תקציר: יגאל עמיר הוא חלאה, אסור לתת לו להשתחרר, אבל השאלה אם הוא ישתחרר או לא היא שאלה פוליטית
4ביוני 2016, שבוע הספר. כיכר רבין בתל-אביב עמוסה בדוכנים. מול הדוכן של אחת מהוצאות הספרים הגדולות משתרך תור ארוך. מאחורי השולחן יושב גבר באמצע שנות הארבעים לחייו, שערו מאפיר ולראשו כיפה שחורה. ערימת גדולה של ספרים מונחת לצדו. הוא משוחח בנועם עם הקונים, חותם על ספרים ומוסיף לכל אחד הקדשה בכתב ידו. על כריכת הספר מופיע דיוקן פניו המחייכות ומתחתיו מילה אחת: ניצחתי. (…)
כל רוצח, מי שלקח חיי אדם לידיו והחליט לשים קץ לתקווה של אותו אדם בכוונה תחילה, ראוי שישב בכלא לכל חייו. יגאל עמיר לא שונה מרוצחים אחרים. חנינה, יחד עם קציבת עונש, היא פריבילגיה.
אבל עמיר לא לבד. חברו, הרוצח הפוליטי הקודם, יונה אברושמי כבר מנסה מאז 2002 להשתחרר מהכלא. בתחילה ועדת השחרורים הסכימה לשחררו לאחר 18 שנים, אך אז המדינה ערערה והנושא חזר לועדת השחרורים להחלטה מחודשת; אותה החלטה, בצורה מפתיעה, היתה לשחרר את אברושמי, אך בעקבות שימושו של אברושמי בסמים החליטה שלא לשחררו. כעברו שנתיים ניתנה החלטה נוספת שלא לשחררו, הפעם כיוון שהוא עדיין מסוכן לציבור.
אבל אברושמי לא לבד. יורם שקולניק, שירה בשנת 1993 במחבל כפות, שוחרר כעבור שבע שנות מאסר בלבד. בג"צ הכשיר את השרץ ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה. וכך אמר כב' הנשיא (דאז) אהרן ברק באותה פרשה (בג"צ 89/01 גלאון נ' ועדת השחרורים) בעת שהוא דוחה את בקשתה של זהבה גלאון למנוע את שחרורו של שקולניק שבע שנים בלבד לאחר הרצח,
ומה בדבר השיקולים של אינטרס הציבור? המקרה שלנו הוא בוודאי מקרה חריג ומיוחד. חריגותו העיקרית נובעת מתוך כך ששבע שנים וששה חודשים לאחר ביצוע מעשה הרצח, יוצא הרוצח חופשי. תוצאה זו – הנגרמת בשל ההקלה בעונש שהעניק הנשיא למשיב – פוגעת במרכזיותו של הערך בדבר קדושת האדם בתרבותנו החברתית והמשפטית, פוגעת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, וגורמת לזלזול בחיי אדם. האם התמודדה ועדת השחרורים עם שיקול זה? האם החלטתה בלתי סבירה באופן קיצוני, דבר המצדיק את התערבותנו?
בדומה, ותוך שהוא מסכים עם כב' הנשיא, כב' השופט יצחק זמיר קבע,
במקרה הנדון, ההחלטה לשחרר את המשיב מן המאסר, כשמונה שנים בלבד לאחר שביצע רצח נתעב, כשהמשיב עצמו צעיר ובריא, נראית כזילות של חיי אדם, ואולי אף זילות של החוק. אמנם אפשר לתלות את ההחלטה של ועדת השחרורים בהחלטה של נשיא המדינה, שחוקיותה אינה עומדת למבחן, להקל בעונשו של המשיב. אך ההחלטה של ועדת השחרורים אינה מתחייבת מהחלטת הנשיא. הנשיא החליט שהמשיב ירצה מאסר לתקופה של אחת-עשרה שנים ושלושה חודשים. הוא רשאי היה להחליט שהמשיב ישתחרר מן המאסר לאחר שבע שנים או שמונה שנים. אך הוא לא החליט כך. הנשיא עשה את שלו, ועכשיו ועדת השחרורים עושה את שלה. לנשיא שיקולים משלו; לוועדת השחרורים שיקולים משלה. וסוף מעשה במחשבה תחילה: ועדת השחרורים, לאחר שבדקה שיקולי מסוכנות ושיקום, רשאית וחייבת, בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, לחשוב גם מה המסר היוצא ממערכת המשפט עם השחרור של רוצח, בהעדר טעמים של חולניות או שיקולים אישיים יוצאי-דופן, לאחר שמונה שנות מאסר בלבד.
