תיאורמת קוז והגן האנוכי: חזקת הגיל הרך כמקרה בוחן

[הפוסט הזה הוא תיאורטי לחלוטין ואין לייחס לו משמעות בעולם המוחשי מעבר למה שהוא, מעט לינקים, הרבה מדי טקסט מצוטט]

אלון קלמנט [המנחה שלי לתזה בין היתר] כותב פוסט על חזקת הגיל הרך ותיאורמת Coase. בקצרה, אלון סוקר את מסקנות ועדת שניט ומסביר מדוע ביטול חזקת הגיל הרך אינה בדיוק הפתרון המושלם:

"ועדת שניט, שדו"ח הביניים שלה פורסם לפני כחודשיים, המליצה לבטל את חזקת הגיל הרך. לדעת רוב חברי הוועדה על ההורים לתת משקל מועדף ל"טובת הילד" כדי להבטיח את התפתחותו התקינה של הילד. […] נניח, תחילה, שההורים אינם נותנים שום משקל לטובת הילד אלא רק לטובתם שלהם. מקרה זה, לכאורה, הוא המקרה שבו התערבותו של בית המשפט נדרשת ביותר. אולם דווקא במקרה זה יגיעו ההורים ביניהם להסכמה מי יהיה המשמורן, מבלי שיערבו את בית המשפט. יתרה מכך, הסכמתם של ההורים לא תהיה תלויה בכלל המשפטי שחל. כל זאת בתנאי שערך הזכויות הרכושיות והממוניות מספיק כדי 'לסחור' בזכות למשמורת. לדוגמא – נניח שערך הזכויות הממוניות הוא 200, שווי המשמורת עבור האב הוא 60 ועבור האם השווי הוא 70. לבסוף, נניח שהאב הוא ההורה שראוי שהילד יהיה איתו. תחת חזקת הגיל הרך יישאר הילד עם האם, והזכויות הממוניות יחולקו באופן שווה בין ההורים – 100 לכל אחד. בסיכום הכולל האם נותרת עם 170 (שווי המשמורת – 70 ועוד שווי הזכויות הממוניות – 100) והאב עם 100. אם, לעומת זאת, תבוטל חזקת הגיל הרך, ההורים ידעו שבית המשפט ייתן את המשמורת לאב. האם תסכים לוותר על 70 מחלקה בזכויות הממוניות תמורת קבלת המשמורת. האב יסכים לכך משום ששווי המשמורת עבורו נמוך יותר – 60. התוצאה, גם כאן, תהיה שהילד יהיה בחזקת האם. יחד עם זאת, חלוקת הזכויות הממוניות תהיה 30 לאם ו170 לאב. בסיכום הכולל האם נותרת עם 100 והאב עם 170. יוצא שתחת שני הכללים הילד מוצא את עצמו במשמורת האם, למרות שהנחנו שהאב הוא ההורה הראוי יותר. ההבדל היחיד שנגרם כתוצאה משינוי הכלל המשפטי הוא שרווחת האם עשויה להיות נמוכה יותר אם תבוטל חזקת הגיל הרך.

אני רוצה, בצורה מעוותת מאוד, להתייחס לטענה של אלון דווקא מכיוון אחר, אבולוציוני. אחת הסוגיות שריצ'ארד דוקינס בוחן בספרו הגן האנוכי היא כיצד אמהות יכולות לשמור את אבי ילדיהן לצידן. אולי זה דורש מעט הסבר יותר מסובך, אבל אני אנסה לפשט את זה במידת האפשר. טענתו העיקרית של דוקינס לאורך "הגן האנוכי" היא כי הגנים מעוניינים לשמר את עצמם ועל כן הדאגה של הורים לטיפול בילדיהם היא כדי לשמר את הגנים שלהם עצמם. ילד מכיל מחצית מהמטען הגנטי של כל אחד מהוריו ועל כן הורה ישקיע בילדו כאשר התועלת לגנים תהיה גדולה יותר מאשר ההשקעה: לדוגמא, אם הורה יוכל להגן על שלושה מילדיו במחיר של חייו, כאשר ברור לו שכל אחד משלושת ילדים אלו יתרבה וימשיך את הגנים שלו, ההורה יקריב את חייו כיוון שהדבר יעיל כלכלית. [נשמע מעוות? חכו ותמשיכו]

