מה משותף ל'שדרוג', 'פרויקט', 'קומבינה', 'שקיפות', 'התנהלות' מארז', 'אחי', 'טאלנט', 'אירוע', 'מיתוג ומינוף', 'הזוי' ו'הומוסקסואל מוצהר'? כל אלו מאפיינים את השפה החדשה שפשתה\פשטה בישראל בעשוריים האחרונים. אותה שפה נחקרת על ידי צבי טריגר ועמליה רוזנבלום בספרם החדש; שעליו יש לי לא מעט דברים לומר.*

את ספרם של צבי טריגר ועמליה רוזנבלום, "ללא מילים" (כנרת – זמורה ביתן: 2007) רכשתי בעיקר כי תחום השפה מעניין אותי וגם כתיבתו של טריגר בבלוג היתה מעניינת. אני חייב לציין שהפרוייקט (ע"ע) שלו "מי שאוכל לבד" קוסם (ע"ע הזוי) לי וביום מן הימים אהיה עצלן פחות ואשכיל לנסות חלק מהמטעמים. טריגר ורוזנבלום פותחים את ספרם בהקדמה שמהווה הרבה יותר מפתיחה לספר. רוזנבלום וטריגר שבו לישראל לאחר שנות מחקר בחו"ל (ע"ע) וגילו שהשפה השתנתה; התנהלות (ע"ע) השיח הישראלי היתה משהו אחר לגמרי.

השפה הישראלית, אליבא דטריגר ורוזנבלום, הושפעה לא מעט ממהפכות בעולם, בין היתר הפמיניסטיות, והחל נסיון להפוך את השפה הישראלית ליות PC, בעוד שהחריג נותר חריג ולא רצוי. לדוגמא, רוזנבלום וטריגר מצביעים על הבעיה עם הפמיניזם כאידיאולוגיה כשאומרים הם:

אחת ההתנגדויות הגדולות ללימודי מגדר ופמיניזם באוניברסיטאות מנומקת בכך שהם אינם עומדיםבסטנדרטים מדעעיים מכיוון שהם רווים באידיאולוגיה. אך אם תתגלה העובדה שלתרבות ה"אובייקטיבית" יש אידיאולוגיה, יקרוס אחד הכלים הדכאניים הראשיים. וזאת הסיבה שאותו קו משווה הממיין את המילים לחיוביות ושליליות הוא סמוי".(עמ' 26-27)

אך מצד שני, כאשר רוזנבלום וטריגר מסבירים את הבעיה של החברה הישראלית מהחריג הם משתמשים במונח "כדי שהילד לא יסבול"; לאחר שהם מתארים את ההחצנה של הסלידה מילדים הומוסקסואלים והשוואתם לילדים שלא נימולו בחריגות החברתית, אומרים רוזנבלום וטריגר:

"זה שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יוולדו הומואים, כדי שלא יסבלו מחריגותם, רק נשמע פחות משונה מאשר אם היינו אומרים, שאנחנו מקווים שלא יוולד לנו ילד מזרחי, ערבי, דוס או אישה (פרי בטן שבחוגים מסוימים עדיין מתייראים ממנו)." (עמ' 142)

מקרה משעשע שהיה לי בשנה ג' ללימודים יכול להדגים עד כמה האירוניה בספר זה בהתייחסות למושגים מסוימים מובהקת כשהמסמן הוא הקרבן. שני חברים לספסל הלימודים שהיו ערבים (ע"ע בני מיעוטים) ישבו אחד ליד השני והתלוננו על העבודה שהם נאלצים להעתיק ממנה לפני הגשה למרצה. לדברי אחד הסטודנטים, התלמיד ממנו הם העתיקו עשה "עבודה ערבית" (ע"ע). הסטודנטים לא הבינו מדוע נפלתי מהכיסא כששמעתי מסטודנט ערבי את המונח.

