ממשלת סין התקינה תקנות חדשות שאוסרות על גלגול נשמות; כתוצאה מהתקנת תקנות אלו, אמונתם של הטיבטים נפגעה בצורה כזו שהדלאי לאמה הבא יהיה חייב לעבור את אישורה של סין כדי לכהן. מצד אחד, סין היא מדינה עצמאית וריבונית, ומכפיפה את ריבונותה על שטחה של טיבט. מצד שני, הפגיעה בחופש הפולחן של הנזירים הטיבטים מפריעה לי. אני מנסה להתלבט האם אותה הפרעה צריכה להיות שונה מאשר ההפרעה שאני מעוניין בה במדינתי היהודית-דמוקרטית; האם אני, כיהודי-דמוקרט שמעוניין לעיתים להגביל את התערבות הדת בעניינים מדיניים הייתי מעוניין גם להגביל את התערבות המדינה בעניינים דתיים? אני חושב שהתשובה היא שבצורה מוחלטת כן. הרעיון של הפרדת דת ממדינה צריך לקבוע שלמעט במקרים קיצוניים במיוחד, כמו מילת נשים נניח, אין למדינה זכות להתערב בהוראות שקבוצה של בני אדם מעוניינים לקבוע לעצמם, בין תהא זו דת, כת, מועדון כדורגל או אסיפת שכנים. האוטונומיה היחסית שכל קבוצה צריכה לקבל לחופש פולחן חייבת לכלול את אי ההתערבות המדינתית בכזה מצב.

לפני שלוש שנים, עוד בטרם הפכתי לבלוגר, כתבתי את הטקסט על הפרטת הדת מהמדינה. אם בדרך כלל 'הפרטת דת' נחשבת להפיכת הדת לפרטית יותר עבור כל אדם כמו במהפכה הפרוטסטנטית המקורית אלא דווקא להפרטתה באמצעות הפיכת הדת לחלק מהמגזר הפרטי ו\או ההתנדבותי בישראל, ועקירתה מכל ממסד ריבוני. באותה העת הצעתי:

על ידי מתן אפשרות לחופש התאגדות לכל מספר מינימאלי של אנשים (נניח 1000, לשם ההיפותזה) נוכל לתת לדתות, אשר מאמיניהן רוצים זאת, תקציבים למוסדות תרבות ודת, כמוכן חופש לנהל את ענייני האישות (בדומה לשיטת המילת שהונהגה בתקופה העות'מנית בישראל) שלהן. ענייני המרת דת (שכיום מוסדרים בפקודת ההמרה) ידונו מחדש ויאפשרו לאנשים להמיר את דתם, כמו קופות חולים, לדת אשר בה הם מאמינים.
אפשרות זאת מחד עלולה לסכן את היהדות האורתודוקסית, שכן כך יתגלה מעמדה הלא מחייב, וכי בעצם רוב היהודים מעוניינים ברפורמה כלשהי במוסדות הדת (אחרי רבים להטות – שמות כג,ב); אך מנגד יאפשרו לאנשים להתקרב אל הדת ולהראות את אמונתם בצורה שהיא רוצה. לא מדובר כאן על ביטול מצוות הדת כדי להתקרב אל גרים\ערלים (כמו שעשה פאולוס) אלא מדובר על מתן אפשרות לקבוצות להתאגד על מנת לעבוד את האל בדרכם שלהם.

הרעיון של הפרטת דת נובע מהיותה של הדת עניין פרטי ביותר. אמונתו של אדם, כמו נטיתו המינית וכמו אהבתו לסוג מוסיקה מסוים, היא עניין שבלב יותר מכל. גם אם יחצין אמונה מסוג אחד, אין כל דרך לוודא כי החצנת אמונתו בצורה מסוימת היא ביטוי אמיתי של רצונות ליבו. כלומר, אני, השמאלני הצדקן מתל-אביב, מעוניין יותר מכל לאפשר לדתיים לסגוד בצורה חופשית כל עוד הם יוכלו לאפשר לאחרים לסגוד לאלהים שלהם. אלהים הוא עניין פרטי יותר מכל, וכל נסיון להצביר את אלהים משחיתו.

נכון, דתות הזויות לי ולחברי כמו מסדר אבירי הג'די, סיינטולוגיה ואפילו עדי יהוה, יכלו לקבל את אותו מעמד כמו היהדות. כל דת תוכל לבקש דמי חבר מחבריה ולנהל את עסקיה בצורה אוטונומית. היא תוכל לקבל לשורותיה חברים לפי כללים שהיא תקבע, או להרחיק חברים.

אם נחזור לעניין העיקרי, סין מוכיחה, יותר מכל, מדוע היא לא ראויה להיות מדינה כאחת המדינות. מדובר במדינה מסוכנת לשלום העולם שלא מכבדת זכויות אזרח. נכון שלסין יש מנהגים שראוי לכבד ותרבות עצמאית, נכון שסין היא מדינה חשובה ואחת המדינות המשפיעות על העולם, אין למדינה כמו סין כל זכות להתערב בזכותם של הטיבטים לבחור את מנהיגם בדיוק כמו שלמדינת ישראל אין זכות לומר לממסד הדתי לקבל נישואים חד מיניים.

לכן, כשדניאל פרידמן יוצא נגד ידועות בציבור של זוגות חד מיניים הוא פוגע בהרבה יותר מאשר בקונצנזוס, המעשה של פרידמן הוא הלאמה של הדת לא פחות מאשר המעשה שמבצעים שלטונות סין. כאן הבעיה בדיוק. החוק הוא חוק ארצי, לא קשור לחוק האלהי, אם הדת אכן אמיתית והאל אכן קיים, כל חוק ארצי יתבטל בעולם הבא ואין באמת צורך לקיימו. מצד שני, אם מקור הסמכות של הדת היא מהאל, יש אולי מקרים בהם הוא ירצה להתערב במעשים ארציים ולהכפיף את החוק הארצי לחוק האלהי.