אבל, כאשר הורה זכר יודע שהוא יכול לצור מכונות שכפול לגנים [צאצאים] חדשים בצורה זולה יחסית, הוא יעדיף לנטוש את הנקבה עם הילדים על מנת שזו תדאג להם מתוך רצון לשמר את הגנים שלה, שהם בעצם מחצית מהגנים שקיימים בילד. לכן, זכרים יעדיפו להרבות מספר נקבות ולנטוש; אולם זו אסטרטגיה שאינה יעילה כלפי הנקבות והילדים:

Assuming then that a deserted female cannot fool a new male into adopting her child, what else can she do? Much may depend on how old the child is. If it is only just conceived, it is true that she has invested the whole of one egg in it and perhaps more, but it may still pay her to abort it and find a new mate as quickly as possible. In these circumstances it would be to the mutual advantage both of her and of the potential new husband that she should abort. […] Another option open to a deserted female is to stick it out, and try to rear the child on her own. This will especially pay her if the child is already quite old. The older he is the more has already been invested in him, and the less it will take out of her to finish the job of rearing him. […] " (Richard Dawkins, The Selfish Gene, pp. 148)

על כן, מתחילות הנקבות (דוקניס, 1976, 148) במה שנקרא תהליכי חיזור: הנקבות דורשות מהזכר להשקיע משמעותית בטרם זה יוכל לעבר אותן ולייצר יחדיו מכונה לשכפול גנים; הזכר נדרש לבנות קן, לכבוש טריטוריה, לספק לנקבה מזון ועוד. כל זאת על מנת שההשקעה שהזכר השקיע בטרם נולד הילד תהיה משמעותית דיו על מנת שזה יתאמץ להמשיך לקיימו ולא ינטוש.

הגישה הזו היא הפוכה, כמובן, ל"חזקת הגיל הרך" למרות שהתוצאה זהה.

בעוד שאלון מניח שני הורים אנוכיים לגמרי הוא שוכח את המאפיין הגנטי דווקא: להורה תמיד יש אינטרס שהגנים שלו ישרדו וימשיכו הלאה, וכל עוד זה יודע כי ההורה השני יוכל לגדל את הילד בצורה ראויה הוא יעדיף לעשות זאת במינימום עלות כדי למקסם את הגנים שלו ולפעול למען שכפולם על ידי ילדים נוספים (עם מטען גנטי שונה במחצית, מה שמשפר את סיכויי הגנים שלו לשרוד). ההנחה היא שדווקא כאן, המשמורת היא תמיד נטל כלכלי ולא בעלת ערך כלכלי רציונאלי [אלא אם אלון התכוון לערך חוץ-רציונאלי, מה שאני לא בטוח שהוא התכוון].

עכשיו, תיאורמת Coase לא שונה בהרבה מהגן האנוכי בגישה שלה; דווקא הגישה שאלון מציג היא תועלתית יותר שכן ההורה שמוכן להעביר את גידול ילדיו להורה האחר מרוויח פעמיים, ראשית הוא מתוגמל על ידי ההורה שמעוניין במשמורת יותר (אולי כיוון שזה השקיע מאמצים כבירים יותר בהבאת הילד ואולי מסיבות חוץ-רציונאליות), שנית, ההורה מתוגמל על ידי כך שהורה נוסף משקיע בכך שהגנים שלו ימשיכו הלאה, והוא פנוי לייצר רפליקטורים נוספים. דוקינס מסביר:

Paradoxically, a reasonable policy  for a female who is in danger of being deserted might be to walk out on the male before he walks out on her. This could pay her, even if she has already invested more in the child than the male has. The unpleasant trurth is that in some circumstances an advantage accrues to the partner who deserts first, whether it is the father or the mother. As Trivers puts it, the partner who is left behind is placed in a cruel bind. It is a rather horrible but very subtle argument. A parent may be expected to desert, the moment it is possible for him or her to say the following: "This child is now far enough developed that eithher of us could finish off rearing it on our own". Therefore it would pay me to desert now, provided I could be sure my partner would not desert as well. If i did desert now, my partner would do whatever is best for her/his heners. He/she would be forced into making a more drastic decision than I am making now, because I would have already left. My partner would "know" that if he/she left as well, the child would surely die. Therefore, assuming that my partner will take the decision that is best for his/her own selfish genes, I conclude that my own best course of action is to desert first." (ibid, ibid)

לכן, אלון צודק בבסיס כשהוא מבין שתיאורמת קוז יוצרת הסדר יעיל בכל מקרה בו היא מגיעה אליו; דווקא ההנחה היא שהורים מעוניינים בטובתם האישית תמיד על טובת ילדיהם היא שמובילה למסקנה לפיה להורה יש תמריץ, כמו בטבע, לנטוש את ילדיו ולא ההפך. לכן, המטרה של חזקת הגיל הרך (או כל הסדר של קביעת משמורת) אמור היה להיות לטובת הילד, לבוא במקום בו ההורים אינם מעוניינים לגדל את הילד ולכפות כלל מחדל (ניתן לשינוי) בנוגע לגידול. קרי: חזקת הגיל הרך היא חובה על ההורים ולא זכות להורים.