בכלל, טריגר ורוזנבלום סוקרים את הפאסיביזציה של הלשון העברית בערכים כממו "כללי המשחק משתנים", "התנהלות" ו"אירוע". בעוד שהשפה השתנתה בעשור האחרון, השינוי היה בעיקר על מנת לשלוט בהמונים באמצעות אותה שפה. כשעמליה רוזנבלום מדברת על זילות השואה, בהקשרים כל כך רלוונטיים להיום (למרות שהספר נכתב לפני פחות מחצי שנה, מבחינתי הוא כבר ארכאי מיום שהודפס); אם נקח את הפרסום של אריאנה מלמד משבוע שעבר, נראה כבר שם איך לא רק שמלמד משתמשת באותה דיאלקטיקה קטנה שמתוארת בספר, אלא איך הקריאה בספר מסבירה זאת. כותרת המשנה של מלמד היא "השימוש שעושים הניצולים הנגזלים בשואה אינו ציני כלל. צינית היא רק התנהלות המדינה מולם"; רוזנבלום וטריגר מקדישים פרק שלם למילה "התנהלות" בעוד ש"התנהלות" נובעת מהשורש נ.ה.ל (נהלים; ניהול, מנהל), התנהלות תמיד תבוא בהקשר שלישי (עמ' 118) ובצורה סמויה מן העין. זילות השואה לדברי רוזנבלום וטריגר היא רק אי השימוש בשואה – הכחשת שואות אחרות כמו השואה הארמנית ולקיחת המונופול על המילה 'השואה' לקבוצות מסוימות.

רוזנבלום וטריגר מדברים על הכחדת השפה העברית בצורה אחרת מהרגיל; לקיחת היכולת להתבטא באמצעות מילים מהעברי תביא לכך שכל חוויה מוכרת תהפוך למשהו רדוד. כמו "חבל על הזמן" (ע"ע) שהפך להיות ביטוי שגור מדי ונטול כל הקשר, או "אחי" שהפך להיות ביטוי קרבה רחוקה (ורק אני, בצורה אירונית, עונה לאחיי הצעירים בטלפון ואומר "אח שלי, מה המצב?"); רוזנבלום וטריגר אומרים בהקדמה:

"ללא אוצר מילים מפורט שבעזרתו נוכל לתאר את התרשמותנו החיובית או השלילית מהאירועים ומבני האדם שמרכיבים את חיינו, תאבד גם הרגישות הנחוצה לפיתוח רשמים שכאלה. הדיווח והחוויה הם שני גלגלי שיניים באותו מנגנון. בסופו של דבר, ככל שתפחת היכולת לדווח, כך תתמעט החוויה." (עמ' 30)

ההקשרים שרוזנבלום וטריגר עורכים למילים מסוימות כמו "מבצע", "אירוע" ו"כללי המשחק משתנים", יחד עם "לקפל" מראים כמה אנו מזנים את השפה של עצמנו על ידי הוצאת המילים העשירות והייעודיות לכל דבר והפיכת מקרים חריגים למשהו שמתואר באמצעות פועל גנרי לחלוטין.
מה שכן הפתיעה אותי בספר לטובה היא הקלילות שבה הספר נקרא; טריגר ורוזנבלום לא מתביישים לצטט פורומים ואתרי אינטרנט שוליים, כמו גם את הבלוג "כיפה סרוגה" כשהם מתייחסים למונח "דוסים", לא מתביישים לכתוב שני טקסטים על כל ערך (אחד של טריגר ואחד של רוזנבלום), לתת דוגמאות מחייהם האישיים וגם לכתוב בשני טורים לכל עמוד, כיאה לכתיבה עיתונאית בדרך כלל. הספר קליל וזורם, ויותר מכל נחמד לקריאה.

אז לכו ושלשלו כמה מצלצלין לכיסם של טריגר ורוזנבלום, ואולי יותר לכיסן של הוצאות הספרים.

—
* אגב, צבי, אם אתה קורא את זה, כמה הערות: (1) אני משתמש ב'שנמוך' להגדרת 'שדרוג יורד', (2) הגרסה הנשית ל'גבר גבר' היא "גברת גברת" (אולי בתעתיק של שאול מופז, עם טיפה הומור), (3) אני קורא רק לאחי הצעירים "אח שלי" באותה הגיה כמו שמתואר בספר.