בנובמבר 2004 הורשע צבי קורצקי בגרימת מותו של מוחמד עלי נגיב זייד ז"ל (ע/04/ 64 סרן צבי קורצקי נגד התובע הצבאי הראשי); קורצקי ירה, כדי לפזר הפגנה, על קיר ביתו של זייד, וגרם למותו. בית הדין הצבאי לערעורים הרשיע את קורצקי לאחר שקבע כי רשלנותו בעת פתיחה באש (ולא בפעם הראשונה) היתה מיותרת. אמש, כמעט שלוש שנים לאחר ההרשעה, פרסם משה פייגלין יבדל"א מאמר בNRG המספר זווית אישיות על פרשה זו. פייגלין מוציא את קצפו על כך שלטענתו קורצקי נדרש לשלם בעבור ההתנהגות, כשבפועל המדינה חויבה לשלם סכום זה יחד עם קורצקי.

כמו כל מאמר ימני, מנסה פייגלין לגשת אל צד ה"רגש", ומספר את הסיפור הכואב (באמת) של אביו של קורצקי, ניצול שואה שעבר תופת גם במלחמת ששת הימים. הוא מסביר כיצד קורצקי גודל כמלח הארץ וכיצד קורצקי היה קצין מבטיח שהקריירה הצבאית שלו נגדעה:

" צביקי יורד מן הג'יפ וקורא למפגינים להתפזר. כמובן, איש אינו מתייחס אליו. הוא יורה באוויר, וגם אז אין איש מן המפגינים מתרשם במיוחד. הזמן דוחק, וצביקי מבצע נוהל שמקובל מאוד באותה עת: ירי לעבר קיר מפגע. הוא מכוון את נשקו ויורה דרך כוונות לעבר קיר לבנים בבית סמוך. צביקי מזהה היטב את ענן האבק העולה ממקום הפגיעה בקיר."

למען הסדר הטוב, יש להפריך את טענותיו של פייגלין בקצרה. ראשית, קורצקי לא ירה ירית אזהרה. בית המשפט קבע על סמך עדויות של חיילים נוספים ברכב הסיור כי כלל לא נורתה יריה באוויר. פייגלין מנסה לצייר תמונה כאילו קורצקי ירה באוויר כיוון שהדבר מתלבש נהדר עם הדמגוגיה הנוספת המופיעה כאן. בית המשפט בעצמו קבע לא רק שלא התקיימה יריה באוויר, אלא גם אם כן היתה יריה כזו, לא היה די בה בכדי להזהיר.

"זאת ועוד, המערער נאחז באמרתו של בית הדין קמא – לפיה "אף אם עשה כן [אף אם ירה המערער ירי מקדים באוויר], עניין עליו עמד הנאשם בתוקף, מתקשים אנו לראות כי די היה בירי כדור אחד בודד לאוויר" – בכדי להצביע על קיומו של ספק בליבו של בית הדין באשר לאי ביצוע ירי האזהרה. ולא היא. כמפורט לעיל, בית הדין קמא דחה באופן ברור, מפורש ומנומק את האפשרות שבוצע ירי מוקדם באוויר. אמירה זו היא בבחינת נימוק, למעלה מן הצורך, שנועד, כך דומה, להדגיש כי בנסיבות העניין המערער לא היה יוצא ידי חובתו – להזהיר ולהרתיע באופן מידתי ומדורג – אף אם היה יורה כדור אזהרה בודד בלבד באוויר." (עמ' 30)

בית המשפט מסביר, בקצרה, כי היריה לעבר "קיר מפגע" לא עוגנה בנהלים כלשהם והיא נוגדת לחלוטין את 'רוח צה"ל' או כל התנהגות סבירה אחרת. בית המשפט קובע כי ירי בלתי סביר שכזה הוא התנהגות רשלנית שבגינה ישנה חובה להרשיע את הנאשם.