לכן, ובצורה תיאורטית לגמרי, חזקת הגיל הרך היתה הנחה נכונה בצורה מסוימת, היא הניחה שהאם השקיעה מאמצים כבירים יותר לגדל את ילדיה עד כה ולכן תמשיך להשקיע כיוון שהתמריץ לנטוש נמוך מהתמריץ לא לנטוש; מצד שני, מרגע ששני ההורים מעוניינים בילד, חזקת הגיל הרך אמורה להתבטל [באותו מקרה ספציפי, כמעט כמו שאלון טוען]. לכן, בעוד שאלון טוען שצריך להבדיל בין הורים אנוכיים להורים שטובת הילד בראשם, אני טוען שצריך להבדיל בין הורים אנוכיים [שטובת הילד בראשם] לבין הורים חוץ-רציונליים [שמוכנים להשקיע מעבר למחצית המשאבים בילדיהם]

מרגע שנוצרת תחרות בין ההורים על גידול הילד (כלומר, כל אחד מההורים מפיק יותר מההשקעה הישירה בילד, או כל אחד מההורים יכול לכפות על הצד השני להשקיע בילד), בית המשפט אמור לנהל מעין מכירה פומבית לפיה המשמורת על הילד תנתן להורה שמוכן לתגמל את ההורה השני בצורה מירבית [ולאו דווקא את הילד] ויאפשר להורה השני להמשיך להפיץ את הגנים שלו בדרכים אלטרנטיביות.

15 תגובות ל-“תיאורמת קוז והגן האנוכי: חזקת הגיל הרך כמקרה בוחן

  1. גיבוב כזה של שטויות מזמן לא קראתי.

    יש לך הנחת יסוד מוטעית "לדוגמא – נניח שערך הזכויות הממוניות הוא 200, שווי המשמורת עבור האב הוא 60 ועבור האם השווי הוא 70." עכשיו תחליף את הסכומים אב = 70 , אם = 60 וכל תוצאת התרגיל תתהפך.
    לחלופין את יכול להחליף בין המילים אם ו- אב וגם אז התוצאה תתהפך.

    מה קרה להיגיון הבריא של בני האדם (כבעל השכלה גבוהה בתחום אנליטי למדתי שהבסיס לכל הוא קודם לכל היגיון בריא) נראה שהמשפטנים שמנסים להיות כלכלנים איבדו את זה (או שמעולם לא היה להם את זה ולכן הלכו ללמוד משפטים).

    כלל בסיסי הוא שכדי להגיע לתוצאה צודקת צריל לתת לשני הצדדים את אותו הכח (ואז יהיה להם אינטרס להגיע לפשרה הגיונית, לדוגמה ראה מנגנון BMBY) ברגע שקבעת מראש ש "בן הולך עם אמא" נתת לאם יתרון והפתרון יהיה מעוות לצד אחד.
    המציאות מראה שכך באמת הוא המצב (עם חזקת הגיל הרך) והנשים מנצלות את היתרון הזה עד תום.

  2. YםYם,
    אני לא הנחתי שזה המספרים, אלו המספרים שאלון סיפק כנקודת מוצא. גם אם הייתי הופך את המספרים התוצאה היתה זהה, אחד ההורים היה מעדיף לגדל את הילד והתוצאה היתה יעילה.

    לכן, לפני שאתה קובע שאנחנו נותנים יתרון לאם, תחשוב טוב על מה שכתוב כאן (שאני בספק אם קראת לעומק), אני טוען ש"חזקת הגיל הרך" באה כדי להגן על הילד ממצב שבו הילדים נוטשים אותו, מרגע שההורים מעוניינים לקחת חזקה ומתחרים על זה, ברור שאחד מהם מעוניין יותר, והוא יהיה זה שמקבל את הילד.

