עכשיו זה כבר די ברור, למתנגדי השלטון בישראל יש דם דליל יותר, וכנראה גם זול יותר. זה לא משנה אם אתה מימין או משמאל, רשויות אכיפת החוק ככל הנראה עוד יבואו עמך בדין ודברים. בין אם שמך מתן כהן ואתה שמאלן שמבלה את ימי השישי שלך בבילעין, כך שהשלטון מרשה לעצמו לפגוע בך עם כדור גומי בעין, (או סתם אש חיה מדי פעם) או אם שמך דוד לדווין ואתה מתנגד לפינוי עמונה וצריך לספוג את "נחת ראשו" של שוטר מג"ב דוד עטיה. אבל השאלה האמיתית היא איך לעזאזל הרשה לעצמו אותו "סגן אלוף עומרי" לתת פקודה לחייל לירות במחבל כפות?
| גם אם הפציעה היתה מינורית ביותר, הירי שבוצע בתחילת החודש נגד פלשתינאי כפות שבסך הכל הפגין נגד מדינתו והסתיים בלא הגשת כתב אישום כלשהוא או אשפוז בבית חולים לא ראוי לגינוי משר הבטחון אהוד ברק, הוא צריך לומר למר ברק הנכבד שהגיעה העת ללכת הביתה. ברק אולי לא זוכר, אבל כשהצבא מסרב לציית לפקודות ולוקח את החוק לידיו זו הפיכה צבאית. (לצפיה ב"מיליון קליעים באוקטובר" בו מדובר על ההפיכה הצבאית שהפילה את ברק מכס השלטון). |
לא סתם הצבא רוצה להשאר סוכן החברות המהותי ביותר בישראל, הצבא בישראל אינו מוסרי כלל ואינו יכול עוד לשרת את העם שהוא נועד להגן עליו. הצבא הלא מוסרי בעליל של ישראל שמפר בצורה שיטתית את הוראות בית המשפט העליון לגבי נוהל שכן ממשיך להטיל על חייליו פקודות לא חוקיות ולגרום לאזרחים ולתושבים מוגנים סבל רב.
החקיקה האחרונה מבית מדרשו של צה"ל לפיה אמנים שלא שירתו בצה"ל לא יוכלו לקבל כספים ממוסדות ציבור היא רק עוד אבן בדרך ליצירת אזרחות סוג ב', זו שלא יכולה להצביע (בעתיד, לפחות לפי איתן כבל ואהוד ברק) או לנהוג ברכב, אותה אזרחות שכפופה לנאמנות לאפארטוס הממשלתי של הפעלת אלימות.
דעה אחרת:
ירושלים האחרת: זה צבא זה?
יהונתן,
היות ואני מכיר את הנעשה בכפר (ולא מצד המפגינים או הצבא) באופן אישי, אני יכול לומר לך ששלא ספק היו שם פקודות בלתי-חוקיות.
בשבוע של האירוע המצולם, כמות כדורי הגומי שנורו על מכוניות חונות, שריפת רכוש וירי על שלטים, מבני ציבור, צלחות לווין.
זה סוג של מסע הרס הצבא עשה כנגד הכפר שכרגע מנהל קמפיין נגד בניית גדר ההפרדה על אדמותיו. אומנם הם לא תמימים, זרקו שם אבנים, ואפילו שמעתי על בקבוק תבערה, אבל זה עדיין לא נותן אישור לצבא לפתוח במסע נקם שכזה.
וואו, בדיוק ראיתי את "מיליון קליעים באוקטובר", והוא סרט מדהים. רק בשביל לכתוב עליו שווה לפתוח בלוג, אבל במקום זה אני אנצל את התגובות אצלך, כי אין לי פוסט מלא לכתוב, רק כמה מחשבות. (אגב, שמת לב שאין בלוג פוליטי פופולרי בישראל? כלומר, פוליטי-מדיני-בטחוני, נניח מקביל ל-Obsidian Wings האמריקאי; יש את גורביץ, ויש את הבלוגים של אנשי התקשורת, נניח דרוקר, ויש את עבודה שחורה, שהוא עמוס ושמאלני מדי מכדי להיות פופולרי, וזאלה בערך הבלוגים הפוליטיים הפופולאריים היחידים).
