ביקורת על מערכת המשפט היא כבר לא נחלתו הבלעדית של דניאל פרידמן: דה-מרקר, במסגרת כרסומו בשלטון החוק ובחשיבה הלא ביקורתית בישראל, מפרסם 'כתבה' על כך שמערכת בתי המשפט נוקטת בהליכים נגד מי שפרסם דברי ביקורת על מערכת המשפט. לדברי נורית רוט, כותבת הכתבה, ישנם מספר מקרים לאחרונה שגרמו להכפשת שמם של שופטים, והם לא רק שמעוניינים לפעול במישור הפלילי, אלא גם, רחמנא ליצלן, פנו לגוגל על מנת שאלה יורידו את דירוג האתרים. הראשון כולל פרסום על כב' השופטת יעל בלכר, שמאשים אותה בשחיתות (שבכלל מצטט מאתר 'גלובל ריפורט') וטוען כי זו קיבלה שוחד (טענה המוכחשת ולא מגובה בראיה כלשהיא), השני הינו עוד ציטוט של כתבה מאתר אחר, בו נטען כי שכר הטרחה המנופח שאישרה כב' השופטת ורדה אלשיך למפרק של חברת הצלחת יחזקאל הינו טובת הנאה למקורבים. הפרסום השלישי הוא פוסט ב'בלוג של אריק' שנמצא (חס וחלילה) במקום ה15 בחיפוש אחרי שמה של נשיאת בית המשפט העליון, כב' השופטת דורית ביניש המגדיר אותה 'אנרכיסטית (אגב, הבלוג הזה נמצא במקום ה11, נכון להיום); והפרסום הרביעי הוא ביקורת באתר קימקא נגד כב' השופטת עדנה בקנשטיין. הפרסום החמישי, גם כן באתר קימקא הוא ביקורת על גזר דין מקל שניתן לחייל מג"ב שירה בפלסטינאי, של כב' השופט עודד מודריק.
כל הלינקים לביקורות אלו נדלו על ידי, ולא (חס וחלילה) הובאו על ידי דה-מרקר, מה שמונע מהקורא האוביקטיבי לקרוא ולראות את טיב המידע והביקורת, והוא כפוף לעינה הביקורתית (מאוד) של הגב' רוט; וברור שיש חלק מהם שהם חמורים יותר (כמו ההאשמה בשוחד של כב' השופטת בלכר) וכמה שהם חריגים פחות, כמו הביקורת נגד כב' השופט מודריק על גזר דין מקל לחייל מג"ב. אולם זו כלל אינה הסוגיה.
אני, כבלוגר שגם עובד בתור עורך דין (אף שאיני מרבה להגיע למסדרונות בתי המשפט) כותב לא מעט ביקורת על מערכת בתי המשפט בישראל: בין אם מדובר על חשיפה של שופטים שמעתיקים תכנים מויקיפדיה ללא קרדיט (ולעיתים אף מערכים שדורשים שינוי) ובין אם מדובר בביקורת מלומדת יחסית על פסקי דין שגויים לדעתי שבתי המשפט הישראלים מפיקים. לדוגמא, כאשר אני מטיח ביקורת על כב' השופט בני שגיא, וטוען ש"פסק הדין הולך נגד "הלכות" ותיקות בפסיקת בתי המשפט בישראל בהן נפסק כי לא ניתן לבחון כל מידע ומידע המפורסם באתרי אינטרנט שכן אין ביכולת האתר לסנן באופן אקטיבי את כל התכנים המופיעים בו על ידי צדדים שלישיים", אני מסתכן בכך שאני אעמוד מול אותו שופט בבית המשפט ואספוג נקמנות מצד השופט או חבריו שקראו את הטקסט. עם זאת, אני כותב את הביקורת כיוון שאני מאמין בצדקת טענתי המשפטית וחושב שיש מקום להעלות ביקורת זו. אבל האם אוכל, איך שהוא, לדרוש פסילת שופטת כיוון שאני 'תפסתי' אותה מעתיקה מויקיפדיה בלי קרדיט? האם הדבר הגיוני? כשאני מבקר פסק דין של בית משפט בנושא פרטיות וזכויות יוצרים, אני יודע שיש סיכוי לא רע שהביקורת הזו תחלחל פנימה למערכת המשפט והם יפנימו ויפסקו בפעם הבאה את אותו פסק דין.
בהמשך, אני מקווה גם שעורכי הדין שטענו בתיק יקראו את הביקורת וינסו להגיש ערעור. במקרה כזה, יש סיכוי לא רע שהטענות שאני אביא בפוסט יחלחלו לכתבי ערעור ויתקבלו על ידי בית משפט.
