| אתר "דיני רשת" מדווח על סוג חדש של פדופיליה, כזו יותר מרומזת בה מופיעים קטינים לבושים בבגדים מינימאליים (ומעניין חוסר הלינקוק לכתבה רלוונטית, אלא רק אזכור אתר Wired כמחבר (המקור)). לטענתם, "התחום הזה של פורנוגרפיית קטינים איננו אסור על פי חוק, משום שהתמונה איננה מראה את הקטין בעירום, אלא מאלצת את הפדופיל הצופה בתמונות לאמץ את מוחו ולדמיין את העירום המרומז."
אבל מה קורה כשהעירום המרומז כלל אינו עירום וכלל אינו מכיל קטינים? כלומר, מה היה קורה אם היינו יוצרים דמות וירטואלית שתספק את תאוות הפדופיל מבלי שקטין יפגע, האם עדיין היתה כאן תועבה? בישראל, סעיף 214 לחוק העונשין אוסר על הצגת דמותו של קטין או הדמיית דמותו, כלומר, יכול שאדם יורשע בפרסום תועבה כאשר בכלל לא נוצל אף קטין. הסנגוריה הציבורית ביקשה לשנות סעיף זה בחוק בזכות חופש הביטוי, ואמרה "הפגיעה הקשה בולטת במיוחד כאשר מדובר באיסור פרסום של חומר שבו הדמיית קטין או ציור של קטין, כאמור בסעיף 214(ב) – כלומר פרסום שלשם עשייתו לא נפגעו כלל קטינים, והאינטרס היחיד המוגן באמצעותם הוא האינטרס המוסרני של שמירה על "הגיינה ציבורית"". |
 (cc) Mailingering |
| האם מותר יהיה להקים שירותי זנות וירטואליים בעולמות כמו Second Life שיתנו שירותי פדופיליה אך ורק כדי לרפא את הרעה החולה הפדופילית מהעולם הזה והעברתו לעולם הבא. בעולם הוירטואלי ניתן יהיה להשתמש במבוגרים שישחקו תפקידי קטינים, ויחליפו תפקידים כמו במשחק הוירטואלי של מט פארקר וטרי סטון, יוצרי סאות'פארק שמשתעשעים במי ישחק את נטאשה הנסטרידג', ומדמיינים אותה בעת שהם משתעשעים אחד עם השני. |
העולמות הוירטואלים בעצם יכולים להחליף את המציאות בעוד אינספור דרכים, לאפשר פשעים בלא קרבן למי שמעוניין לגמור את רצונות האלימות שלו והדחפים המיניים מבלי להביא לנזק אמיתי, ויותר מזה, להחזיר את הפורנוגרפיה למשמעותה הקלאסית, כתיבה על זנות. בכתיבת ספר פורנוגרפי הדבר היחיד שניזוק הוא המוסר החברתי, התיאורטיקניות הפמיניסטיות לא יכולות לצאת כנגד הניצול הגברי של נשים באותו המקרה, כיוון שאלו לא מנוצלות בפועל.
הסלידה מפדופיליה כמעט זהה לסלידה מגילוי עריות; שתיהן נתפסות כתופעות שליליות בצורה מובהקת שכל חברה צריכה למנוע מאזרחיה. הפדופיליה מונעת מכך שלקטין אין באמת הבנה למשמעות המין, ולא להסכמה להליך מיני, ולכן כל פעולה כזו היא ניצול ודאי ואלים. החברה מבינה שפדופיליה היא לא מעשה לגיטימי כיוון שהיא תמיד תבוא בכפיה, לא משנה כמה הסכמה מפורשת הקטין יתן לפעילות, הוא לא מבין את ההשלכות שלה. לכן אנחנו מוקיעים את הפדופיליה, גם באינטרנט.
דוגמא נהדרת היא הסאטירה שynet מציגים על צפיה בפורנוגרפיה. הפורנוגרפיה אינה קיימת באמת, אלא היא משחק וירטואלי בו השחקן מדמה עצמו מאונן. הוא אפילו לא מפיק כל הנאה מינית מהעניין אלא "משחק", כמו כל משחק אחר, הוא לוקח על עצמו תפקיד. אין כל הבדל בין משחק בו אתה פדופיל לבין משחק בו אתה גנב מכוניות, או רוצח, או כל מקצוע נלוז אחר.
הוירטואליזציה של חיינו היא ממשית, היא כאן כל יום, אנחנו לוקחים על עצמנו תפקידים אקטיביים במקום להיות פסיביים. אנחנו משתתפים במשחקים במקום לצפות פאסיבית בטלוויזיה רק כי אנו מנסים להכניס לעצמנו עניין לחיים. גם כשאנחנו פסיביים אנחנו מנסים לבחור את הרעה הקטנה ביותר, לבחור את אלו עם החיים המעניינים ביותר לצפות בהם. אנחנו מדמים סקס כאשר אנו רוצים להיות עם מישהו שלא תמיד ידנו משגת, אבל אנחנו לא מוכנים לחיות עדיין עם דימויים מסוימים, או שמא כן?
