[א']
הבהרה: ביום ראשון, 05.10.2008 פנה אליי עו"ד שוקי הגלר, מי שהיה ב"כ פלוני בתיק המדובר, מסתבר שטעיתי ופלוני לא היה חסוי כלפי השופט ו\או הצדדים להליך ולכן לא התקיים באמת הליך ג'ון דו, מה שהופך את הדיון כאן בפוסט, כמו גם את האפשרות של הליך ג'ון דו בישראל, לתיאורטי לגמרי.
בהחלטה שניתנה לאחרונה, גוגל חוייבה לחשוף פרטים נוספים על בלוגר אנונימי שהשמיץ, לכאורה, את ועד שערי תקווה (בש"א 567/08 א 4854/07 בלומנפלד חיים ואח' נ' Google Inc ואח'). הסיבה לפרטים הנוספים שנדרשו היתה כי כתובת הIP שסיפקה גוגל הפנתה, ככל הנראה, לגולש הלא נכון. כזכור, לפני כמעט שנה פנו חברי הועד לקבל את הפרטים של אותו בלוגר שלכאורה השמיץ אותם, ולאחר שבית המשפט נאות לתת את הפרטים, ככל הנראה אלו פנו עם כתובת הIP לספק השירות שלו וביקשו את פרטיו.
צריך לשים לב שבתיק הזה, מחזיק כתובת הIP מוגדר כ"אלמוני". כלומר, לראשונה בהחלטת בית משפט יש אזכור בהחלטה להליך ג'ון דו ראשון בישראל (לפחות שאני ראיתי). אותו הליך הוא מצב בו צד להתדיינות המשפטית אינו מזוהה, אלא נשאר אלמוני, מה שיוצר לא מעט בעיות אחר כך באכיפת פסק הדין וכו' (כזכוראפי פוקס תומך בהליך ואני לא).
אבל במקרה הזה התרחש משהו מיוחד: אותו אדם שהחזיק בכתובת הIP ככל הנראה לא היה הבלוגר המדובר, אלא סתם אדם שהחזיק בכתובת הIP. אותה טענה, לפיה האדם לא כתב ולא ניגש אל האתר, כמו גם שאין לו כל קשר אליו (כמו, נניח, שהוא גר במקום שאינו שערי-תקווה) היא טענה חזקה במשפט ויכולה לסייע במקרים נוספים להסביר מהי הסיבה לא לחשוף פרטי גולשים.
[ב']
האנונימיות היחסית שהגלישה באינטרנט מאפשרת גורמת ליצירות נפלאות, אבל היא גם גורמת ללא מעט עיוותים כאשר אנשים משתמשים באותה אנונימיות כדי לצור זהויות שקריות שמקדמות אג'נדה מסוימת או כאשר תגובות "מטעם" (שתולבקים) מפורסמות מבלי שאלו מזוהות ככאלה. הבעיה היא, שלעיתים אנשים חושפים את כתובות הIP של אותם מגיבים רק כדי לפגוע באמינות שלהם, במקום להשתמש בכלים אחרים.
חשיפת הIP נתפסת לעיתים כצעד קיצוני, אבל האמת שהיא רק צעד ראשון במסע ארוך כדי להגיע להליך משפטי בסוף. אותה תביעה נגד הבלוג "מה מתרחש בשערי תקווה" התחילה אי שם בשנת 2007, אני מעריך שהיא לא תגיע לבית המשפט כתביעה ממשית לפני 2009. האם שנתיים בהם נוהלו דיונים משפטיים ונחשפו פרטים של כל כך הרבה אנשים (לרבות הוצאות משפטיות משמעותיות מאותו ג'ון דו שכלל לא קשור לסיפור) הם הדרך הנכונה להגן על שמו של אותו חיים בלומנפלד? סביר להניח שלא.
בלומנפלד, כמו אנשים פוליטיים אחרים, יודע שהוא יהיה חשוף לביקורת אנונימית. כמו סטיבן טיילר שלאחרונה סובל מבלוגר שמתחזה אליו בצורה הומוריסטית, כל אדם שנמצא בשטח הציבורי, יהיה הוא ראש עיר, חבר כנסת או בעל עסק גדול, חשוף לביקורת. השתקת הביקורת היא לא הדרך לטפל בה. יש אנשים שמאוד מרוצים מכך שלא כל המידע חשוף ונגיש לציבור ויש אנשים שלא בוחלים בלשקר לציבור על גלי האת'רנט (והפרינט). העניין הוא שלפעמים מצפים מהבלוגרים שמבקרים את אותם מנהגים סרוחים לא לנהוג בצורה דומה.