  3. דוקינס משתמש בפעלים שמייצגים החלטות מודעות (דורשות, להשקיע) לצורך השטף הסיפורי בלבד. כך שמשפט כמו
    "הזכר נדרש לבנות קן, לכבוש טריטוריה, לספק לנקבה מזון ועוד. "
    צ"ל
    "צאצאים של זכרים שנטו לבנות קן ולספק מזון בזמן הגידול, הצליחו לשמור של אחוז שרידות גבוה יותר, וכך לתת להתנהגות זו יתרון אבולוציוני "
    השימוש בתאוריה אבולוצית להסבר של התנהגות מודעת ורציונלית (לרוב) היא לחלוטין מוטעית ולא במקום

  4. אתה צודק, לא קראתי הכל לעומק כי כשהנחת היסוד לא נכונה אז כל התאוריה שמבוססת עליה גם כן לא נכונה.

    אני טוען שאם שווי המשמורת עבור אחד מההורים גדול מאפס הילד לא ינטש.

    מה לגבי פתרון חוקי שמחייב אחריות של שני ההורים לילד וחלוקה שווה בהוצאות גידולו? גם מי ששוי המשמורת עבורו הוא אפס יצטרך לשלם חצי מעלות גידול הילד מבלי יכולת לסחור בשווי הזכויות הממוניות (לילד אין עדיין זכויות ממוניות, הזכויות הן של ההורים וצריך להפריד בין הדברים).

    אם שווי המשמורת שווה עבור שני ההורים יש אופציה למשמורת משותפת.

    אבל האבסורד הגדול ביותר הוא ההנחה שההורים פועלים משיקולים רציונליים והנחות כמו "שהורים מעוניינים בטובתם האישית תמיד על טובת ילדיהם". יש כאן שיקולים אמוציונלים רבים שלא ניתנים לכימות.

    מה שכן הטבע האנושי הוא כזה שרוב ההורים כן רוצים לדאוג לילד (ולא ינטשו אותו)
    ואם נבדוק את הכלל (ולא את היוצא מן הכלל) הרי שחזקת הגיל הרך מעבירה זכויות ממוניות מההורים לידי עורכי הדין (על חשבון הילד האומלל). כשלשני הצדדים כח שווה, חובות שווים כלפי הילדים (גם האם צריכה לשאת בכלכלת בנה הקטן ולא רק האב) וסכום גידול הילדים (מזונות הילד) הוא ריאלי ולא יוצר רווח לאחד הצדדים אז הם לא יבזבזו את כל כספם במריבות (שקיפות) והילדים רק מרווחיחם מכך.

    כיום ישנן נשים שחיות יפה מדמי המזונות של הילדים בעוד שהאב נושא בעיקר הנטל הכלכלי של גידול הילד. ברגע שיבווטל התמריץ הכלכלי לאם (שנוצר בגלל חזקת הגיל הרך) תראה שיותר אימהות יוותרו על החזקה לטובת האב.
    והנה יפתר העיוות שיצרה חזקת הגיל הרך.

    למה החוק צריך להיות שונה רק ליהודים (שהרי חזקת הגיל הרך תופסת רק אם אתה יהודי)?

    בקיצור קצת היגיון שווה יותר מהרבה חישובים ותיאורית. ואל תראה את זה כאישי נגדך אני יודע שכדי שתקבל את התואר אתה צריך לעבוד עם השיטה. רק לפחות אל תגרום לעצמך להאמין בזה.

    ועכשיו מניסיוני האישי: בגלל חזקת הגיל הרך אינני יכול יותר להפיץ את הגנים שלי כי אין כסף לגדל עוד ילד. גרושתי לעומת זאת ממשיכה במרץ להפיץ את הגנים שלה (תוצאה ממש הפוכה ממה שתיארת במאמר).

  5. OOTC,

    אני לא טוען שההתנהגות היא מודעת, אני אומר שהיא אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כיציבה אבולוציונית ולכן תהיה יעילה יותר לנקיטה מצד הורים, גם אם היא לא מודעת וגם אם היא כן,

    YםYם,
    הפתרון שיגרום להורים למחויבות קרוי "מזונות", והוא בשימוש בשיטת המשפט שלנו. המטרה היא לדאוג לאחריות הורית.

    עכשיו, הבעיה היא לא בשיטת המשפט ולא בעורכי הדין, הבעיה האמיתית היא באזרחים שלא יכולים לבחור בנות זוג שישרדו עמם לאורך זמן וירצו לנהל יחד משק בית משותף. מנסיוני האישי, אם תוכל למצוא אחת כזו לא תצטרך לדאוג לחזקת גיל רך (גם אם תכין הסכם יחסי ממון ופרידה ראוי).

