טוב, קראתי את דוח וינוגרד, על כל מאה שבעים ואחד עמודיו. אני מאחל גם לכם חיים ארוכים. אני מקווה שתוכלו לעמוד בו (רמז: אם תקראו אותו, יכול להיות שתחשבו אחרת על מה שמפורסם בתקשורת ותלמדו את אמנות הציטוט הסלקטיבי).
כמה דברים מעודדים מהדו"ח, בין היתר ההצגה של עמיר פרץ. למרות הטענה של ynet כי פרץ חסר נסיון, ראוי להביא את הציטוט הבא כדי להבהיר עד כמה דווקא פרץ היה האדם הנכון:
בשעה 12:45 ניהלו שר הביטחון והרמטכ"ל שיחה, בנוכחות המזכיר הצבאי של שר הביטחון, במהלכה תיאר הרמטכ"ל […] ועוד הוסיף הרמטכ"ל: "אנחנו נרצה לכל אורך הקו להחזיר את המצב לקדמותו, להיכנס עם 9- Dים, ליישר את השטח… נצטרך לעשות כמה פעולות מאוד אגרסיביות בשביל לקבוע דפוס חדש של חוקי משחק". כאשר העלה המזכיר הצבאי של שר הביטחון את נושא גיוס המילואים ענה הרמטכ"ל: "יפה. אז את מפקדת אוגדה… לשלוח לפיקוד צפון, שיתחילו להריח ככה". בסיום השיחה, ביקש הרמטכ"ל אישור להפציץ לפחות את שדה התעופה בבירות. שר הביטחון היסס, כיוון שחשש שהדבר יביא לירי על חיפה וחדרה. הרמטכ"ל הביע ספק בכך.
ועוד מוסיפה הועדה:
התוצאה היתה כי הצבא הביא אל שר הביטחון דיונים והמלצות נקודתיים, בלי להקפיד על כך שהם ילוו בסקירות ובהערכות עומק, ובלי להבטיח כי השר קיבל והבין לא רק המלצות נקודתיות אלא גם נתוני רקע על החזית המורכבת של לבנון, ועל הקשריה הפנימיים והחיצוניים. שר הביטחון אמנם שאל שאלות נקודתיות טובות, אולם לא העריך את משמעות העובדה שהתשובות שקיבל לא ביטאו את המורכבות השלמה של הזירה ושל מגבלות הפעלת הכוח הצבאי בה. הוא גם לא התמיד בתביעה לקבל הסברים מפורטים יותר ורחבים יותר על הזירה.
ופסקת המחץ של הדו"ח היא:
נבקש להדגיש, כי בהתנהלות של כל מקבלי ההחלטות שבדקנו היו גם גילויים רבים ומרשימים של מנהיגות, מסירות, השקעה, יכולת אבחון, מאמץ, יכולת הכרעה וקבלת אחריות. ועל אף כל אלה: הצורה בה יצאה ישראל למערכה אינה קבילה, אסור שתחזור על עצמה, ויש לחתור לתיקונה בהקדם. האחריות העיקרית לכך מוטלת על ראש הממשלה, על שר הביטחון ועל הרמטכ"ל בזמן המערכה.
אולם, יתרונה של ועדת וינוגרד הוא דווקא באחד מחבריה שדומה שהתעלה על כל האחרים. פרופ' יחזקאל דרור, מומחה לקבלת החלטות ברמה בינלאומית ובעל כישורים בתחום הבחירות הרציונאליות ניתח בצורה מעמיקה את כל התהליכים ואת האמצעים הפסולים שנעשה בהם שימוש לאורך תקופת המלחמה. דווקא מסקנותיו של דרור, שמובאות הן בפרק המסקנות (עמ' 115) והן בפרק ההמלצות המוסדיות (עמ' 145) ראויות לציון.
