[אני לא מאמין שהלך לי כל הטקסט שכתבתי כאן. כוסאמק, ואפילו שמרתי אותו, הוא פשוט נעלם מהמפה, כמו פתח-תקווה].

הטקסט הבא נכתב כבסיס להרצאה שאני אמור להעביר בכנס כיפה בעוד כשבועיים. הכנס עצמו מיועד למגזר הדתי ברשת והוא יערך במכללת ליפשיץ בירושלים. הפאנל בו אשתתף הוא פאנל על אנונימיות ברשת. הכיוון בו אני בחרתי להרצאה הוא דווקא שונה ממה שאני בדרך כלל מדבר עליו בגלל הייחוד של הקהל (ובגלל שאני לא מעביר את אותה הרצאה פעמיים אלא אם משלמים לי). אם אתם רוצים להגיע להרצאה וליום העיון אני אשמח אם תשאירו הודעה בתגובות ואני אדאג לארגן (אם אני באמת מחבב אתכם) לכם הזמנה איכשהוא.

רבות נאמר בשבח ובגנות האנונימיות בעשור האחרון, אולם למרות כל זאת עדיין האנונימיות עצמה נשמעת כזכות בעייתית. האם אנונימיות היא בכלל זכות ולא סטטוס? בהרצאה הקצרה (אולי מדי) הזו אני אנסה לדון בשאלה האם ניתן בכלל לקיים מערכות אנונימיות היום והאם ראוי לעשות כאלו.

בכדי לעשות זאת, ראוי להבדיל בין אנונימיות ציבורית לאנונימיות מוסדית. אנונימיות מוסדית היא הזכות שלנו להיות אנונימיים בפני שלטונות החוק. מבחינת שלטונות החוק, אדם היה בעבר אנונימי מולם עד המצאת תעודת הזהות; מאותו רגע שהצילום הפך לזול במיוחד, המדינה החלה לנהל מרשמים של בני אדם, תמונותיהם ועוד ואפילו מחשבה את המערכות. המחשוב אפשר גם חיפוש הפוך (לדוגמא: רשימת כל האנשים שגרים בכתובת מסוימת) ואז גם הצלבה של מידע (עם ספרי טלפונים, לדוגמא). לאחר מכן, המדינה החליטה שהרישום יכול לשמש אותה לדברים נוספים, כמו אכיפת חוק, ולכן החליטה לנהל מאגר DNA ארצי ומאגר טביעות אצבע. המדינה החליטה גם לצלם חלקים ניכרים מהמרחב הציבורי על מנת להגן על האוכלוסיה. אולם, כל אותן פעילויות לנצח היו נסתרות מהאזרח; ולמרות כל חוקי האח הגדול שהחוקו לאחרונה בישראל: החל מחוק נתוני תקשורת, דרך חוק רשומה רפואית לאומית ואפילו עד תזכיר חוק תעודות זהות ביומטריות, המידע הזה הוא מידע מוסדי, אדם עדיין יכול ללכת ברחוב ולהשאר אנונימי, בערך…

עד לפני כשנה-שנתיים כולנו היינו אנונימיים למעט קומץ נבחר של אנשים, היום אף אחד מאיתנו אינו אנונימי. אולם, האנונימיות שנעלמה היא מאפיין טכנולוגי יותר מכל; הרי כל אחד מאיתנו היה חופשי ללכת ברחוב מבלי שיזהו אותו ובכדי לצאת ממעגל האנונימיות אדם מסוים היה צריך לעשות מעשה חריג שיגרום לתקשורת ההמונים להציג אותו בפני הציבור. אותה הצגה, ככל הנראה, היתה מכניסה אותו לספרה ציבורית כלשהיא שהיתה גורמת לו להיות מזוהה.

אני אתחיל דווקא בדוגמא פשוטה מאוד: רוזה פארקס. למי שלא מכיר, פארקס היתה גברת שחורה שבסך הכל התיישבה באוטובוס מלא יחסית. התקופה היתה שנות החמישים במונטגומרי, אלבמה, ופארקס התבקשה לקום עבור אדם לבן. פארקס החליטה לא לקום, מאותו רגע היא הפכה להיות חלק מספרי ההיסטוריה: פארקס נשפטה על "התנהגות לא מוסרית" ונקנסה, אולם גם התחיל מאותו רגע מאבק השחורים בארצות הברית לזכויות שוות. פארקס הפכה להיות אחד מנושאי הדגל במאבק והפכה להיות מוכרת. פארקס לא יכלה ללכת ברחוב ולעשות מעשים שרובנו נוטים לעשות: לחצות ברמזור אדום מעבר חציה, להשליך פסולת על הרצפה ואפילו לעשות דברים אחרים דומים.
Img CC-BY-NC-ND Rbanks.

בצורה דומה לפארקס, ואולי ארבעים שנה מאוחר יותר, נכנסה לספרה הציבורית דמות חדשה: בריטני ספירס. ספירס החלה ככוכבת פופ שהציעה לכולנו נתח מגופה וחייה כששרה I'm a slave for you ועוד מספר שירים פרובוקטיבים. ספירס גם ניהלה חיים מאוד ציבוריים כמו מערכת יחסים מתוקשרת עם ג'סטין טימברלייק ואחר כך עם קווין פדרליין. התקשורת עקבה אחרי ספירס והפכה אותה לחלק מסדר היום שלנו, אנחנו התעניינו כשספירס התחתנה עם ג'ייסון אלכסנדר, התגרשה, התחתנה עם קווין, ילדה ילדים, צילמה סרט ביתי שבו היא אוכלת כמו בהמה, גילחה את שיער ראשה, נהגה בשכרות, שפכה על עצמה מיץ ועוד (ואני לא מאמין שאני זוכר את הדברים האלו). את רוב הדברים (אולי למעט לגלח את הראש) כולנו עושים מדי פעם, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב לרגע שאותם דברים יופיעו בעמוד הראשי של העיתונות.

