טקקראנצ' מדווח היום על השקתו של שירות תביעות חדש, האתר, SueEasy מציע לגולשים את האפשרות להצטרף לתובענות ייצוגיות ולחפש עורכי דין לתביעות. המודל פשוט: תביעה ייצוגית נגד יצרני הiPod על מסך שרוט, לדוגמא, יכולה להיות מכקום התכנסות לעשרות אנשים, כמו גם לעורך הדין שמעוניין לייצג אותם בתביעה. מטרת האתר, לכאורה, היא להיות השוק החופשי של התביעות: עורכי דין יכולים למצוא את הלקוחות.
עד עכשיו, לפחות, עורכי דין היו צריכים לחפש (בשקט) את הלקוחות, ואסור היה להם (בגבולות החוק) לעודד אנשים לתביעה. (לביקורת הישנה של טקקראנצ'). האתר החדש מיועד להביא לקשר בין תובעים לעורכי דין: התובעים הפוטנציאליים יספרו מה קרה להם ואלה ינסו לתבוע כמה שאפשר, ואפילו יתמחרו את עורכי הדין למחיר המינימאלי האפשרי; שוק חופשי למדי שבו עורכי דין מוצאים את עצמם מתחרים נגד אחרים. מצד שני, גם עורכי הדין מגלים לא מעט דברים: אני, בתור עורך דין, יכול לדעת כמה המתחרים שלי גבו ולדעת לתמחר את העסקה הבאה ביעילות גדולה יותר. לשוק החופשי יש גם תועלות.
הבעיה, כמובן, היא הChamperty. צ'מפרטי משמעו עידוד אנשים לתביעה למרות שלא בהכרח אין עילה. צ'מפרטי, בצורה היסטורית, היתה עבירה ועוולה אזרחית. המטרה של הוצאת העידוד לתביעה מחוץ לחוק נועדה לשמור על כבוד המשפט: אנשים לא צריכים להגיע להתדיינות סתם ככה, המשפט הוא מוצא אחרון כאשר אין אפשרות לסיים סכסוכים בדרך יפה ובלי עורכי דין. לא סתם אומרת כב' השופטת ורדה אלשייך: "כן, כן, כן. בגלל הריבוי המספרי הם חייבים לייצר עבודה, תביעות שמלכתחילה יודעים שיידחו, אז הם מנסים להראות ללקוח את הכוח שלהם בצורת הביטוי כלפי השופטים. ואז הם אומרים ללקוח, 'ראית מה אמרתי לו? וגם את זה הוא לא הבין'."
(גם) |
SueEasy מאפשרת בעצם לאזרחים לתבוע סתם ובקלות, ומעודדת עורכי דין להכנס למקרים בהם לא בהכרח יש להם סיכוי. לא בכדי אחת התביעות המקודמות באתר היא ייצוגית נגד האתר עצמו, על השחתת הזמן. המערכת, בעידן שבו ניתן להגיש תביעות לבתי משפט בצורה דיגיטלית (ואולי עדיין לא בישראל); האתר עצמו לא מתקדם מספיק. הוא לא מאפשר לך לגשת אל תיקי בתי המשפט, הוא לא מאפשר לך לראות יותר על עורכי הדין, הוא לא מאפשר לך דברים שהיית רוצה בשנת 2008 מאתר אינטרנט. במקום להקל על בתי המשפט, הוא מעמיס יותר בתביעות מיותרות. |
אני רוצה שכל אחד יוכל לגשת לבית המשפט; הבעיה העיקרית היא שסדרות טלוויזיה גורמות לאנשים לחשוב שבתי משפט הם עסק, שמטרתם היא לעזור לאנשים להתפרנס. האזרח הפשוט חושב שאם 'סתם' דפקו לו את האוטו בחניה, יכול להיות שהוא יהיה זכאי למיליון דולר כשבפועל הרבה פעמים עדיף פשוט לבקש ממי שנתקע בך 200 ש"ח על הפחחות או שישלם לפחח וזהו. אני לא חושב שאתרים כמו SueEasy ראויים להיות ברשת (בישראל הוא ככל הנראה היה נוצר בארץ: עא 8757/03 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שובל מערכות ניהול משפטיות בע"מ, בג"צ 9596/02 פיצוי נמרץ נ' לשכת עורכי הדין)
אם נשליך את העניין לאור שונה טיפה, למריבה בין דורית בייניש לדניאל פרידמן, אפשר ללמוד לא מעט. הטיפול של כל אחד מהם בסכסוכים המשפטיים הוא שונה: דניאל פרידמן מנסה להתעסק עם העומס על בתי המשפט על ידי פתיחת בית משפט חדש ומתנגד למינוי שופטים בפועל לעליון תוך הבנתו כי הסכסוך נובע בבתי המשפט הנמוכים, מצד שני, דורית בינייש מסתכלת על הסכסוך בצורה שונה, היא מבינה ש"הכל שפיט" לא מדברת על תביעות המוניות אלא היא צריכה משהו אחר.
צריך אולי להבין את ניגוד העניינים האינהרנטי של דניאל פרידמן (וגם אולי את של דורית בייניש): הרשות המבצעת (הממשלה) היא זו שמרוויחה מהצרת סמכויות בית המשפט העליון; פרידמן מבין שהצרת הסמכויות תקטין את ההתדיינויות מול המדינה, מצד שני, טיפול בבעיות של המשפט האזרחי והפלילי (ולאו דווקא הבג"צים) הם רוב העבודה של בתי המשפט, ואם רוצים להקל על העומס, צריך לסייע למחוקק לגבש חוקים יעילים יותר שיקטינו את המרוץ לבית המשפט "סתם ככה".
"מכום התכנסות", זה מקום למכות? (גם פה וגם בהיתוך? בחייך, תשלים שעות שינה וזה בטוח לא יקרה! ;-) )
עיקר שכחתי, פוסט מעורר חשיבה, כרגיל אצלך.