ראוי לבחון את הדמיון לדו"ח דרור שהופק גם הוא על ידי פרופ' דרור טרם מינויו לועדת וינוגרד (את הדו"ח הזה טרם קראתי); אולם את המסקנה החשובה ביותר – זו שאומרת שההיסטוריה חוזרת, מזכיר לנו דווקא יוסי גורביץ מהחברים של ג'ורג: (שאני עוד תוהה איך הוא הצליח לקרוא את הדו"ח לפני)
הערכת המצב של צה“ל בשישי באוקטובר 1973 אמרה שהסבירות למלחמה נמוכה. לממשלה לא היתה כל אפשרות לקבל מידע אחר. כששקע האבק על מלחמת יום הכיפורים, הורתה ועדת אגרנט על הקמתה של מועצה לבטחון לאומי. צה“ל, שחשש ממתחרה, הצליח לטרפד אותה במשך שנות דור, ולאחר שהוקמה, הצליח להביא לסירוסה. אף לא אחד מראשיה סיים את תפקידו במועד שנקבע לו; כולם התפטרו. זה אינו מקרה יחיד: צה“ל חותר בעקביות תחת כל גוף מטה זר. כשהקים אהוד ברק את “מנהלת השלום” שלו, היא מצאה את עצמה חסרת יכולת תפקוד – כי יש רק גוף אחד בישראל שיוצר מפות מדויקות מספיק, וצה“ל פשוט סירב למסור לה מפות.
הצבא בישראל אשם בהרבה יותר מהמלחמה, בהרבה יותר מההתנהלות המעוותת של ההנהגה שלנו. עם כל הכבוד להמלצות, הן – כמו אותה היסטוריה – נוטות לחזור על עצמן. ברור לכולנו שהכשל העיקרי במדינת ישראל הוא קיומו של צבא בכלל. את הביקורת הקשה שיש לועדת וינוגרד על דן חלוץ אני אשמור לועדת וינוגרד, את הביקורת שיש לכולנו על כך שבחרנו פוליטיקאים לא טובים מספיק, אני צריך להפקיד בידי הבלוגוספרה.
אנחנו אשמים לא פחות מאשר חלוץ ואולמרט. אנחנו אשמים שלא בחרנו בפוליטיקאים טובים יותר שיוכלו להציב שאלות קשות יותר בפני הצבא (שזה כל כשלו של פרץ בעיני ועדת וינוגרד). דו"ח הועדה בעצמו אומר שהפוליטיקאים לא אשמים – הם כפופים לאילוצים פוליטיים של בחירה (ובחירה מחדש) וכן שמינויו של פרץ לא היה פסול, ואפילו שפרץ עשה מעבר למה שעשו פוליטיקאים מנוסים ממנו. מה שכן, לא פרץ ולא אולמרט ידעו כיצד להתמודד עם הרעה החולה של החברה הישראלית – המיליטריזם המוחלט.
אני לא אומר שלא יוצא לי לפגוש חברים בעלי נסיון צבאי רב ממני (ולעיתים גם קרובי משפחה) שתמיד יורדים לטיעון הבטחוני של "אנחנו אלו שיורים במחבלים, אנחנו יודעים יותר טוב"; הבעיה העיקרית עם הטיעון הוא שאכן הם יורים במחבלים (ובילדים החפים מפשע) אבל הם גם לא מסוגלים לחשוב על דבר מלבד הפעלת אלימות. צבא הוא מערכת שקיימת כדי להפעיל את האלימות, לצבא יש אינטרס לקיומה של מלחמה, גם אם מדובר רק באינטרס מערכתי, לצבא יש אינטרס לשמר את כוחו בחברה ולאכול את רוב תקציבה.
אנחנו כבוחרים צריכים למצוא את חברי הכנסת שיוכלו לתקוף את הצבא (וגם גופים אחרים, כמו המשטרה, השב"כ ואפילו המחלקה לחקירות שוטרים) כדי שיוכלו להיות רשות שמפקחת על הרשות המבצעת – הממשלה תפקידה לשמור על האינטרס שלנו כאזרחים ולא לפגוע בנו.
אני יודע שזה פוסט שלישי היום, ושגם הוא לא קצר, אבל הוא חשוב.
ואכן, צריך להפסיק גם את רצח העם בדארפור (…).
Technorati Tags: Eliyahu Winograd, Dror, Yechezkel Dror, Ehud Olmert, Amir Peretz
רימיתי קלות – קראתי רק את פרק המסקנות של הדו"ח, לא את כל 171 העמודים. שאר הדברים הם ידע מצטבר.