בכל מקרה, ראיתי את הסרט ואני המום. ברצינות. אני אסכם את הטענות בצורה בוטה, שלא מופיעה כלשונה בסרט, אבל מכוונת כך שהצופה יגיע אליה. אז לאלה שמתעצלים לראות, הנה סיכום שטחי אבל מייצג למדי של הדברים:
1. מופז, שהיה הרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת 2000, התנגד במשך 1999-2000 (ואולי גם לפני) להסכם מדיני, לא האמין בו ורצה להכניע את הצד הפלסטיני (בשיטת "צריבת התודעה").
2. אותו מופז מיסמס (קרי: לא ביצע) החלטות שהחליטה הממשלה, כגון פתיחת מחסומים, הקלות, ריסון כוחות צה"ל וכו', והצהיר שדווקא כן ביצע. השיטות להימנע מביצוע הוראות הדרג המדיני היו ביצוע הוראות למראית עין, אבל באופן שלא תואם את רוח ההוראה (למשל הסרת מחסום והקמתו מחדש באופן מיידי) וגם העברת סמכויות לקצינים בדרג נמוך, שלהם קל יותר למסמס הוראות באופן שנותן deniability למפקדיהם. חוזרים ומדברים בסרט על "רוח המפקד" שתמכה בהכרעה צבאית, והתנגדה להקלות ולהרגעה של השטח בכלים דיפלומטיים. המפקד הנ"ל הוא כמובן מופז.
3. אהוד ברק היה כבר פגר פוליטי באותה עת, ולא היה בכוחו לצאת למאבק נגד מופז ולהכריח אותו למלא את הוראות הממשלה. מופז, בעותה עת, היה פופולארי בתור רמטכ"ל, ונתמך ע"י קריאת הציבור לתת לצה"ל לנצח.
4. לסיכום, צבא ההגנה לישראל, בראשות שאול מופז, תכנן את אינתיפאדת 2000 והוציא אותה אל הפועל.
עד כאן הטענות בציר המרכזי של הסרט.
הנה עוד שלוש מחשבות קשורות:
5. בהמשך לנקודה 2 לעיל, וברוח הדברים שנכתבו השבוע על עסקת השבויים, מעניינת ההערה הבאה. מופז מסומן בסרט כרשע הגדול, וכמי שביצע הפיכה צבאית דה-פקטו. מהכרת האיש ופועלו, זה משכנע למדי. אבל, גורם נוסף שמדברים עליו בסרט, הוא הלגיטימציה הציבורית והתקשורתית שהיתה לאקטיביזם צבאי (על משקל אקטיביזם שיפוטי), בבחינת "צה"ל ייתן לעצמו לנצח". הציבור לא רצה פייסנות, ובעצם חישק את ראש הממשלה שהיה חלש ולא איפשר לו לרסן את הצבא. זה דומה באופן מדאיג למה שקרה בשבועות האחרונים, שבהם הציבור והתקשורת בעצם כפו על אולמרט לבצע את עיסקת השבויים.
6. מצד שני, כפי שנאמר בסרט, צה"ל עצמו הוא הגוף ששיכנע את הציבור שערפאת הוא ה-mastermind מאחורי המאורעות, והסיט את דעת הציבור לכיוון המלחמתי. וכמובן, ליבוי האש מוביל לעוד אש ואבדות, שמכעיסים את הציבור עוד ועוד, כך שאולי באמת ראוי להפנות את האצבע המאשימה לעבר הצבא.
7. מצד שלישי, כולנו יודעים איך הציבור בארץ מרגיש ומתנהג. הלאומניות אכלה כל חלקה טובה הרבה לפני שנת 2000. בסופו של יום, האמת העגומה היא שגם לפלסטינים אין עם מי לדבר. לרוע מזלם, הם תקועים בשטחים מאחורי מחסומים וחומה, בעוד אנחנו, ברובנו, מנהלים חיים סבירים. כך שהטרגדיה האמיתית של "אין עם מי לדבר" היא, נראה לי, של הפלסטינים ולא שלנו.
נו, יצא ארוך בסופו של דבר, אבל לא מגובש מספיק בשביל פוסט. מצד שני, לא בא לי לדוש עוד בסרט. הטענות ברורות, וצריך לראות את הסרט כדי להבין כמה גדול האנכרוניזם בהתנהלות ישראל באינתיפאדת 2000. כדאי במיוחד לשים לדבריו המאלפים של צביקה פוגל בסרט.