[ג']
"הקביעה אשר לפיה האמת גוברת תמיד על הרדיפות אינה אלא אחד מן הכזבים הנעימים שאנשים חוזרים עליהם בזה אחר זה עד שהם נעשים שגורים. אלא שהנסיון כולו מפריך אותם. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אמיתות שדוכאו על-ידי רדיפות. גם אם אין הן מושתקות לתמיד, הן עלולות להישאר נהדפות לאחור למשך מאות שנים. כאן נדבר רק על דעות בתום הדת: הרפורמציה פרצה לפחות עשרים פעמים לפני לותר, ודוכאה. (…) היתרון הממשי שיש לאמת הוא בכך שכאשר דעה היא אמיתית, ניתן לחסלה פעם, פעמיים או פעמים רבות, אך במהלך הדורות יימצאו בדרך כלל אנשים שיגלו אותה מחדש, עד שאחת מהופעותיה המחודשות תתרחש בזמן שבו הנסיבות מסבירות פנים כך שהיא תהיה מסוגלת להימלט מן הרדיפות, והיא תתקדם עד כדי כך שתשיג מעמד שיאפשר לה לעמוד בכל הנסיונות הבאים לדכאה" (ג'ון סטוארט מיל, על החירות, עמ' 81-82)
אכן, בימים אלו לקראת הבחירות צצים כל מיני דוברים אנונימיים; חלק מאותם דוברים דוברים בעד המטרה שאני נאבק למענה וחלק נגד. צריך לזכור שכל אחד מאותם דוברים אלמוניים ראוי לאותה אנונימיות שמגנה עליו ושדבריו עשויים להיות קיצוניים וצורמים לאוזנינו. צריך לזכור אבל גם באותה המידה בדיוק שכל דובר אנונימי צריך לגבות את דברים במסמכים, בציטוטים ובאמירות. טענות בעלמא לשחיתות במקום א' או ב' חייבות להיות מגובות בראיות מוצקות. אל לאדם שעוטה אלמוניות לנצל אותה אלא להשתמש בה בחכמה. הדובר האלמוני חייב להיות אדם שיודע כיצד לא לנצל את החוק ולא להדרש להגיע לבית משפט בדרישה לחשוף את זהותו, אלא לעמוד בתוך גבולות החוק.
האנונימיות לא נועדה כדי לאפשר הטעיה של ציבור ולא נועדה לעקוף את כללי הגילוי הנאות אלא נועדה לצור מצב בו אדם יוכל לומר את שעל ליבו בלי לחשוש מרדיפה לאחר אמירת הדברים. אם אדם מנצל את אותה אנונימיות על מנת לצור מצג בו נחזית תמיכה בו (זו דעתי, ואני תומך בה) או כדי שלא יראה כאילו הוא בעצמו טוען טענות מצחיקות.
[ד']
ולפעמים, להחזיק אג'נדה אומר שלא תמיד תוכל לעבוד עבור כל אחד.
"לשים לב שבתיק הזה, מחזיק כתובת הIP מוגדר כ"אלמוני". כלומר, לראשונה בהחלטת בית משפט יש אזכור בהחלטה להליך ג'ון דו ראשון בישראל (לפחות שאני ראיתי). אותו הליך הוא מצב בו צד להתדיינות המשפטית אינו מזוהה, אלא נשאר אלמוני"
אולי לא הבנתי אותך כאן ואני מפגין בורות משוועת,אבל ראיתי כמה וכמה פסקי דין בהם אחד מהצדדים נשאר אלמוני לאורך כל הדיון (מקרה ספציפי שעולה לי לראש, תביעה של חרדי כנגד חבורת סחטניםת וראיתי עוד כמה).
אם אני לא טועה, התיק של ישראל אקרמן נגד היידפארק היה הראשון בו ננקט הליך ג'ון דו בישראל
http://www.netlaw.co.il/it_itemid_628_desc__ftext_.htm
משה,
ככל הנראה הייתי צריך להבהיר את עצמי יותר טוב. בהליכים שנושאם הוא משפחה וכדומה, ובהחלטות אחרות, אנשים נרשמים כ"אלמוני" או "פלוני" בהליך, אבל הם לא אלמוניים כלפי בית המשפט והצדדים. הצדדים חסויים לצורך הגנתם; כאן הם אינם.
גל,
ככל שאני הבנתי, ההחלטה באקרמן היתה שיש לקבל את תשובת האלמוני (שלא הוגדר כצד להליך, בניגוד לכאן) ולאחר שהתקבלה התגובה נעלמו האזכורים לתיק (ככל הנראה נסגר בפשרה מחוץ לבית המשפט). הליך ג'ון דו הוא מצב בו התיק מנוהל כנגד אותו אלמוני, כאן אני לא בטוח שנוהל תיק (תביעה אמיתית, לא רק בקשה) נגד האלמוני.
פוסט חשוב בתזמון מצויין. לקחתי לתשומת ליבי.
אגב, אני אחדד את המקרה שלי – לא טענתי לשחיתות אלא ללחיצות ידיים המתבצעות מאחורי גבו של הציבור. זה חוקי וזה תקין – אבל זה מסריח וקשה מאוד להוכיח דבר כזה אלא לאחר שזה כבר יצא לאור, כשהציבור כבר איבד את המנדט להשפיע.