טוב,
אבל אני גם לקחתי הפסקת ארוחת ערב קלה, אז חשבתי שמישהו עקף אותי (התחלתי לקרוא בשש וסיימתי בשבע וחצי)
חלוץ הטעה את הממשלה. אבל הוא כבר התפטר, ולכן הוא לא סופג פחות אש ממה שאני הייתי מצפה.
אנחנו בחרנו בפוליטיקאים, ואם אנחנו נעשה הפגנות גדולות, נצליח להוריד אותם.
עשית דאונלווד של המסמך לתוך המוח? אתה קורא נורא מהר…
יוחאי,
בין 100 ל150 עמודים בשעה. זה הכרח של התארים שלי, לא?
"אנחנו אשמים שלא בחרנו בפוליטיקאים טובים יותר"- על איזה פוליטקאים "טובים" אתה מדבר. בבחירות האחרונות הקולות בסביבתי היו- האם לא ללכת לבחור או ללכת ולהצביע (במחאה) לגימלאים. אילו פוליטקאים טובים יכולנו לבחור בכלל???
אולי גם נאשים את אותם אנשים טובים, מוכשרים וראויים שבוחרים (ובצדק) לא להיכנס לפוליטקה???
ואני מקווה שיוחאי לא מתכוון ברצינות- "ואם אנחנו נעשה הפגנות גדולות, נצליח להוריד אותם"- נו, ומה אז?, נוריד אותם ו…
הצבא הוא לא גוף עצמאי, אתה מעניק לו יותר מדי כוח. נכון אין הגיון בצבא- משום שעצם הקיום שלו חסר כל הגיון.במקום:"למצוא את חברי הכנסת שיוכלו לתקוף את הצבא"- למה לא חברי כנסת שיובילו- לצמצום הזדקקות המדינה לצבא. למה לבחור במלחמות פנימיות, לא מועילות במקום- להתמקד בלקדם דברים חשובים באמת.
ובכן יהונתן,
אני מתקשה להבין את כוונתך כאשר אתה אומר "ברור לכולנו שהכשל העיקרי במדינת ישראל הוא קיומו של צבא בכלל". תוכל להרחיב מעט?
למה יש לי תחושה שהאהדה שלך לפרץ היא בגלל ההשתיכות המפלגתית שלו ולמרות היותו מה שהוא?
בכל מקרה היא לא ענינית, עוד לא קם אדם שטען שהוא איש נבון, לא?
"נאסראללה עוד יזכור את השם עמיר פרץ".
ברגע שהמשפט הזה נאמר, בימים הראשונים של המלחמה, פרץ היה צריך לעוף. ופרץ חייב לעוף עכשיו. הכשלון נובע מכך שהוא לא ידע לשאול את השאלות הנכונות ולהתעמק בפרטים הנכונים. הוא לא היה אמור להיות שר ביטחון. הוא ידע את זה.
להשערתי הוא נפל ישר למלכודת של אולמרט – האינטרס של אולמרט היה לשים את פרץ במקום שיצור נתק בין פרץ והאלקטוראט שלו (מצביעי העבודה) – על חשבון אינטרס המדינה (שיהיה שר ביטחון בעל הבנה בנושא הבטחוני*), פרץ, מתוך מחשבה שהאלקטוראט האמיתי שלו (ועדי עובדים בחברות הגדולות) יוכלו לקבל ערך משליטתו במשרד הביטחון – סס להסכים.
התוצאה היתה שביחד עם רמטכ"ל לא מתאים – ראש ממשלה לא מתאים ושר ביטחון לא מתאים – לא היתה הנהגה בטחונית ראויה לממשלה בתקופת המלחמה.
* הכוונה ב"הבנה בטחונית" היא לאדם שמבין את המערכות הביטחוניות – לא בהכרך גנרל. ארנס ופרס, שני הדוגמאות שמביאים האנשים שהסכימו להשים את פרץ בראש המשרד הזה אוהבים להביא – שניהם הכירו את המערת הביטחונית טוב מאוד.
