"יש לנו שלוש הרצאות של סטודנטים ומאה עשרים דקות." אמר המרצה אתמול ושאל אותי: "כמה זמן זה אומר שצריכה להמשך כל הרצאה?"; ידעתי שהוא טועה, ידעתי שהשיעור הוא מאה ושמונים דקות, מהשעה שמונה-עשרה ארבעים וחמש ועד עשרים ואחת ארבעים וחמש; לא פציתי. בערך בשעה שמונה וארבעים, כשההרצאה השלישית עמדה להסתיים הבנתי משהו, הייתי צריך לתקן אותו על טעותו. אלו הם חמש הדקות האחרונות שלי במרכז הבינתחומי. אלו חמש הדקות האחרונות שאני מפקיד בידי התואר השני שלי. חמש דקות תמימות שאני יכול להנות מהידע של המרצים, חופשי להעלות טענות בשם הויכוח ובשם האקדמיה, חופשי לשאול שאלות שלא מעידות על בורות, אלא מעידות על נסיון לפתוח דלת.
היום האחרון בתואר השני שלי, בעצם, הוא היום הראשון של שארית חיי. אם לבסוף אני כן אעשה דוקטורט אזי רוב הסיכויים שלא אשב עוד בכיתה כתלמיד גם אז. רוב הישיבות שלי מעתה ואילך בכיתות הן בתור מי שמלמד.
אני אוהב לשבת בפוזיציה של הסטודנט; אני אוהב להיות מסוגל להקשיב במשך תשעים דקות תמימות למרצה, ואז בזמן הפציעות להתעמת איתו אחרי שמתברר שככל הנראה אני היחיד שקרא את חומר הלימודים. אני גם אוהב את הפוזיציה של המרצה, למרות שככל שאתה מרצה יותר כך אתה נוכח שהסטודנטים שלך לא מקשיבים לך ולא קראו את חומר הלימוד כלל.
הגעתי למרכז הבינתחומי באוקטובר 2000. זה היה מעט אחרי שפרצה האינתיפדה השניה ובערך שבוע אחרי שהשתחררתי מהצבא. לקחתי מסלול יחסית קל מבחינת למידה, אבל קשה מבחינת שעות; עליו הוספתי תואר נוסף, שגרר לא רק הגדלה של השעות אלא גם סמסטר קיץ ולבסוף לקחתי כ10 נקודות של קורסים עודפים (או יותר). עדיין, כשהסתיימה השנה הרביעית הרגשתי שאני צמא לעוד ידע.
חזרתי למרכז הבינתחומי באוקטובר 2005, אחרי שנה במכון כהן באוניברסיטת תל-אביב שלימדה אותי לא מעט. בין היתר היא לימדה אותי שמקומי לא במכון כהן; אם אתה רוצה לחקור משהו, אל תלך דרך הפילוסופיה אלא דרך הפרקסיס. במהלך שבע השנים האחרונות נקשרתי לא מעט למקום, הכרתי חברים, הכרתי אנשים ששנאתי, הכרתי בעובדה שכולם אנושיים בסך הכל. ועכשיו? אני מחפש דרך.
את יום הלימודים האחרון שלי בתיכון אני לא זוכר. אני גם לא בטוח שנכחתי בו. עם זאת, ביום הלימודים האחרון שלי בבינתחומי לא רציתי ללכת הביתה.
אולי אם אני לא אתקבל לדוקטורט אני אקח על עצמי עוד תואר ראשון, הפעם במתמטיקה?
היי יהונתן.
מבין ללבך – זה די מתאר את ההרגשה של מישהו שבא בשביל ללמוד ולא רק בשביל לעשות תואר. למרות שאני מודה שכיוון שעשיתי את התואר השני בצמוד לראשון, הייתה שם גם קצת הרגשה של עייפות.
אבל היום, אין לי ספק שאני מתגעגע.
השבוע קיבלנו (המחזור הראשון) את התואר השני של המרכז. כיף גדול.
המקום הזה נכנס לך לחיים בצורה הכי חיובית שאפשר לתאר(ולא יעזורו כל הסטיראוטיפים שמנסים להדביק לו – אפילו שחלקם נכונים).
אני מודה שאפילו היום, שאני זוכה לעמוד בכיתה בצד השני, כמתרגל, ההליכה במסדרוגות, המפגש עם המרצים, השיחות של הסטונדטים, החיוכים בחדר עבודות – עושים לי משהו. כנראה שהם תמיד יעשו לי משהו.
אני בטוח שאתה תמצא דרך לחזור לשם יותר מפעם אחת. אם כן יצא דוקטורט – מי יודע, אולי בתור מרצה.
בכל מקרה, מזל טוב ובהצלחה.
אלעד
תואר במתמטיקה — מומלץ ביותר. בין ההחלטות המוצלחות ביותר שעשיתי בחיי.
קודם כל – מזל טוב!
ויותר ברצינות – אני אפילו לא מכירה אותך מספיק זמן או מספיק טוב כדי להגיד "וואלה, אני מכירה את האיש", ועדיין – אני די משוכנעת שאתה בהחלט אחד מאלה שיצליחו בכל דבר שהם יחליטו שהם רוצים לעשות עם עצמם, ואף יעשו זאת בצורה מבריקה למדי (והדוקטורט? נו, כאמור, אני משוכנעת שבוא יבוא, ואף יתרחש במקום שראוי לשכל ולאנרגיות שלך).
בשעה טובה, יהונתן, וכן ירבו תארים לרוב.
נראה שאתה מסוג האנשים ש'תישאר סטודנט לנצח', ואז תביט בחיוך לכותרת הפוסט!
אני מקווה שלהדחות על ידי הטובים ביותר- כדי להתקבל אצל המעולים ביותר. כשהתלמיד מוכן- המורה מופיע… בזמן ובמקום הנכונים.
הייתי מזמינה אותך להצטרף ל-MBA בשנה הבאה :), אבל נראה לי שמוטב מתמטיקה, ועוד יותר- להתמקד בהכנה וקבלה לדוקטורט שבסופו של דבר יקרה.
חוצמזה, שכחת לציין שזה כייף גדול בטח לסיים עוד תואר- אז תהנה מהתחושה הזו!
לימור,
אחרי שלימדתי כבר MBA, נראה לי שהרעיון של ללמוד שם הוא קצת מצחיק (לא?), אבל תואר שני נוסף הוא בהחלט אופציה, עדיפות למדעים המדויקים.
אלעד,
אני מניח שאם הייתי עושה את התואר הראשון ביחד עם השני גם אני הייתי נאנח. מצד שני, אני לומד כבר שבע שנים ואני עוד רעב לידע; אני גם נהנה מהסטטוס של סטודנט לא מעט.
אני מאוד מתחבר למשפט 'אם אתה רוצה לחקור משהו, אל תלך דרך הפילוסופיה אלא דרך הפרקסיס'. כמי שהתלבט ארוכות בין לימודי תואר שני בפילוסופיה מול סוציולוגיה – היום הרעיון של לשבת ולכתוב מהרהורי ליבי, בלי לבסס את הכתיבה על שום דבר שקורה בעולם בחוץ, נראה לי כל כך מופרך…