברסיטה ישראלית. לא ייתכן שמדינת ישראל תהא זו שתפצה את אותו פולש קרקע בסודן שבמקרה הוא אזרח ישראלי, שיושב בשטח שלא ברשות המדינה. הרעיון של החלת החוק מחוץ לגבול המדינה הוא אבסורדי.

ישראל מנסה להנות בינתיים משני העולמות; הן מויתור על הכרה בכך שהשטחים הכבושים אינם שטחיה, על ידי אי סיפוח ואי החלת המשפט הישראלי מצד אחד, והן מקיומו של משטר צבאי שמתנער מהחוקים באמתלה של צידוק בטחוני. הצידוק הבטחוני עבר מן העולם ביום בו מדינת ישראל עצמה משתמשת בטיעון זה לנימוקים חסרי תום לב, לנימוקים של צורה ולא תוכן ולנימוקים של הריסת זכויות האזרח.

אחריות המדינה בנזיקין בשטחים הכבושים צריכה להתנהל לפי דין המקום, לא המשטר הצבאי הכפוי. הצורך של מדינת ישראל לנהל את התביעות לפי דיניה הוא מיותר. מדינות זרות נתבעות בישראל לא אחת על מעשים שעשו שליחיהן כאן. הדין החל הוא הדין הישראלי, ואין כל סיבה לשנות זאת במקרים אחרים. מדינת ישראל מפגינה צביעות כיוון שבשטחים הכבושים אין מערכת משפטית מסודרת שמדינת ישראל "מכירה" בה.

דווקא אולי פתרונו הקלוקל של עופר רון עשוי לסייע.

Technorati Tags: Levi, law, israel, occupation, palestine