לימור,
כן, אני חושב שצריך להאשים את האזרחים שלא הצביעו (קודם כל) ושלא הצביעו למועמדים ראויים יותר בפריימריס, שלא היו יותר מעורבים ושלא הצביעו למפלגות אחרות. אם ברונפמן היה רץ (ואולי אפילו נכנס לכנסת) ואם מפלגות כמו עלה ירוק והירוקים היו נכנסות לכנסת, אני בטוח שהשאלות הנכונות (כפי שהועדה דרשה) היו נשאלות. אני חושב שאנחנו כן צריכים לשנות את המבנה של הפוליטיקה ולהכניס אנשים חדשים.
שגיא,
בתור פציפיסט אני די מאמין שצבא הוא משהו פסול (כמובן שכל עוד לאויב יש צבא אנחנו צריכים צבא) אבל אם כבר ישראל מחזיקה צבא, אז ראוי שזה יהיה צבא מבוזר ואולי אפילו מספר צבאות שיתחרו אחד בשני על המערכה, כך שיהיה ניתן לייעל את המצב. הצבא הישראלי כיום הוא ביטוי מוחלט של השלומיאליות ותרבות הסמוך.
עודד,
אני אוהד את פרץ, אבל זה לא קשור להשתייכות המפלגתית. לאחר שקראתי את הדו"ח אני בהחלט חושב שהתקשורת הגזימה עם ההאשמות שלה כנגדו במיוחד לאור הדבריםם שנאמרו בזכותו בדו"ח. רוב הדו"ח עסוק בלהאשים את דן חלוץ (בצדק) בכך שזה ניסה להסלים את המערכה. יותר מזה, אני חושב שבכך שפרץ התנגד להפציץ אוכלוסיה אזרחית הוא קנה אותי כהומניטריאן.
הירנוט,
אני מניח שאתה מעדיף שרי בטחון כמו שאול מופז? כאלו שלא איכפת להם מהרג ילדים חפים מפשע?
עלה ירוק והירוקים לא מבינים שום דבר בבטחון. אני לא אומר את זה כביקורת, הם פשוט לא מתעסקים בזה. הן מפלגות נישה עם מטרות חשובות, והן יכולות לשמש נציגות נאמנות לציבור הבוחרים שלהן, אבל מעיון במצע הירוקים, לא מצאתי בכלל תוכנית מדינית או בטחונית (את המצע של עלה ירוק לא הצלחתי להשיג מהאתר שלהם). מה הבטחון הגדול כל כך שהשאלות הנכונות היו נשאלות? הם לא יותר חכמים מפרץ (כמשל, אולי יש שם אנשים יותר חכמים מפרץ) ואין להם את ההכשרה לשאול את השאלות הנכונות יותר מפרץ עצמו. כמו שאמר הירנוט, צריך שר בטחון שמדבר עם הרמטכ"ל ומבין מה שאומרים לו. ברשימת המועמדים של הירוקים לא מצאתי אף אחד כזה (ובאתר של עלה ירוק, כמו עם המצע, נתקלתי בעמוד מת).
ואם כבר ציטוטים סלקטיביים: בפתיחת הדו"ח מופיע קטע פסוק מספר ירמיה: "בכוּ בכוֹ להֹלך כי לא ישוב עוד וראה את־ארץ מולדתו".
הולם, לא? עלינו להתאבל על אלה אותם 'פרחי חן, חיילי צה"ל, שנקטפו בטרם עת'. בהחלט. הנה הפסוק המלא: "אל־תבכו למת ואל־תנֻדו לו, בכוּ בכוֹ להֹלך כי לא ישוב עוד וראה את־ארץ מולדתו" (ירמיה כ"ב 10). במקור, ירמיה מדבר אל העם ומבקש ממנו לא להתאבל על מות יֹאשיהו מלך יהודה (שמת בקרב עם המצרים) אלא עליהם להתאבל על גורלו של יהואחז בנו, שגלה לבבל ולא יזכה עוד לראות את מולדתו. במקרה הזה יוצא שבמקום להתאבל על 119 חיילים ו־44 אזרחים הרוגים, אנחנו צריכים להתאבל רק על 2 חיילים חטופים. הוקל לי.
תיקון: יהואחז גלה למצרים, לא לבבל. הוא דווקא היה פרו־בבלי.
נראה שיכול היה להסדק משהו במיליטריזם הישראלי כשמינו שר ביטחון אזרחי. אולי היה צריך מישהו עם יותר רקע בנושא, אבל עדיין – אזרח ולא רמטכ"ל במיל. אין ספק שעם מה שקרה, חזרנו אחורה כמה צעדים בנושא הזה.