כב' השופט (כתוארו אז) מישאל חשין גרס אחרת,
על כך אומר, כי בשוותה נגד עיניה את העונש שקצב הנשיא, ובלא שהעמיקה באותו עונש בבחינת תורת הגמול ושיקולי השכר-ועונש, נפלה שגיאה קשה בהחלטתה של הוועדה. יתר-על-כן: גם אם אמרנו כי יש למוד את מעשה קציבת העונש בידי הנשיא כמו היה גזר-דין של בית-משפט, גם אז נוסיף ונאמר כי הנשיא קצב עונש מאסר בן אחת עשרה שנים ושלושה חודשים; לא שני שלישים מתקופת-שנים זו. ובבחינתה של שאלת השליש חייבת היתה הוועדה ליתן דעתה למהותן של אותן שנות מאסר. הוועדה לא שקלה מהות עמוקה זו כנדרש. אכן, חיי אדם יקרים בעיניי מכדי שאוכל להניח להחלטתה של ועדת השחרורים לחלוף על פני בלא שאזעק.
אולם, להחלטתם אין כל משמעות כעת. השאלה האם יקצב ענשו של יגאל עמיר היא שאלה פוליטית ולא משפטית. בכל מקרה לא יקצב ענשו של עמיר בטרם תסתיים כהונתו של שמעון פרס כנשיא המדינה, ובשנת 2014, כשזו תסתיים, יוכל להקצב ענשו. השאלה מי יהיה נשיא באותה העת היא השאלה המהותית ביותר לחופשתו של יגאל עמיר.
צר לי, אבל אם המסקנה שלך היא דין אחד לרוצח מחבל כפות ורוצח ראש ממשלה יש לי בעייה עם הנחןת היסוד שלך.
ןשאלה משפטית – אי אפשר לקצוב את ענשו לתשעים שנה?
אפשר הכל, השאלה היא אחת בלבד – למה לקצוב?
אגב, הבעיה היא אחרת – למה החיים של רבין פחותים משל מחבל כפות? רוצח הוא רוצח הוא רוצח. דין אחד לרוצח, במיוחד אם המניע הוא פוליטי.
התכוונת להיפך? למה החיים של מחבל כפות פחותים משל רבין?
בכל אופן הטיעונים מתחילים להסתבך כי מדוע לא לראות בחייל ההורג את אויבו גם כן רוצח? לא כל לקיחת חיים היא שוות ערך. (ולא המחוקק יקבע דבר רם ערך שכזה.)
האם היית למשל משאיר את כרמלה בוחבוט בכלא לכל חייה?
י'
ירי במחבל כפות כאשר הוא חסר ישע ולכוד אינם משולים לירי באדם היורה עלייך בעת מלחמה. גם למלחמה יש כללים, וכאשר עוברים עליהם, מבוצע פשע מלחמה ולא סתם רצח.
מסכימה עם קודמיי בנוגע להבחנה בין נרצח לנרצח. מדוע חייו של ראש ממשלה חשובים יותר? יגאל עמיר הוא רוצח, אבל הוא לא יותר רוצח או יותר "חלאה" מרוצחים חד פעמיים אחרים.
אפרופו רוצחים (ו"רצח" הוא כאמור כינוי למעשי הרג שנחשבים בעיננו ללא לגיטימיים, ולכן הם תלויי זמן ומקום) – חברות הטבק הם רוצחים המוניים בחליפות ובתי פאר. מאות אלפים אנשים אם לא יותר בשנה מתים כתוצאה מנזקי העישון. מדוע הם לא נמצאים מאחורי סורג ובריח? מדוע אנחנו חוננים אותם כל יום מחדש?
אז כמו בסיפור של ברנרד שו, אנחנו כבר מסכימים שלא כל רצח הוא אותו הדבר. נשאר להתווכח על ההגדרות.
