האינדיפנדנט מדווח היום כי עוד חרם "צרכנים" יצא לפעולה (ועל המרכאות אסביר בהמשך), אתר MySpace שנרכש לאחרונה על ידי איל ההון רופרט מרדוק מאבד "לקוחות" מיום ליום. הפרשה החלה כשMySpace החלה להפעיל "צנזורה" מסחרית נגד הודעות וקבצים שנשלחו ממתחרים ו\או שהובילו לאתרים מתחרים כדוגמת YouTube. לטענת האינדיפנדנט, מפעילי האתר סגרו אף את פורום המשתמשים בו זממו המשתמשים לעזוב את האתר. סינון תוכן כנראה הינו חלק בלתי נפרד מתנאי השימוש ועל כן הינו חוקי לחלוטין, במיוחד בהתחשב בעובדה ששירותי MySpace ניתנים לכל בחינם . אך האם מתן שירות בחינם מצדיק יחס זה?

הגולשים הפוקדים את האתר החלו במרי אזרחי. עברו לאתרים מתחרים, הפסיקו להעלות תוכן והחלו בעצם להראות את כוחם. הרי מאות מיליוני הדולרים שהושקעו בקניית MySpace באו אך ורק ממטרה אחת - הגדלת האתר ומספר משתמשיו בכדי להרוויח הן מפילוח המשתמשים והן ממכירת פרסומות. כרגע לא נראה שמספר הגולשים העוזבים את האתר הוא מהותי, מדובר בכ-600, אולם מספר זה יכול ויגדל עם בוא הזמן, במיוחד לאור חוסר הנכונות של MySpace להפסיק עם מדיניותם ולאפשר חופש ביטוי מלא.

זוהי אינה ההתאגדות הראשונה באינטרנט, אולם זו אחת ההתאגדויות הראשונות שנושאות אופי של פוליטיקה אינטרנטית. החרם החלקי על אמאזון שהחל עקב תביעת הפטנט שלה כנגד בארנס אנד נובל שינה אמנם את מדיניות אמאזון, ולכן לא הזיק לה בצורה משמעותית, אולם כאן מדובר על חרם צרכני קלאסי. התארגנויות אחרות מאסיביות באינטרנט היו, אף בישראל, כשאורגן ה"יום ללא סלולרי" (שהצליח חלקית בפעם הראשונה שעלה לאוויר ומאז איבד את רוחו) וכשתלמידי ישראל התארגנו באינטרנט ויצאו לשביתה כנגד דו"ח דוברת. אף אחת מהתארגנויות אלו לא הביאה ליזמה אינטרנטית, כזו שלוחמת למען הגולשים.

הייחוד ביוזמה של גולשי MySpace יכולה לבוא לידי ביטוי בהמשך התארגנויות. כיום, יוזמות חפשיות ולא מסחריות מאפשרות לגולשים להביע את עצמם. עלות רכישת דומיין ושטח אחסון הינם אפסיים ועומדים על דולרים בודדים בשנה, ויש אף אתרים המאפשרים אחסון חינם והרצת בלוג על בסיס קוד פתוח. השחרור מאתרים מסחריים דרוש בכדי להבטיח את העצמאות של הגולשים. חופש ביטוי אינו רק הזכות לזעוק כנגד דיכוי אזרחי אלא כולל גם את הזכות להציג סרטים בהם חתולים מתכרבלים בכיור. אותה הזכות קיימת בעולם הוירטואלי כשם שהיא קיימת בעולם הפרטי - לך יש זכות לזעוק, אך האם לאחר יש חובה לשמוע?

לגולשים אין חובה להתארגן נגד מי שמעוניין לעשות רווח על חשבונם, זו זכותם. הרי מרדוק וMySpace בסך הכל מועילים בטובם לתת לגולשים שטח אחסון ובמה לפרסום. אם כן, מדוע סבור אני כי יש עליהם להתארגן?

הסיבה היא כי חלק ניכר משוכני האינטרנט ויתר על זכות המחאה שלו. זה לא זעק להחרים את סוני כאשר זו התקינה קוד זדוני במחשביו, לא זעק כנגד מיקרוסופט לאחר שאטמו פיו של בלוגר סיני לזעוק כנגד הדיכוי בסין, לא יצאו לרחובות ולכיכר העיר הוירטואלית כשממשלת ארצות הברית עקבה אחריהם ברשת.

האם הוכיחו שוכני הרשת שלא ראויים הם לסייבר-אקטיביזם? אותה קבוצה קטנה וקקיונית שלוחמת למען חופש הביטוי ברשת נתפסת כאיזוטרית, הרשת נתפסת כגוף שאינו מיועד להגשים את האדם אלא להגשים את האינטרס המסחרי. בעצם אני לא מאמין שאפשר לדבר יותר על אינטרנט אלא חייבים לדבר על אינטרנטים. אינטרנט 2.0 אינה כה פופולרית במסגרת גולשי ההמון, אולם הגולשים האקטיביסטיים מאמצים אותה ומשתמשים בכליה. דפדפן פיירפוקס האלטרנטיבי אמנם נוגס רק ב11% משוק הדפדפנים אולם בשוק הטכנופילים הוא עומד על מעבר לכך. האתרים הטכנולוגיים נקראים בעיקר בדפדפנים תקניים ופתוחים, רצים על מערכות קוד פתוח וחוסכים בעלויות. האתרים ה"ישנים" שפונים לקהל שמבחינתו האינטרנט היא לא עוד מלבד דרך אחרת לקרוא את העיתון מעדיפים את האינטרנט אקספלורר ומעדיפים משתמשים שאינם מודעים לעצמם.

ההבדלה הקיימת בין הגולש שמשתמש באינטרנט לבין הגולש שצופה באינטרנט היא כמו ההבדל בין אזרח לנתין. בעוד שהאחד משתתף בהצבעות, בקביעת מדיניות, בניהול החברה ותורם לה לא פחות משהוא מקבל ממנה, האחר אך משלם את מסיו ונהנה מחסדים שלטוניים אחת לתקופה, אך לא יכול להשפיע. ההשפעה היא הדמוקרטיה, הדמוקרטיה היא התקווה לקדמה ולהתפתחות הרשת.