בארה"ב קצין בדרגה גבוהה צריך לחכות 10 שנים (!!!) עד שהוא יכול להתמנות לשר האחראי על הצבא. ואצלנו? מזמן מישהו אמר שלא צריך פוטש צבאי בארץ, כי לא צריך. הצבא והצבאיות גם ככה מכתיבים את המדיניות.
גם אני הרגשתי כך כשקראתי. ממש הוצאת לי את המלים מהפה. מי שאף פעם לא יעשו לו מסקנות אישיות זה האזרח הישראלי שיודע רק להמליך מלכים ברגע בלי לחשוב, להדיח אותם ברגע בלי לחשוב, ורוב הזמן לשבת ולקטר/להתלהם.
ונציגיו המובהקים של אותו מר ישראלי הם אותם נחום ברנעאים בן כספיתים ורוני דניאלים שיושבים עכשיו ומפרשנים את אשמת הפוליטיקאים והגנרלים, אך לא את אשמתם – בהרדמת הציבור לפני הבחירות/המלחמה ובהתלהמות העדרית שבמהלכה.
דווקא החרא שנחשף במלחמה ובמצב הכלכלי צריך להוביל אנשים (כולל עיתונאים) ליותר מעורבות וליותר ביקורתיות. חבל שרוב האנשים לא יקראו את החלקים החשובים באמת בדוח.
עידו,
שוב ציטוט סלקטיבי, החלק השני של המשפט דיבר על לבחור מועמדים יותר ראויים בפריימריס. האדם הפוליטי, זה שבאמת איכפת לו מהמדינה ולא רק מלקטר חייב להתפקד למפלגה כדי להשפיע על מראה החברה. האדם הפוליטי אחראי ישירות לתוצר של הבחירות וחייב לבחון את ההצבעה שלו בעיני טובת הכלל ולא רק בעיני טובתו. אם תקרא בדו"ח את ההתבטאויות של אלי ישי, לדוגמא, תראה שר שלא ממש מבין וגם לא איכפת לו מטובת הציבור; לעמיר לפחות היה איכפת מטובת הציבור.
אני מסכים איתך. אבל השאלות הנכונות, כפי שהוועדה דרשה ושהיו יכולות להוציא אותנו מהמלחמה הזו (או יותר טוב, לא להכניס אותנו אליה מלכתחילה), לא בהכרח היו נשאלות אם היה יושב נציג מפלגת הירוקים או עלה ירוק במשרד הבטחון משום שאין להם הכשרה לשאול אותן. זה מה שהבנתי מהמשפט ואם התכוונת למשהו אחר אז לא קראתי את המשפט נכון ואני מתנצל.
עידו,
לצערנו אין כל התחייבות שגם אם נתניהו היה יושב כראש הממשלה וששאול מופז היה שר הבטחון השאלות הנכונות היו נשאלות. אני חושב שראוי היה לראות נציגים אזרחיים יותר שהיו שואלים את השאלות הנכונות.
יהונתן: מה?!
מה הקשר בין מה שכתבתי לתגובה* שבחרת לענות? מה הייתי מעדיף? הייתי מעדיף שר ביטחון שלא יסכן את קיומי. גם מופז וגם פרץ הוכיחו שהם לא בוחלים בהרג ילדים. לבנונים או פלסטינים.
למופז יש לפחות איזה שהוא מושג לגבי מה המשמעות של כל צעד בטחוני שיקח. טול קורה.
* הדמגוגית, חסרת המחשבה, חסרת דמיון, המעליבה, הדבילית, הקקה.
הירנוט,
אז מי היה אמור לאייש את תפקיד שר הבטחון במקום פרץ להערכתך? והאם להערכתך הדבר היה מתאפשר משיקולים קואליציוניים?
יהונתן,
"אם כבר ישראל מחזיקה צבא, אז ראוי שזה יהיה צבא מבוזר ואולי אפילו מספר צבאות שיתחרו אחד בשני על המערכה, כך שיהיה ניתן לייעל את המצב."
