שמונה בבוקר, יום שבת. העובדים הזרים עוד לא קמו אפילו ברחובות של תל אביב. אתה יוצא מהמקלחת ונכנס לבגדים. היום, אתה אומר לעצמך, אני אעבור את זה. אתה קם בבוקר הראשון של גיל 28, בלי אלכוהול ובלי ארוחת בוקר. לנגב, אתה אומר לעצמך, אתה צריך לסוע. משפחה, חברים, אנשים אחרים.

לא חגגת השנה. זה פשוט לא הרגיש נכון לעשות מסיבה כל כך מוקדם אחרי שקרן נפטרה. אבל רצית לעשות משהו… משהו שיחבר את כולם ביחד, שישאר גם אחרי החיים שלך, משהו לנצח כזה. אז הבאת את כולם בארגון רשלני ומחתרתי אל הנגב, כמובן שבאיחורים מאוד אפנתיים. הכל בשביל מה? בשביל לטעת עצים שיהיו שם. נטיעות זה בסדר, זה לא חגיגה, זו דרך לזכור. החורשה תמיד תהיה שם בשבילה

עצי זית יחזיקו הרבה אחרי בני האדם. ותמונות? תמונות הן לנצח.

דיברתי היום עם יואב. הוא מכין סרט על החיים של קרן. הוא מתכנן להקרין אותו ביום שבת. שאלתי אותו מה אורך הסרט. "כמעט חצי שעה", הוא אמר לי. "דקה לכל שנה?" שאלתי אותו, "זה כמעט כמו פריים ביום" (למרות שבפועל זה חמישה), "היית יכול לצלם כל יום פריים אחד שירכז לך את כל מה שעברת בו?" שאלתי אותו. "אני לא, אבל אני יודע שאם אתה רוצה לעשות את זה, אתה תעשה. אתה מהטיפוסים שמתמידים בשטויות" הוא אמר לי.

האם זה באמת מה שאני צריך עכשיו? האם זה מה שאני יכול לעשות?

Technorati Tags: Keren Dolev, Pinkos, Tubishvat, טו בשבט