  6. על פי מודלים של משחקים למיניהם כולכם טועים ואין לי כח ממש להסביר למה היום.
    לגבי נשים שמנצלות "עד תום" את חזקת הגיל הרך, גם לו היתה קביעה זו נכונה לא יהיה שינוי של ממש בגישת ה"הילד ילך עם האמא", חזקת הגיל הרך תהיה שקולה לגיל 14, אם האם כשירה היא עדיין תקבל את החזקה על הילד ולא נוצרת ממש תחרות, גברים משלמים מזונות בגובה 1500 ש"ח שנקבעו להם לפני עשרים שנה על פי מחירים של התקופה ההיא ללא תוספת יוקר, זו הבעיה האמיתית. אני תוהה למה נשים עדיין בכלל טורחות לבקש את הילד, תשליכי אותו על אבא שלו, תשלמי 1500 ש"ח ולכי לעבוד, זה ילמד אותו לא לסחור בילדים שלו.

  7. רונה,
    אני לא חושב שנשים צריכות לקבל אוטומאטית את החזקה על הילד. טובת הילד היא זו שצריכה להכריע בכל מקרה, ואם ניתן להכניס את ההורים ל"מכירה פומבית" בה כל אחד מהם מצהיר כמה מזונות הוא מוכן לשלם לצד השני כדי שהוא יגדל את הילד, אז כולם הרוויחו: הילד מקבל מזונות מוגדלים, ההורה שנותר ללא הילד משלם פחות מזונות ומקבל המשכיות לגנים וההורה עם הילד מקבל את הילד. [בהנחה שהצד השני מסכים, בכל פעם, לשלם את מזונות הילד בצורה זהה].

  8. יהונתן,

    לשמחתי יש לי אשה כזו.

    מנסיוני ההסכמים לא שווים כלום כי השופטים בביה"ד לענייני משפחה לא מכבדים אותם (למרות שאושרו מראש וקיבלו תוקף של פס"ד) אלא פוסקים ככל העולה על רוחם. (קשה לדמיין ששופט יתערב בהסכם בין שתי תאגידים שנחתם מרצון אבל בין בני זוג מותר להם הכל, במיוחד שהתובעים הם הילדים וזה נותן להם "תירוץ חוקי").

    עדיין אני חושב שמתן תמריץ כלכלי לצד אחד יוצר עיוות.

    לשיטתך אם חזקת הגיל הרך תתן עדיפות לאב נגיע לאותה תוצאה בדיוק. אז למה לא בעצם?

    ואת מה שאמרתי בנושא הפצת הגנים אמרתי בכאב ולא בהלצה. באמת אין לי אפשרות כלכלית לגדל ילד נוסף עם אשתי למרות שאנו רוצים, וזה בניגוד גמור למסקנות של המאמר שלך. ורק שתדע שאני לא יוצא מן הכלל במקרה זה.

    וללא קשר, צריך להפריד את הדת מהמדינה ואז גם עיוות זה יתבטל.

    ועוד נקודה למחשבה: מה עם טובת הילדים החדשים של האב, האם הם שווים פחות מילדיו הראשונים?

    יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא אבל זה לא המקום.

    אני רק מקווה שהמסקנות המעוותות של המאמר לא ימצאו את דרכן אל הכנסת וישמשו כנשק בידי אלו שמתנגדים לשינוי חזקת הגיל הרך.

    עבורי זה כבר אבוד אבל לפחות עבור הדורות הבאים.

  9. YםYם,

    לשיטתי חזקת הגיל הרך צריכה להיות מבוטלת [כאשר שני ההורים רוצים בילד] כיוון שהיא לא מתמרצת את ההורים לדון בזכויות הילד.

    אבל אם אין לך דרך לקבוע שהחזקה תועבר להורה מסוים (גבר או אישה) כיצד תוכל לקבוע מי הורה המחדל?