הי, זה לא בעצם מה שיש בלבנון ובעזה? חוץ מהיעילות שהתחרות גורמת, גם מובטחים לך שהצבאות הללו יהיו מאומנים היטב ע"י לחימה זה בזה! :)
אבל ברצינות:
אני מבין את החשדנות שלך לגבי מניעי הצבא והרתיעה שלך משלטון הגנרלים – קראת בבלוג שלי מספיק בכדי לראות שאנחנו בעלי גישה דומה בנושאי חופש הפרט – אבל איני מסכים עם רוב המסקנות שהעלת.
ראשית, אני מאמין כי המיליטריזם של ישראל איננו רעה חולה אלא הכרח. סליחה על הקלישאה הקרבה, אבל אני חושש שהיא נוטה להישכח מדי פעם מטעמי נוחות: אנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים.
יש להפריד בין הדיון בסיבות שיצרו את המציאות הפוליטית באיזור לבין הדרכים להתמודד איתה: לתפיסתי, "מה שהיינו צריכים לעשות פעם" הוא בגדר שעשוע אינטלקטואלי, והשאלה האמיתית תמיד תהיה "מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו". ולצערי הרב, מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו הוא להתכונן למלחמה ב-3 או 4 חזיתות, תלוי איך סופרים אותן. נפנוף בדגלי שלום ואחווה לא ישנה את העובדה שהאזור על סף פיצוץ.
וזה מביא אותי לנקודה הנוספת אותה איני מקבל: כתב ההגנה על פרץ. ברור מאליו כי מירב המחדלים שהתגלו נופלים תחת אחריות הצבא, וברור גם שרובם נובעים מהזנחה של שנים. אבל שר הבטחון לא אמור להיות חותמת הגומי של הצבא או של ראש הממשלה, ואם פרץ אינו מסוגל להיות דבר אחר עקב חוסר הכשרה, אסור היה לו לקחת את התיק.
בהתחשב במצב הפוליטי סביבנו, אם נרצה זאת ואם לא, הממשלה והעומד בראשה חייבים להיות מסוגלים לבצע החלטות בטחוניות מתוך ידיעה ושיקול דעת. אם לא, אין להם מה לחפש שם. מקווה לראות אתכם בכיכר ביום חמישי.
שגיא,
אני לא מדבר עם מספר מיליציות חמושות, אבל אם תקרא את הדו"ח לעומק תבין שהועדה מסכימה איתי שהריכוז של "זרוע היבשה" במסגרת חיל אחד, והעמדתו מול חיל אויר וחיל ים היתה שגיאה חמורה והיתה צריכה להפסק. צבא מבוזר הוא צבא שמכיל מספר יחידות מודיעין וכמעט מופרד (ומופרט) מעצמו. תניח מצב שבו חיל הרגלים וחיל השריון היו "מתמודדים במכרז" על בינת ג'בל ולפי התנאים של המכרז היה ניתן לבחור את החלופה היעילה יותר?
אני לא מגונן על פרץ יותר מדי, אני חושב אבל שפרץ לא היה הסיבה לכשלון מטעם אחד – גם אם פרץ היה מתנגד, ההחלטה היא של הממשלה ולא של שר הבטחון (ואפילו לא של ראש הממשלה) כל הממשלה יחדיו צריכה היתה לשבת ולהחליט, ואם אף אחד ממקבלי ההחלטות בממשלה (כולל שאול מופז ואפילו ציפי לבני) לא קיבלו החלטה מסוימת, אולי לא ראוי להאשים את פרץ.
כמו שאמרתי – אולמרט כרה מלקודת לפרץ. פרץ נפל בה. מה היו האופציות של פרץ? כמה אפשרויות:
לא להכנס לקואליציה.
לא להסכים לקחת את משרד הביטחון.
במידה וכן לקחת את משרד הביטחון – להשים בראשו את אחד הקולגות מהעבודה בעלי נסיון במערכת הזו (עמי אילון, פואד, שאר ירקות). הם עדיין יהיו כפופים לפרץ שיתן להם את המינוי (שר התעשיה והמסחר, תשתיות, רווחה, חינוך – כולם ביחד?).