לכן, אנונימיות, עד לפני שנתיים בערך, היתה מצב בו אדם ומעשיו לא מעניינים את התקשורת ולכן הציבור כולו מניח לו. אנונימיות לא היתה שונה מפרטיות ולכן נתפסה כזכות. לכן, כיוון שהנחת היסוד היתה שזהותנו לא רלוונטית כלל ליצירת מעטה אמין, את כל התקשורת ברשת בני אדם ניהלו בכינויים. באתרים בהם אדם נרשם היה ניתן למלא "כינוי" או "שם משתמש" ולאו דווקא "שם פרטי" ו"שם משפחה". בכל התכתבות בפורום, בהעלאת סרטים, בהתכתבות אישית בדואר, הופיע אותו כינוי והיתה חשיבות רבה לכינוי שאדם בחר (הפניה לקטע בHackers שבו צוחקים על הילד שלא יודע לבחור כינויים, אם מישהו מוצא את זה ביוטיוב). מצד שני, הרשת הולידה לא מעט היכרויות חוץ-וירטואליות שגרמו לדברים טובים ורעים גם יחד (וכאן בכלל לא המקום לדון בהם).

ואחרי עשור וחצי שכולנו התרגלנו בו להשתמש בכינוי על מנת לזהות את עצמנו, קם אתר אחד שהחליט שאין אצלו שדה "כינוי" אלא רק שדה "שם". פייסבוק, הרשת החברתית המובילה בעולם כיום, לא מאפשרת לנו להרשם על ידי כינוי אלא רק בשמנו המלא. לא רק זאת, אלא שתנאי השימוש של פייסבוק אוסרים על שימוש בשמות מדומים ואפילו מענישים משתמשים שהם חושדים משתמשים בשמות כאלו.

פייסבוק חולל שינוי מהפכני על ידי שינוי ארכיטקטוני אחד: אין יותר כינויים  באתר, "לכל איש יש שם". מאותו הרגע, אנשים הפסיקו להתבייש בעצמם, אנשים החליטו להעלות תמונות אישיות שלהם ולסמן תמונות באתר אחר, ואם פעם היה כמעט בלתי אפשרי להשיג תמונה של אדם, אז היום באמצעות פייסבוק ניתן בחיפוש פשוט למצוא אדם מסוים (ולא רחוק היום שיישום כלשהו ידע לקחת תמונה שצילמת ולשייך אותה לאדם מסוים). לא רק תיוגים אינסופיים של תמונות באתרים בצורה לא אחידה, שירות התמונות של פייסבוק משייך כל תמונה לפרופיל; זו הארכיטקטורה, לטוב ולרע.

כלומר, כיום המאפיין האנונימי שהיה לנו בהליכה ברחוב כמעט ונעלם. מספיק שיש לי ולאדון מסוים חבר משותף אחד, ואני הערתי לאותו חבר משותף בתמונה מסוימת שלו, האדון יכול לראות את שמי, פניי ולזהות אותי ברחוב. אני איבדתי את האנונימיות שלי כיוון שאין בעצם הבדל ביני לבין בריטני ספירס. פייסבוק מספק לחברים שלי ולי "חדשות" על מה קורה איתי ומאפשר להם לראות דברים מביכים אם סומנתי בתמונות.

ולמה אני כל כך דומה לרוזה פארקס או בריטני ספירס? לא בגלל שאני מתבייש לשפוך לעצמי משקה על החולצה ליד החברים, אלא כיוון שמעסיקים עתיידים שלי, בוחרים עתידיים ואפילו יריבים פוליטיים או עסקיים יכולים לחפש עליי ברגע אחד דברים באותה רשת חברתית. כבר היום סטודנטים רבים "נענשים" על ידי מעסיקים כאשר אלה מחפשים את שמם בגוגל ומוצאים שהעובדים לעתיד עשו דברים מביכים.

לכן, בפועל כיום אין אנונימיות. לאדם אין יותר שליטה במה שמפורסם עליו. היה בא אדם ואומר: לא מעוניין ברמת החשיפה הזו, אל תפתח בבקשה פרופיל ברשת חברתית, אל תקים בלוג ואל תכתוב על עצמך ברשת. אולם, כיום לא ניתן לנהל עסק או חיי חברה (כמעט) מבלי להצטרף לרשת חברתית אחת לפחות. כלומר, החברה דורשת מאיתנו להיות חלק מאותה מהפכה דיגיטלית ומחייבת אותנו לעבור את טקס החניכה שכולל את הויתור על האנונימיות שלנו.

כעת, הבעיה כבר אינה אח אחד גדול, אלא אלפי (או מיליוני) אחים קטנים שיכולים כולם לצפות בנו ולשפוט את מעשינו בכל רגע נתון. ולכן, כאשר אובדת האנונימיות, אנחנו נמצאים רק במצב אחד שבו אנחנו יכולים לבקש שיהיה כל כך הרבה מידע כך שאנחנו נוכל להסתתר בינו לביננו.