אולי שרון צודקת בזה שכל פוסט שלי קשור איכשהו לאיך להכניס בחורה למיטה או פוקר (או שניהם), כי אלו שתי ההנאות העיקריות שלי בזמן האחרון. אני בכלל מרגיש מוזר כשאני בגל יחסית מוזר של הצלחה עם המין הנשי אחרי שנים שזה לא היה כך. אבל עם ההצלחה (החלקית והמוזרה) באות בעיות, כמו תמיד. המציאות כנראה מספיק מורכבת כדי לא לאפשר לי להנות מכלום.

"ולמה ויתרת? מה גרם לך להפסיק עם זה? היית יכול להיות עילוי, להזדיין עם כל כך הרבה בחורות שסתם רצו אותך, אבל אתה העדפת לא, אתה הלכת וישבת שם עם הפרצוף הדכאוני שלך שש שנים. ומה יצא לך מזה? כמה פעמים בכלל שכבת עם מישהי בשנה האחרונה? לעומת זאת כמה פעמים יצאת מהמיטה ואמרת לעצמך שאתה לא חוזר אליה לבד?" (…)

שנה (כמעט) עברה מאז שכתבת את השורות האלו. באותם אחד עשר חודשים כמעט יותר מהכפלת את מספר הנשים שכבת איתן. עשית בחירות לא קלות והחלטות שלא היית מאמין שתעשה לפני שנה. למדת הרבה יותר על המין הנשי בקורס של אוריאל פרוקצ'יה מאשר שלמדת ביציאות למועדונים וברים. את מה שלמדת אבל בקורס על משטר חברות היית חייב ליישם בבר, לא בלימודים.

לאחרונה כשאתה יוצא מהמיטה אתה בכלל לא צריך לחשוב על לחזור לבד, זה פשוט לא קורה, לא באשמתך. או שאתה לא חוזר או שאתה לא חוזר לבד.

"אתה מבין, לצאת איתה חודש אומר שאני אצטרך להתקשר אליה שלושים פעמים" אמרתי לחבר כשהבהרתי לו למה אני מעדיף לא לצאת עם מישהי בכלל כי היא לא מרגשת אותי. אם לפני שנה הייתי אומר כזה דבר הייתי יורה בעצמי. היו לך כל כך הרבה מחשבות על מונוגמיה ואתה לא הבנת בכלל שזה מה שאתה צריך. מכל הבחורות שיצאת איתן בכלל השנה, רק שתיים גרמו לך לחשוב עליהן כל היום; רק אותן באמת רצית וכל השאר היו סתם משהו להעביר את הזמן עבורך. זה לא שאתה היית עסוק מדי, זה לא שרצית מישהי אחרת, פשוט לא היית מוכן ולא רצית להתחייב למונוגמיה כי אתה לא התעניינת בהן באמת, לא היית שם.

"כבר שנים שלא הייתי מזווג בט”ו באב, שנים שאני חי לבד. יש כאלה שאומרים שזה מבחירה אצלי; אני לא בטוח שאני מסכים איתם. יש חברים שגורסים שאני מבקש יותר מדי ויש נשים שהתאכזבו כשלא הסכמתי להיות איתן. לכולם אני מצר, אבל בכך אין כדי לרפא את הבעיה שלי; אני לא משחק את המשחק הנכון, אני משחק משחק בו אני יכול רק להפסיד, בו אני יכול רק לבחור בין חלופות רעות. אבל חלופות רעות הן לא מה שגורם לך לחיות. חלופות רעות הן רק דרך לשרוד." (…)

עוד פסקה שכשקוראים אותה שנה אחרי מראה כמה המצב שלך השתנה. היית נואש, היית ממש נואש כי בחרת רק להיות עם בחורות שגורמות לך לעבור סף ריגוש מסוים; אחרי שזנחת את הנסיון הזה והחלטת להקשיב לחברים שלך ולהוריד את סף הריגוש שלך בצורה מלאכותית, הבנת שזה מתסכל באותה המידה ואולי לא פחות. אם לפני שנה הרגשתי רע על אי זיווגי בט"ו באב, היום אני יודע שאני יכול להיות מזווג ביום ראשון-שני, אבל אני לא רוצה, מבין החלופות של להיות עם מישהי כזו או אחרת, או להיות לבד, החלופה של להיות לבד (או עם חברים) נראית לך עדיפה.

אתה רואה את כל החברים שלך, עדיין מזווגים ומאושרים, תוהה מתי זה יקרה לך ותוהה אם זה בכלל יכול להתרחש כשאתה כל כך בעייתי. אולי המצב שלי כן קליני, אולי אני צריך לטפל בו קודם ורק אז להתחיל לצאת. אבל אז אתה שומע את החברים שלך שיצאו ממערכות יחסים ארוכות, כמה רע היה להם, כמה הם רצו רק להפרד ממנה וכמה טוב להם לבד, למרות שהם יודעים שחסר להם משהו, הם עדיין מעדיפים את החסר על העודף. מצד שני, עוברים חודשיים שלושה, קצת תחנונים והם חוזרים אליה, בדרך כלל על ארבע, ואולי נפרדים ממנה כמה חודשים אחר כך, רק כדי לחזור אליה שוב. הסצנריו הזה, ממנו אתה מנסה להמנע, לא?

בפרספקטיבה החיים שלך יפים מאוד, הרבה יותר כיף לספר את החיים שלך מלחיות אותם, מצד שני.