במידה וכן לקחת את משרד הביטחון לעצמו – לא להיות דביל. להתייעץ – יש מספיק אנשים חכמים מסביבך – גם במפלגה וגם במשרד. ןשןב "נאסראללה יזכור את השם.." זה משפט שלא מסגיר יכולת ענווה וביקורת – זה משפט שמתאים לסדאם חוסיין.
יהונתן,
עכשיו אני מבין למה כיוונת כשאמרת "צבא מבוזר", ואני מסכים איתך לכך שיש לו יתרונות רבים. למרבה הצער, בשנים האחרונות צה"ל נוקט במדיניות הפוכה, של ריכוזיות וביטול כפילויות, כאשר הקמת מז"י הייתה הצעד הקיצוני ביותר בכיוון זה. אני זוכר שניסו למכור לנו את זה בתור "שיפור בבהירות המדרג הפיקודי" או משהו בסגנון, אבל אפילו בתור חפ"ש הבנתי שהמניע המרכזי היה חסכון בכסף. נו, אתה יודע מה קורה כשמנסים להלחם במיליטריזם ע"י קיצוץ זוחל בתקציב הבטחון…
בנוגע לפרץ – אינני מנקה איש ממקבלי ההחלטות האחרים. נהפוך הוא – לדעתי על המחאה הציבורית לא להתמקד בפרץ ובאולמרט כלל אלא לחתור לפיזור הכנסת כולה, שאינה מייצגת כרגע דבר חוץ מהאדישות הציבורית שקדמה לבחירות האחרונות. אבל סירובו של פרץ להתפטר חורה לי מסיבות עקרוניות לא פחות משהוא חורה לי מסיבות פרקטיות: הוא מהווה דוגמה ברורה במיוחד למנטליות של חברי הממשלה, הגורסת כי הם אינם אחראים לכשלים שנופלים בתחומי משרדיהם. אם לא הם, מי כן? הפקידים? אז בשביל מה יש לנו שרים בכלל? אם שר מתגונן מביקורת בטיעון של חוסר בקיאות בתחום משרדו, מה לעזאזל הוא עושה שם?
הירנוט,
אתה משוכנע שמישהו מהאנשים שציינת היה עושה עבודה טובה יותר? כי אני יכול להיות משוכנע שועדת וינוגרד מלאה ביקורת גם על האחרים במפלגה (אל תשכח שפואד מילא תפקיד שר בטחון בחלק ניכר מהשנים 2000 – 2006 והוביל לכשלים).
שגיא,
אני מסכים איתך, למרות שאני חושש שצריך להחליף את העם באותה ההזדמנות.
לא קראת את דו"ח וינוגרד מפני שהוא לא פורסם. קראת את דו"ח הביניים.
למרות הטענות הצודקות נגד הממשלה, הרי שמי שנדרש לדו"ח לשם כך, שיחכה לדו"ח. מוסרית ועניינית אני לא מבין למה היה צריך לפרסם דו"ח ביניים שכזה. חוסר סבלנות וקוצר ראייה של הציבור. וזה הרי בדיוק המ שמאשימים בו את הממשלה.
משני הפוסטים (הנוכחי והמצוטט, של יוסי), עולה כי הבעיה היא לא ספציפית עם פרץ ואולמרט, אלא עם כל ראשי הממשלה ושרי הבטחון ב-40 השנה האחרונות, שהיו חלשים מכדי להתמודד עם הצבא, או למעשה שלוחה של הצבא עצמו (ברוב המקרים), שתולים של צה"ל בתוך המערכת שאמורה לאשר את ההחלטות הצבא ולאשר אותן.
אולמרט ופרץ אינם הבעיה, והיא לא תיפתר אם הם ילכו. להיפך, הם בין הפוליטיקאים הכי פחות "צבאיים" שישבו במשרדי האוצר, הבטחון וראש הממשלה אי פעם.
אולי במקום לצרוח לשמיים ולהביע את הכעס שלנו כמו גבר פגוע במריבת אוהבים, אנחנו צריכים ללמד אותם (ביד קשה) את הלקח, ולתבוע מהם להתחיל לתקן מיד.
אחרת ביבי יבוא, וחזרנו בדיוק 8 שנים אחורה. והנה המסקנה של שני הפוסטים חוזרת כמו ההיסטוריה שלנו, בלוּפ.