לא, זה לא קשור ליהדות, וזה לא קשור גם לצביון המדינה. מדובר על זכותונו בתור אזרחים לבחור את מי לאהוב ולא להמיט אסון על מושא אהבתנו.
גבר ישראלי פוגש אישה מדנמרק, הולנד, בלגיה, ארה"ב או כל מקום אחר. הם נישאים והיא מעתיקה את מקום מגוריה לישראל, מוצאת עבודה, צוברת מוניטין, מגדלת ילדים ישראלים לכל דבר ועניין ויום בהיר אחד הוא נפטר. ייתכן שלא השלימה את תהליכי התאזרחותה, והיא מגורשת. הבעיה, אגב, לא מאפיינת רק נשים, למרות ש"הארץ" בחר להתמקד דווקא בהן. הסחבת המאפיינת את המשרדים הממשלתיים גורמת לכך שרבות לא משלימות את התהליך גם אם צברו את הוותק הנדרש (לעיתים אף שלא כדין, ובג"ץ כבר ניסה להתערב, בינתיים ללא הצלחה). בצדק רב כינה "הארץ" את הוועדה הבינמשרדית למקרים הומניטריים – "בעלת שם אורווליאני". (וראו גם)
בכל זאת, "הארץ" עשה לדעתי טעות בכך שהוא מביא כדוגמא את הנשים המסכנות ביותר שאין להן לאן לחזור והן להן מעמד חוקי בארץ. הנדכאים, במיוחד אלה שאינם "משלנו", הם באמת לא עניינו של משרד הפנים. הבעיה, לדעתי, היא אחרת לגמרי: אם אני בוחרת להנשא דווקא לבחור לא-יהודי ולא ישראלי (וזו זכותי המלאה, בתור נושאת כרטיס חבר במשפחת בני האדם), מביאה אותו ארצה (שגם זו זכותי, על פי חוקי מדינת ישראל), ואנחנו מגדלים פה משפחה, ילדים, הוא מתפתח בעבודתו ומקים כאן חיים. מתוקף צו אהבתי אליו אני לא מוכנה בשום אופן שיהיה בן ערובה של חיי או מותי. מדוע שיהיה? הרי הוא לא הגיע לכאן סתם, הוא הגיע לכאן בשבילי. לדעתי, מדובר בהפרה חד משמעית של רצון המת, שהיה בעבר, אזרח ישראלי. (יהונתן: ובתי המשפט מצדדים בך)
לקריאה נוספת:
—
נירמברג בירושלים;
מלח הארץ:: מחשבות בעקבות חוק קק"ל;
הבעיה היא לא בבחירה "את מי לאהוב" אלא בהחלטות אינקלוסיביות. אני לא רואה איך יחליטו לא להעניק אזרחות אם אתאהב בשבדית או פינלדית מדהימה, לעומת רומנית.
זה בדיוק מה שדיברנו עליו ביום שישי אחרי שהמלצרית במייק'ס היתה עובדת זרה משוויץ, אף משטרת הגירה לא תעצור ותשפיל אותה ברחוב, אבל אם היא היתה ממזרח אירופה, המצב היה שונה.
לאו דווקא, אני מכירה דנית שגורשה מהארץ לפני שנתיים בשעה שילדיה שירתו בצבא, הבן היה בגולני. היא היתה בארץ 8 שנים, ילדיה אזרחים ישראלים, ובעלה נפטר בפתאומיות מהתקף לב בגיל צעיר למדי. והיא, אגב, עורכת דין. נכון שהסבירות שפועלות שהגיעו ארצה והתאהבו כאן בגבר ישראלי יעברו את מסכת היסורים גדולה יותר, גם במקרה כזה יש למשטר סיבות לחשוד בנישואים פיקטיביים. אבל הבעיה היא עקרונית הרבה יותר: המצב הזה תקף גם לגבי נשים ש"יובאו" ארצה על ידי בן זוגן, הרי לא ייתכן שנקטע את חייהן, ואם ילדיהן קטינים הרי שנגזר עליהם לעקור או להתנתק מאימם. אגב, גם אם הם לא קטינים, לא ייתכן שהמדינה תגזור עליהם לחיות בנפרד מאימם. ואם נחזור אל האישה, היא הרי לא הגיעה לפה "על דעתה בלבד" למטרות הרווח והמימוש העצמי שיש בהגירה "רגילה" וגם לא ניתן לשפוט אותה וזיקתה על פי אותן אמות מידה. אבל הבעיה המרכזית שיש לי עם המצב הזה היא זכותו של המת, הרי ברור לגמרי שאפשרות כזו לא נלקחה בחשבון.
בעיה נוספת, גירושים, במקרה של גירושים בן הזוג מגורש גם כן. אישה, על פי חוקי מדינת ישראל סביר שתקבל את ילדיה לחזקתה והם יעברו עימה לארצה (בהנחה אגב, שלא וויתרה על אזרחותה הקודמת). גבר, עלול למצוא עצמו מנותק מילדיו, כך קורה שיש במדינה אסירים של נישואים לא טובים ובני זוגם אף לעיתים סוחטים אותם תחת איום הגירוש, גבר כזה לא יכול להפרד מאישתו בשל ניאוף למשל, הרי זה מטורף!
נו, ומה עם אלה שמתו בעת שירותם הצבאי ולא נתנו לאמא שלהם לעלות ארצה? ומה עם אזרחים ישראלים לכל דבר שצריכים לטוס לחו"ל כדי להתחתן (היה לי איזה פוסט על זה מתישהו… )?
לא חסרות לנו בעיות כאלה…
מה שחסר זה פתרונות, כתמיד.