"הסנגור המלומד תמך עיקר יתדותיו לא בהוראות הכתובות אלא בתורה שבעל-פה, זו אשר יצרה ואפשרה את קיומו והתפתחותו של הנוהל הבלתי כתוב של "ירי לעבר חומת מפגע". דומה כי פרקטיקה זו התפתחה בשטח כחלק מרצון הלוחמים לשפר את האפקטיביות המבצעית של פעולתם. ההנחה היא, כי ירי שטוח מסלול כלפי מפרי סדר, באופן ש"מקרין" על האירוע, הינו מרתיע יותר מאשר ירי, בלתי רלבנטי ובלתי אפקטיבי, באוויר." (עמ' 40)

"מבחינה נורמטיבית, בהעדר סכנת חיים ליורה, אין לירות בשטח בנוי, מאוכלס בצפיפות, כלפי מפגינים, או כלפי חומת מפגע סמוכה וקרובה להם. אף חומרת ההתרעה בדבר מכונית תופת, איננה מכשירה כל אמצעי; לעולם, הפעלת הנשק חייבת להיות מידתית. ירי כדור חי הוא אמצעי אחרון." (עמ' 41)

*בנקודה אחת בלבד צודק, להערכתי, פייגלין. פייגלין מצביע על כשל בניהול התביעה. צה"ל, בין אם במתכוון כדי לזכות את קורצקי או ברשלנות. צה"ל לא נתן לקורצקי אפשרות לבחון את הגופה ולא ניתנה לו כל אפשרות לחזור למקום לברר את הירי. פייגלין טוען כי "אך מה לו לבית הדין הצבאי השערות כאלה, כשתקדימי בג"ץ ואילנה דיין נושפים בעורפו?"; בפועל, בית הדין התבסס על ראיות של עדות. אמנם עדים אלו היו פלשתינאים (וראו את הביקורת של ערוץ 7 על כך); אך עבור פייגלין אין בכך די (להערכתי, לא היה נגרם כל נזק אם היו מנסים להביא ראיות מפריכות).

על פני הדברים דומה, כי אכן נסיבות המקרה דנן מצביעות על מספר ליקויים מצדן של רשויות החקירה. שאלה אחרת היא, אם הללו הם כה חמורים, עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של המערער, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות, או להוכיח את גרסתו

אולם, בית המשפט שולל כל אפשרות שקליע אחר הביא למותו של זייד.

הבעייתיות בטענות של פייגלין הן לא העירוב של עמדות עם עובדות (שכולנו חוטאים בהן) אלא העדר היכולת לקורא הסביר לעמת אותן. פייגלין טוען כי ירי לעבר קיר מפגע הינו דבר סביר, כשבפועל לא רק שהדבר מסכן חיים, אלא שקורצקי ירה לעבר הקיר מטווח של מטר אחד.

פייגלין טוען ש"בעבור אומץ לבו והתייצבותו יחיד מול המון מוסת ומחבלים העושים דרכם לחדרה הייתה מדינת ישראל צריכה להעניק לצביקי אות הצטיינות. אך לא כן הדבר בעידן היפוך הערכים הישראלי. צביקי, הקצין המצטיין, חובש הכיפה מקרני שומרון, היה בדיוק הטרף שהמערכת המתינה לו."

הוא מאמין ש"המערכת" רודפת אחרי קורצקי כיוון שהוא ימני חובש כיפה; המערכת לא רודפת אחרי קורצקי כיוון שהוא חובש כיפה, אלא כיוון שהוא פזיז בירי כלפי פלשתינאים. לא רק שקורצקי קיבל עונש קל שבקלים (חודשיים מאסר וארבעה חודשי עבודות שירות) שבהשוואה לנהג שהורג ברשלנות בתאונת דרכים הינו אפסי ומראה שחייהם של פלשתינאים חסרי ערך לעומת הרגוי תאונות הדרכים.

פייגלין מנסה לטעון לערכים ולהתנהגות של אהבת הארץ. בפועל, המדינה לא רק שמחפה על קורצקי וחבריו, היא גם משלמת על התנהגותם הפזיזה ומחייבת את כולנו על כך במס ההכנסה שלנו.

המאמר של פייגלין פורסם במקור באתר "מנהיגות יהודית" בשנת 2004. ובמאמר בNRG הוכנסו שינויים קלים מאוד. אולם, פרסומו מחדש בNRG שלוש שנים לאחר האירוע גורם לדברים להכנס לפרופורציה. לא היה זה קורצקי שמנע פיגוע תופת. קורצקי גרם לצה"ל נזק, קורצקי גרם למדינה נזק בכך שפלשתינאים רבים מאמינים שחיילי צה"ל אכזריים ויכולים לרצוח ילדים. אם מישהו צריך פיצוי, זו מדינת ישראל מקורצקי על כך שגרם לנזקים לתדמיתה.

—
* CC-BY menj