לפני כשנה נבחר שמעון פרס לנשיא מדינת ישראל, טקס השבעה חגיגי נערך וסוניה פרס, רעייתו של שמעון, לא נכחה בו. גורמים המקורבים לבני הזוג טענו שהשניים נקלעו למשבר קשה וכעת הם פרודים בפועל; ופרס בחר להתנחם בזרועות נשים אחרות. סיפור זה, בדוי ככל שיהיה, לא הוביל לסגירת עיתון אחד במדינת ישראל שיכולה (לכאורה) להתגאות בחופש העיתונות (היחסי) שלה. אולם, סיפור דומה, עם טוויסט קטן, הוא מה שהביא לסגירת עיתון ברוסיה.

ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה היוצא (וככל הנראה ראש ממשלת רוסיה הנכנס), מצא לו בת זוג חדשה והוא עומד להתחתן עמה בקרוב, כך דיווח צהובון רוסי עלום; פוטין, מנגד, הכחיש כי נפרד מאשתו וכן הכחיש כי עומד הוא להנשא לאלינה קבייבה, מתעמלת אולימפית שהיא גם חברת פרלמנט ממפלגתו של פוטין. זו לא הפעם הראשונה שנכנסים לחייו של פוטין, לאחר שסרט המתאר את חייו הזוגיים של פוטין התעכב במשך שנים על רצפת חדר העריכה ויצא לאקרנים מאוד בסמוך לבחירות בהן ניצח ממשיכו של פוטין, דמיטרי מדבדב.

מנגד, ישר לאחר הדיווח על הרומן של פוטין, נסגר העיתון שפרסם את הדיווח; לטענת בעליו שהיה בעברו סוכן ביון סובייטי, העיתון נסגר מסיבות כלכליות בלבד. כמובן שזו לא הפגיעה הגדולה ביותר בחופש העיתונות ברוסיה, אחרי שאנה פוליטקובסקיה, עיתונאית שביקרה את פוטין, נרצחה בביתה ביריות באוקטובר 2006. אנה מיכלצ'וק, אמנית שביקרה את משטר פוטין, מצאה את מותה בדרכים מסתוריות. כמובן שלכל המקרים האלו ככל הנראה אין קשר ישיר לפוטין, אך חירות הביטוי ברוסיה לא ממש זוהרת לאחרונה.

תוסיפו לכל זה ביקורת על התנהלות הבחירות הדמוקרטיות ברוסיה וטענות על זיופים ותגיעו למדינה שנשלטת ביד רמה על ידי קבוצה קטנה של בעלי סמכות וכח. האם כך באמת הדבר?

תפקיד השלטון הוא לעמוד בביקורת. ללא ביקורת כזו, אישית ככל שתהיה, לא יהיה ניתן לנהל מדינה. אדם ששם עצמו כנבחר ציבור יודע שהוא חייב להגיע ללא רבב, ללא סיפורים על 'קלטות לוהטות' וללא שלדים בארון. התקשורת, עצמה, חייבת להשתמש אבל בכוחה בזהירות ולפרסם רק סיפורים שהיא בטוחה בצדקתם. כלומר, אין הבדל בין זכות הציבור לדעת כאשר מאיה בוסקילה מתגייסת, משה דץ ואורנה דץ נפרדים או שנינט טייב ויהודה לוי מתחתנים לבין זכות הציבור לדעת כאשר נשיא, ראש ממשלה או אפילו חבר כנסת מתגרש מאישתו ומתכוון לשאת אישה חדשה. התקשורת זכאית לדווח, הציבור לא חייב להקשיב.