  10. אין לי פתרונות לכל מצב אבל יש מספר אופציות טובות למקרה ששני ההורים רוצים בילד. אני חושב שלא צריך לקבוע אוטומטית הורה מחדל וניתן לעשות מבחנים נוספים לבד מרצון ההורים (מוכנות, מסוגלות וכד')

    ואלו האופציות הנוספות:

    1. חזקה משותפת

    2. BMBY (לקוח מהתחום המסחרי) כששני שותפים רוצים לפרק שותפות :
    (כמובן בהתאמות הנדרשות)

    http://www.reader.co.il/article/1823/%D7%91%D7%9E%D7%91%D7%99-BMBY-%D7%9B%D7%9E%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%98%D7%95%D7%AA

  11. אני תוהה האם התאוריה שאתה מעלה, שבה ההורים יריבו על "הזכות" שההורה השני יגדל את הילד, תופסת במציאות. ברוב מקרי הקונפליקט שאני מכיר, שני ההורים רוצים להגדיל את שעות הסדרי הראיה ככל האפשר, לא להקטין אותם, ללא קשר לתועלת או הנזק הכלכלי.
    המכרז הזה יכול לעבוד, רק אם במקרה ששני ההורים אינם מעוניינים לגדל את הילד, שנראה לי המקרה הכי נדיר בסיטואציה של גירושין.

  12. מודה שלא קראתי הכל, הגעתי רק ל-ibid, ibid הראשון.
    אתה מפחית באופן בלתי מוצדק, מבחינה מעשית, היסטורית ומתודית, בחשיבות השיקול החוץ רציונלי. אני מקווה שאשאר עם אשתי, והשיקול הזה אינו רציונלי. אותו דבר עם הילדים. כשהורים מתגרשים, והאב אינו בורח אלא נשאר קרוב, משלם מזונות, נאבק על זמן עם ילדיו, גם זה לא רציונלי. הוא אמור, לפי "הגן האנוכי", ללכת ולהמשיך להפיץ את זרעו.

    החברות האנושיות, לפחות המונותאיסטיות ואפילו הכתות המזרח אסיאתיות (אלה שמוכרות לי, לפחות), קבעו נורמה משפחתית מונוגמית, ויש שהרחיקו אפילו עד לאיסור הגירושין, כמו הקתולים. זה נשמע לי דוגמא מובהקת לשיקול חוץ רציונלי, שהפך לדומיננטי. זה אמור להיות מנוגד לתיאוריה של "הגן האנוכי", אז בטח יש לשיטת פעולה מונוגמית זו יתרונות.

    למה הם מתעקשים על מונוגמיה? ברור שלא טובת האישה הנזנחת בפוטנציה והשוכבת עם ילדיה אומללה בקור היא שעומדת לנגד עיני הכמורה הקתולית. אז מה כן?

    אני היסטוריון, לא איש מדעי החיים… מכאן הבורות המדהימה… תודה בכל אופן.

  13. אהוד,
    מודה שלא קראתי את התגובה שלך, אלא רק עד "זרעו". [עכשיו באמת, איך אני אמור להגיב לך אם לא קראת את הכל?]

    אני לא היסטוריון ולא איש מדעי החיים אלא דווקא עורך דין. המחקר הזה, של דיני המשפחה נוגע ללא מעט היבטים היסטוריים, פיזיולוגיים, משפטיים ואפילו פסיכולוגיים.

    למה זוג? זו שאלה מצוינת ששאלתי ברפראט שהכנתי [שבסוף הפך להיות סמינר על נושא אחר], אבל התפיסה המונותאיסטית היא "אל אחד : בעל אחד" בגדול, לכן גם הקתולים אוסרים גירושים, הכל תפיסות פטריאכליות שאומרות שכמו שאסור לך להאמין אחר כך באלים אחרים, אסור לך גם להאמין בבעל אחר (נשים נוספות זו סוגיה אחרת).

    אני שלחתי לך במקביל את הרפראט במייל.

  14. למעלה מ- 3 שנים אני נמצא בהתדיינות עבור המשמורת על בתי ילידת 2005. האם חולת PTSD עם אחוזי נכות משמעותיים (46% יציבה).
    הבעיה: מצד אחד לאור המצבה הנפשי היא קיבלה פיצויים וזוכה לזכויות רבות מטעם המדינה (ע"ח משלם המסים), מצד השני – פקידות סעד ופסיכיאטורים אינם מכירים במחלתה כגורם רציונלי להעדפת המשמורת לטובת האב. כתוצאה מכך החלטות של בית המשפט נראות אוטומטיות והאם מרוויחה כפליים – גם חזקת הילד, וגם מזונות רגילים (בנוסף לכל ההטבות של מל"ל).
    מסקנה: דווקא אמהות שבאמת נזקקות ואבות בדרך לא דרך מצליחים להתפתר מעול המזונות, הרי הן מפסידות בקונסטלציה הקיימת.

לא ניתן להגיב