כללים וחוקים. מי מוסמך להחליט מתי הריגה בכוונה תחילה היא רצח ומתי לא? (רמז: אף אחד).
רצח הוא רצח הוא רצח. אם נהוג לקצוב את עונשם של רוצחים במדינת ישראל ל- 25 שנה, צריך לעשות זאת לכל רוצח.
פתרון אחד יכול להיות קביעה בחוק של מדרג של אישומים ברצח – רצח מדרגה ראשונה, רצח מדרגה שניה וכו', כפי שנהוג המדינות אחרות. רוצחים נתעבים במיוחד יורשעו בעבירה במדרג גבוה יותר ואת עונשם לא יקצבו. אבל להחיל חוק בדיעבד?!
אגב, מדינת ישראל קוצבת את עונשם של רוצחים פוליטיים לעיתים מזומנות. הרי בימים האלו מדברים על קציבת עונשו של ברגותי, למשל, והתומכים נמנים על מחנה המתנגדים לקציבת עונשו של עמיר.
שיקול מדיני לא נראה לי כנימוק לגיטימי לקציבת עונשו של רוצח. תארו לעצמכם שיקום ארגון טרור יהודי שיפגע בערבים. האם כדי להפיס אותם, יהיה מקובל עליכם שעונשו של עמיר יקצב?
רצח פוליטי – רצח של ראש ממשלה, דהיינו, הוא עוד משהו חוץ מרצח. ז"א, יש את האלמנט של פשע הרצח, אבל יש גם את האלמנט של פשע הבגידה במדינה והחתירה תחת יסודותיה, שקובעים שאת השלטון במדינה אפשר להחליף רק באמצעות בחירות, או כל מה שקובעים חוק יסוד הכנסת, הממשלה ומה שלא יהיה. איכשהו, לא נראה לי שכתוב שאת השלטון במדינה אפשר להחליף באמצעות התנקשות. יגאל עמיר לא רצח סתם אדם, והוא לא רצח אותו בגלל שהוא היה עוד סתם אדם. יגאל עמיר רצח את רבין בגלל שרבין היה ראש ממשלה – הוא רצח סמל, הוא רצח מוסד. את רבין היה אפשר להעיף בבחירות בגלל אי הסכמה עם מדיניותו. יגאל עמיר החליט בשביל כולנו להעיף אותו, בגלל מדיניותו, באמצעות רצח. מדינה שיסודותיה חשובים לה לא יכולה להתייחס לדבר הזה כאל רצח בלבד. דמוקרטיה מתגוננת אמיתית היתה מוציאה אותו להורג. אני באופן אישי מתנגדת לכל סוג של עונש מוות, ולכן הייתי מסתפקת במאסר עולם בלי אפשרות לחנינה, בהגדרה.
פרט לכך, ברור שיש הבדלים בין מקרה למקרה ובין רצח לרצח. בשביל זה יש בתי משפט, כדי שיישמו את החוק הכתוב במציאות הנתונה. בגלל זה בכלל טורחים לדבר על מניעים, חומרה, דברים על לאומיים כמו פשעי מלחמה (ואם מישהו צריך תזכורת לא נעימה, כדאי אולי לציין שהחקיקה הבינלאומית בתחום הזה, אמנות ז'נבה, הצהרת זכויות האדם, אמנת הג'נוסייד וכל המושג של ג'נוסייד בכלל, היו תגובה מיידית וישירה לשואה) וכיוצא בזאת.
ושקולניק או אברושמי, איך הם נכנסים למשוואה? הטיעון של קלינגר היה שהם רוצחים פוליטיים ולכן דינם אמור להיות שונה מדינו של רוצח "רגיל". אני לא זוכר שאחד מהם רצח ראש ממשלה מכהן.
מצד שני, אי אפשר להעניש אדם על עבירה שבביצועה הוא לא הורשע. יגאל עמיר הורשע ברצח ולכן צריך להעניש אותו בעונש הקבוע בחוק לעבירה זו. אין בספר החוקים הישראלי עבירה של רצח ראש ממשלה ששונה מעבירת רצח אחרת. בחוק הישראלי, רצח הוא רצח הוא רצח.