מממ…
במקרה הזה דווקא כן הבנתי אותך. אכן התכוונתי למקרה בו ביהמ"ש לא היה מודע לזהות התובע. הייתי מחפש מקור אבל את הדיסק של הפדאור זרקתי מקומה שלישית יחד עם המחשב בתוכו הוא היה (סיפור ארוך).
אם אדם מנצל את אותה אנונימיות על מנת לצור מצג בו נחזית תמיכה בו (זו דעתי, ואני תומך בה) או כדי שלא יראה כאילו הוא בעצמו טוען טענות מצחיקות. (סוף ג'.) חסר סוף למשפט.
ד' זה הטריגר לפוסט?
ולעניין גופו, קראתי את הפוסט שלך ואת הפוסט של אפי פוקס עם תגובותיך ואני עדיין לא מבין מה מציק לך בג'ון דו.
הטיעונים שעלו בתיק אקרמן הנ"ל הם סיבה טובה להפעיל הליך כזה כסטנדרט בתביעות לשון הרע. תאר לעצמך מצב שאנונימי היה יוצר סרט בשם "שיטת השקשוקה" ומעלה אותו באנונימיות לאתר כלשהו. הרואים עצמם נפגעים מהסרט היו עלולים להשתמש בתביעת לשון הרע רק כדי לעבור את ההליך המאפשר להם לחשוף מי היוצר. אח"כ הם היו יכולים לבטל את התביעה, את הענישה הם כבר יטילו בכוחות עצמם. דמיוני, הא?
בתגובות אצל אפי טענת שיש בהליך כזה כדי לפגוע בזכויות התובע. אולי זה לוז העניין, תוכל להרחיב בנושא?
יחזקאל,
זה טבעם של משפטים מרוכבים, הכותב שוכח בסופם מה הוא התכוון…
לגבי הליך ג'ון דו, אני מתנגד אליו כי הוא גורם למצב בו לתובע אין תמיד את היכולת להוציא לפועל את פסק הדין או לאסוף את כל העובדות הרלוונטיות (לדוגמא, הפצות לשון הרע קודמות של אותו אדם).
כדי לחשוף את זהות הדובר, בתביעות לשון הרע, יש סטנדרט כלשהוא; לא צריך לעקוף אותו, צריך להשתמש בסטנדרט הזה. במקרה של אותו סרט של יוצר אנונימי, אם אותם תובעים היו רוצים את פרטי היוצר, הם היו צריכים לעמוד בכל מיני מבחנים כדי לתבוע, הליך ג'ון דו לא היה עוזר כאן.
אני עדיין לא מבין. אחרי שיפסק הדין לחובת ג'ון דו, ינקוט בית הדין בהליכים לחשיפת ג'ון דו (שלמעשה כבר נחשף בפני בית הדין, או לפחות עורך הדין שלו, לצורך ייצוג עצמו, לא?) כפי שיכל לנקוט בהליך רגיל. איפה הפגיעה בתובע? אדרבה, החשיפה המיידית נותנת כח בידי תובע שהוא "גברא אלימא" גם כשהתביעה תתברר כחסרת בסיס. הרי ברור שהמבחנים הקיימים לא מספיקים כדי לדחות כל תביעה קנטרנית או לא מוצדקת, לא כך? ושוב, ראה את מקרה אקרמן, שם נראה שעיקר מטרת אקרמן היא לחשוף את הכותב נגדו לצורך ענישה פנימית. (שלא לדבר על מקרה one שהביא לפיטוריו המידיים של מן, אף ששם חשיפתו נעשה באמצעים לא משפטיים, ברור שאותו הדבר היה קורה אם החשיפה הייתה באמצעים המשפטיים.)
עד כמה רלוונטיות הפצות לשון הרע קודמות? אם זו הפגיעה היחידה בתובע, אינני בטוח שהיא שקולה כנגד הפגיעה בנתבע, אם ייצא זכאי.
אגב, מה יהיה פה עם רסס התגובות? קשה לנהל כך דיון כשרק כעת הופיעה בו התגובה שלי!
יחזקאל,
זו בדיוק הבעיה; אין לבית המשפט דרך לאכוף את פסק הדין נגד אותו ג'ון דו, ולכן צריך קודם כל לקבל את פסק הדין, לנסות לאכוף אותו נגד אלמוני ולהתקל לעיתים בשוקת שבורה (מצב בו האלמוני, לדוגמא, גר בחו"ל).
לכן, ההליך של "חשיפה קודם" מאפשר איזון.
אגב, אני לא בטוח ששלמה מן היה נחשף בבית המשפט, רוב הסיכויים שהוא לא היה נחשף וOne היו נאלצים לנקוט בצעדים יותר חמורים כדי לגלות אותו.
יותר מכן, החריג של כלל ההמצאה, שאומר שאפשר לנהל הליכים משפטיים שלא בפניו של אדם, הוא בעייתי מאוד בתור התחלה.