| אבל האם אנחנו צריכים להוקיע פדופיליה וירטואלית? מה בינה לבין רצח וירטואלי? מה בינה לבין גניבה וירטואלית? האין אלו תופעות לא פחות בעייתיות? אם כך, למה זה נראה כל כך נכון לא לפתח משחק מחשב שגיבורו הוא פדופיל שצריך לפתות קטינים? האם משחק כזה יתקבל בצורה מעוררת מחלוקת כמו משחקי רצח או יותר? האם משחקים המעודדים פדופיליה יקטינו את התופעה או לפחות יאפשרו לפקח עליה? זהו ניסוי שבחיים לא היינו רוצים להעביר את החברה שלנו, לא? |
Technorati Tags: Pedophelia, Internet, Second Life, Jailbait, Virtual
הטענה של שומרי המוסר הציבורי הפוכה: הם טוענים שהמשחקים מעודדים את היצרים האלימים, ולא פורקים אותם. ראה השערורייה האחרונה בנוגע למשחק על קולומביין.
נראה לי שהשורה האחרונה שלך מרמזת על הסיכויים שאפשרות כזאת תתממש באקלים הנוכחי.
כמה דברים:
– מחקרים בתחום התקשורת הוכיחו שוב ושוב שהרעיון של 'פריקת מתחים' וקתרזיס בכלל לא מתקיים במציאות. אנשים אלימים שנחשפו לתכנים אלימים לא נעשו כתוצאה מכך פחות אלימים. גם לא כשהם שיחקו במשחקי וידאו לצורך העניין.
מרמיט טועה – זו לא טענה של שומרי מוסר ציבורי אלא תוצאה של מחקרים רבים שנערכו.
– אפילו אם אתייחס ברצינות לטענות של יהונתן – "אין כל הבדל בין משחק בו אתה פדופיל לבין משחק בו אתה גנב מכוניות, או רוצח, או כל מקצוע נלוז אחר" אני יכולה לתקוף את הנושא מכיוון מחקר הבניית המציאות שפורח בעשרים השנים האחרונות. אי אפשר להקל ראש באימג'ים שמוקרנים לנו בתקשורת כי הם אלו שמעצבים את תפיסת עולמנו.
המשפט של יהונתן מדגים זאת יפה: באותה שורה נמצאים גנב המכוניות והרוצח – למרות שלמעשה מכוניות נגנבות הרבה יותר מאשר אנשים נרצחים. אך משום מה יש תפיסת עולם מעוותת שכזו – " תסמונת העולם המרושע" כפי שמכנה אותה החוקר המרכזי בתחום הבניית המציאות, גרבנר.
זה מה שקרה לנו בהרבה תחומים בחברה ועכשיו ישנן קריאות להוסיף את הפדופיליה לקדרה המפוקפקת הזו.
חשוב לי לציין כי תפיסתו של יהונתן אינה מעוותת בהשוואה לתפיסה של מרבית האנשים שבולעים את האימג'ים שבהם התקשורת מאכילה אותם.
בקיצור, ומבלי להיו מתחסדת או שומרת מוסר אני חושבת שצריך לשלול את הרעיון על הסף ולו רק בגלל שהוא יטפח תפיסת עולם מעוותת, מפחידה שבה יהיה לפדופילים חדשים יותר קל לצמוח.
מיכל,
שלא יאמר לרגע שאני מסכים עם הרעיון של משחק פדופילי, ושאני חושב שגניבה ורצח הן עבירות חמורות באותה מידה (אם כבר פדופיליה ורצח חמורות באותה המידה). אני חושב אבל שהרעיון של משחק בו הגיבור הוא פדופיל יכול להיות כן אלים ומרושע.
אני חושב שאני לא הייתי משחק משחק כזה (בניגוד לגנב, ואולי רוצח) כי אני לא מתגרה מינית מילדות קטנות.
בניגוד לדעה הרווחת, יש מחקרים רציניים מאוד שמראים שמשחקים אלימים דווקא לא משפיעים על ההתנהגות, כמו המחקר הזה לדוגמה, שבוצע באוניברסיטת אילינוי. שחקני משחקים אלימים לא נטו יותר לאלימות ואפילו לא לויכוחים.
לי נראות הטענות שמשחקים מעודדים אלימות בחיים כתירוץ של מי שלא אוהבים את המשחקים האלה אבל לא מצאו סיבה טובה יותר.
ר"ש,
לא קראתי את המחקר, אבל המחקר הזה גם מאושש את טענתך.
יהונתן ור"ש – תודה לכם על הלינקים. השני ממש ריתק אותי עם הדמות הוירטואלית, בהחלט מעניין.
רק אגיב לגבי הניסוי הראשון – מדובר על השפעות קצרות טווח שבד"כ לא יופיעו אצל מבוגרים, אני לא רואה את הממצאים כל כך מרעישים. לרוב ההשפעה האמיתית של הטלוויזיה ובכלל של אמצעי תקשורת המונים היא לאחר חשיפה ממושכת לאורך זמן רב. מאז ניסוי ה'נחום תקום' של בנדורה עבר זמן רב ואיך שזה נראה לי המגמה היא לחפש השפעות ארוכות טווח.