חושבים שרצח מסוג זה אמור לשאת עונש חמור יותר מרצח מסוג אחר? בבקשה, תשנו את החוק. לומר שוב שאני חושב שצריך מדרג של עבירות רצח? אבל כל עוד אין מדרג כזה, אי אפשר להעניש רוצח אחד יותר מפי שנהוד ולא משנה כמה נתעב ומסוכן היה הרצח שביצע. אחרת ישראל אינה מדינת חוק.
המבחן של עקרונות הוא כשהם מתנגשים באינטרס העצי שלך. כל עוד הם עולים בקנה אחד עימו, אין שום בעיה לשמור על העקרונות.
אמיר,
פשעים פוליטיים, שנועדו בגדול לפגוע בחופש הביטוי או לשנות את אורחות החיים, אינם שונים בהרבה מטרור: ליתר דיוק הם בדיוק טרור.
טרור הוא פשע, או פעולה אלימה, שנועדה לשנות את דעת הקהל על ידי הפחדה או לשנות את אורחות החיים של אדם מתוך פחד. זה בדיוק מה שיגאל עמיר עשה, בדיוק מה שאברושמי עשה ובדיוק מה ששקולניק עשה.
על טרור העונש צריך להיות שונה.
אני _מסכים_. העונש _צריך_ להיות שונה (לא בנוגע לשקולניק, אגב, זה סיפור שונה לדעתי). הנקודה הראשונה שלי היא שכרגע, העונש _אינו_ שונה. אין בחוק הישראלי עונש שונה לרוצח פלילי ולרוצח פוליטי. רוצה שיהיו עונשים שונים? שנה את החוק. אבל כל עוד החוק לא שונה, העונש צריך להיות זהה, אחרת ישראל אינה מדינת חוק.
הנקודה השניה היא שמדינת ישראל קוצבת את עונשם של רוצחים פוליטיים/טרוריסטים אחת לכמה שנים, כך שיש שורה ארוכה של תקדימים לקציבת עונשם של רוצחים פוליטיים. אם לא משחררים רוצחים פוליטיים, אז לא משחררים רוצחים פוליטיים. ולפני שתגיד "זה שונה", כבר הבאתי מקרה היפותטי בו ידרשו את שיחרורו של עמיר באותן נסיבות בדיוק. אז זה יהיה לגיטימי?
אישית, אשמח מאוד לשמוע שעמיר תלה את עצמו בתאו. או, במחשבה שניה, שהוא החליט במקלחת, נחבט בראשו והפך משותק בכל גופו. יש גם לא מעט רוצחים פליליים שכלפיהם אני חש כך. אבל במדינת חוק, הרגשות האישיים שלי אינם יכולים לשמש כבסיס למערכת המשפט. _החוק_ הוא הבסיס.
שוב, המבחן של עקרונות הוא כשלא נוח לך להפעיל אותם. מי שעומד על עקרונותיו רק כשהם עולים בקנה אחד עם האינטרס העצמי שלו אינו איש עקרונות, הוא אופורטוניסט.
נ.ב. סליחה על שגיאות הכתיב בתגובה הקודמת. השעה…
אמיר,
טרוריסטים, בניגוד לרוצחים, לא רק מפרים את החוק אלא חותרים תחת יסוד הדמוקרטיה. אני בטוח שמשחררים טרוריסטים (של מדינות אחרות) במסגרת רצון טוב לשלם, אבל לא משחררים ישראלים שהם רוצחים פוליטיים כיוון שלכך אין שום משמעות.
אני חושב שאת עמיר אסור לשחרר כיוון שהעונש הוא סטנדרט שאמור להרתיע אנשים מלרצוח בצורה פוליטית, לא כיוון ש"מגיע" לעמיר. עמיר לא יקבל את מה ש"מגיע" לו גם אם הוא היה מוצא להורג.
מה זה "רצון טוב לשלם"? לא הבנתי.
לא משחררים את עמיר כדי להרתיע אנשים מרציחות פוליטיות, קיבלתי. אבל מה עם להרתיע אנשים מפני "סתם" רציחות? אתה חושב שלקורבן ויקיריו אכפת אם רצחו אותו מסיבה פוליטית או מסיבה פלילית כלשהי? אם מאסר עולם ללא קציבת העונש יכול להרתיע רוצחים פוליטיים, ודאי שהוא יכול להרתיע גם רוצחים פליליים.
אז למה קוצבים את עונשם של רוצחים פליליים?
שוב, מדינת ישראל לא יכולה להפר את החוק.רוצה לקבוע עונש אחר לרוצח פוליטי? שנה את החוק והוא יחול על הרוצח הפוליטי הבא. אבל להחיל חוק רטרואקטיבית? זה תקדים מאוד מסוכן.
יגאל עמיר צריך לשבת 25 שנים בכלא. אני לא אוהב את זה, אבל זו משמעותו של גזר דין של מאסר עולם בארץ. אתה כתבת "דין אחד לרוצח", מתברר שאתה לא מאמין במה שאתה כותב.
שוב,
התכוונתי רצון טוב לשלום.
מדינת ישראל לא צריכה לשנות את החוק. החוק קובע מאסר עולם (כלומר, עד שהוא ימות) לרוצחים. אם הנשיא רואה לנכון, הוא יכול לקצר את זה.
אני מאמין בדין אחד לרוצח. אני מאמין שרוצחים מורשעים צריכים לשבת בכלא תקופה ארוכה. אני מאמין שכן צריך להתחשב בנסיבות חיצוניות לאחר מכן בכדי לקבוע את אותה תקופה, שתהיה לפחות 25 שנים.
נו, באמת. איך שיחרור רוצחים פוליטיים מועיל לשלום? ואם הוא מועיל, אולי נועיל עוד קצת ונשחרר גם את עמיר? [דמיין גילגול עיניים.]
"אם הנשיא רואה לנכון"? תאיר את עיני בבקשה: באיזה אחוז מהמקרים הנשיא לא "רואה לנכון" לקצוב את עונשם של רוצחים?
עובדה שהמחוקקים ראו לנכון לתקן את החוק כך שיאסור על קציבת עונשו של מי שרוצח ראש ממשלה ממניעים פוליטיים (ובעברית: יגאל עמיר). כי אחרת, יהיה קשה מאוד להצדיק את אי קציבת עונשו של עמיר. למה כל רוצח אחר כן והוא לא?
אגב, שים לב לתיקון: לא כל רוצח ראש ממשלה. לא כל רוצח פוליטי. רק מי שרצח ראש ממשלה ממניעים פוליטיים. כלומר אם אדם רוצח שר ממניעים פוליטיים, אפשר לקצוב את עונשו. אם אדם רוצח ראש ממשלה ממניעים פליליים או אחרים, שאינם פוליטיים, ניתן לקצוב את עונשו.
ומה אנחנו למדים מכך? שלא הרצח של האישיות הפוליטית הבכירה הוא המניע לעונש החמור במיוחד, כיוון שרוצח שלא ממניעים פוליטיים לא מושפע מסעיף זה, וגם לא היותו של הרצח פוליטי, כיוון שרוצח פוליטי שרצח את מי שאינו ראש ממשלה גם לא יושפע ממנו.
אז יש לי הצעת ייעול: בוא נדאג שיעבירו חוק להוצאתם המיידית להורג של רוצחי ראשי ממשלה, אם הרוצח הוא תימני נמוך והקורבן שירת בצה"ל בדרגת רב אלוף (שהרי אי אפשר לחוקק חוק אד הומינם). כך נפיל שלוש ציפורים באבן אחת: גם נדאג לעונש עוד יותר חמור לעמיר, גם נבטיח שבכל סיטואציה אפשרית בעתיד (למעט ביאת המשיח, אולי) הוא לא ישוחרר וגם ניפטר מהפסטיבל המגעיל בתקשורת סביב כל גרעפס שהוא עושה.
מאחר שברור לי שאתה מערב שיקולים רגשיים במה שאמור להיות החלטה לוגית בלבד, אני נוטש את הויכוח.
"רוצחים פוליטיים" הם טרוריסטים. ומדי פעם, אבל רק מדי פעם, מנהלים משא ומתן עם מדינות אויב על מנת לסיים סכסוכים בינמדינתיים. במקרים כאלו ראוי לשחרר.
נכון, לא כל רוצח ראש ממשלה עושה זאת ממניעים פוליטיים, חלק רוצים לשדוד אותו. אבל כל רוצח ממניעים פוליטיים ראוי לעונש חמור.
אני חושש שאתה לא מבין, אין לי בעיה *רק* עם שחרור עמיר, הבעיה שלי היא עם שחרור של אברושמי לא פחות. הבעיה שלי היא עם השחרור של יורם שקולניק ושל עמי פופר. כל אחד מהם הוא טרוריסט, וכשהימין הקיצוני מבקש עונש מוות למחבלים, אני מבקש רק מאסר עולם.
"רוצח הוא רוצח"
אם כך למה לשחרר את ברגותי, שפואד הכריז עליו כעל רוצח של רבים.
ולמה לשחרר את X שרצח את אביו שהיכה את אימו, הרי הוא תכנן זאת מראש.
ולמה לשחרר את Y שתפסו ילד חף מפשע ורצחו אותו בדם קר ביער בכפ"ס, סתם כי היה להם משעמם.
למה הדם של האב והילד פחות חשוב מהדם של איש פוליטי?
האבחנה ש"רצח פוליטי" חמור יותר מ"רצח אישי" היא שרירותית ואינה מבוססת על שום דבר. בשביל ההורים של הילד שנרצח "סתם כך" הילד הוא עולם ומלואו, לעזאזל המדינה, רק שלא ישחררו את הרוצח שלו ויוכל להסתובב להם בשכונה ולצחוק להם בפנים.
למה?
לשחרר את ברגותי (שתכנן רצח) כיוון שמדינה אחרת תקח אותו לחסותה ותקדם שלום; לא קבוצה בתוך המדינה הריבונית שלנו.
אם X הרג (ולא רצח) את אביו שהכה את אימו, יש נסיבות מקלות. אם X רצח, זה משהו אחר.
ואת Y ספציפית לא צריך לשחרר. גם לא את החברים של Y שבכלא.
הדם של האב לא 'פחות חשוב', הוא נלקח עקב התנהגותו של האב, ואם זה לא רצח זה לא רצח.
רצח פוליטי חותר תחת מוסכמות החוק ובא לרצוח כדי לשנות את המהות של החוק, הוא בא להבהיר שכללי המשחק נשברו, ולא שיש מישהו שמוכן לרצוח כדי לקיים את כללי המשחק.
האמת, ממש לא אכפת לי אם יקצב ענשו של יגאל עמיר (כל עוד לא ייקצב לתקופה קצרה מדי).
יגאל עמיר הוא בוגד. אבל לצערנו הוא הורשע ברצח ולא בבגידה. העובדה שהוא לא הואשם ולא הורשע בבגידה היא שורש הבעייה. אם בית המשפט היה מדביק לו את אות הקלון של בוגד היינו יכולים לתת לו השקט להשתחרר אחרי 20 או 25 שנה ולנוע ולנוד בקרבנו, בדיוק כמו קין. השאלה היא בכלל אם רצח הוא יותר חמור כאשר מדובר בראש ממשלה ולא בסתם אדם, או כאשר המניע הוא פוליטי (אם כבר אני בטוח שאפשר למצוא בהיסטוריה דוגמאות המראות שרצח או נסיון לרצח פוליטי יכול בנסיבות המתאימות הרבה פחות חמור מ"סתם רצח").
מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו הוא איך קרה שהבוגד לא הורשע בבגידה, ומה אנחנו צריכים לעשות ואיך החוק צריך להשתנות כדי שבעתיד מקרים דומים אם יקרו יאפשרו לבית המשפט להדביק לבוגד תוית כזאת שיעדיף לא לצאת מכתלי הכלא. וב"מקרים דומים" אין די בהתיחסות לפרטים המדויקים של מקרה זה (רצח של "ראש ממשלה" דלא למשל של "שר תיירות"). חוק טוב צריך "לשדרג" כל סוג של פשע כאשר הוא נעשה כדי לשלול את ריבונותה של המדינה או מוסדותיה (וזה בדיוק מה שניסה יגאל עמיר לעשות: לשלול את ריבונות הממשלה בניהול ענייניה המדיניים של ישראל).