אבל האם בכך אני יכול להיות בטוח שהביקורת העניינית שלי אינה עניין לרדיפה על ידי בתי משפט? בחיפוש בגוגל אחרי כב' השופט בני שגיא, הביקורת בבלוג שלי גבוהה בהרבה במיקום מאשר כתבות רבות בעיתונות ומאמרי דעה אחרים.
כשמערכת המשפט, שאמורה להגן על חירות הביטוי, משתמשת בדוברות שלה ובהנהלתה כדי לנגח ביקורת נגד שופטים בצורה פלילית, אנחנו מדברים על מצב לא רצוי ולא ראוי, ואני מאמין שרוב השופטים בבית המשפט מתנגדים למהלך וגם לבקשה 'לתקן' את תוצאות החיפוש בגוגל. אני עשוי להיות חשוף ליותר סנקציות מאשר אותם אלמונים, כיוון שהדבר עשוי לפגוע בפרנסתי ובכל זאת אני כותב את הביקורת שלי.
חשוב וראוי להבדיל בין ביקורת עניינית לביקורת המאשימה סתם כך בשחיתות, אולם עדיין, ישנם מקרים בהם ביקורת משתלחת על בית המשפט גרועה פחות מאשר הביקורת של דניאל פרידמן. פרידמן מנסה לכרסם בשלטון החוק ולגרום לכך שבית המשפט לא יהיה מוסמך לפסוק בסכסוכים בין אדם לרשות שלטונית; המבקרים כאן מעלים חששות אמיתיים לשוחד ולשחיתות, משהו שעד לא מזמן היינו בטוחים שלעולם לא יקרה בישראל.
עכשיו מה נשאר לנו? רק לכתוב פוסטים טובים וחיוביים.
לאדונים והגברות במערכת בתי המשפט, מי שלא תהיו: אני פירסמתי "דברי בלע" על שופטים. האשמתי אותם בשיפוט לא ראוי, ובשיתוף פעולה עם משטר הטרור הישראלי, הצהרתי על כך שאעיד נגדם בבית משפט בין לאומי לענייני הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, אם יוקם כזה בית דין. בואו תעצרו אותי (וגם תבקשו מהאחראי על האינטרנט שיוריד לי את הפייג'רנק). לא מפחד מליברמן, ולא מפחד מכם.
(אגב, זו צריכה להיות הסיסמה נגד היוזמה החדשה הזאת — "לא מפחד מליברמן ולא מפחד מכם").
אלעד,
אני רואה ששליטתך בסוגרים מתרופפת,
אולי יהונתן יהין להמליץ לך על מאמנ/ת שרירים טבעתיים?
בינתיים תוכל לבצע מספר תרגילים בעזרת האצבע המורה.
מסכים איתך לגמרי, יונתן.
השופטים דואגים לכבודם בצורה מוגזמת, בעוד האזרחים נתונים בידיהם של השופטים ואין להם שום דבר מלבד חופש הביטוי והזכויות האזרחיות הבסיסיות ביותר.
המעשה של משה גל היה מוגזם בתכלית, לעניות דעתי, וטוב היה לו היה מתמקד בשיפור מערכת המשפט במקום לעסוק בכמה פורומים ובלוגים.
כתבתי פוסט בדיוק על זה היום:
http://freedomofsearch.blogspot.com/2009/03/blog-post_09.html
רגע, רגע, רגע.
הרי, בוודאי תמיד היתה ביקורת על מערכת המשפט – בין אם בכתבי עת מקצועיים, בפאנלים באקדמיה, ובוודאי בעשור האחרון באתרים השונים בתחום?
אז מערכת המשפט עומדת עכשיו בשוק מול הטכנולוגיה לא מקיומה של הביקורת, אלא מהעובדה שאותו אחראי על האינטרנט מרשה לכל אחד לכתוב בו, גם אם הוא לא מבין בזה כלום.
זו תגובה של פאניקה, בדיוק כמו רופאים שמחתימים את מטופליהם על "הסכם שימוש" שאוסר עליהם לכתוב ביקורות רעות ברשת (http://www.techdirt.com/articles/20090304/1605163989.shtml).
כמו תחומים רבים אחרים, הם מנסים לומר "זה לא פייר שיכולים לכתוב עלי דברים כאלה באינטרנט", ושואפים לשמר את המודל הישן, במקום להתפתח.
רק צריך לזכור שיש משהו במה שהם אומרים: כשכל יוסף שישיה-שווילי יכול להגיד מה שהוא רוצה, יותר ויותר קשה להבדיל בין מקורות מהימנים ומבוססים לבין הבררה (http://www.2jk.org/praxis/?p=1660)
אפשר גם יוחנן ק. ציבורי, או יוסי בלוגר.
יהונתן, שוב הצלחת לעשות סלט שלם.
ראשית, הכתבה של נורית רוט היא כתבה עיתונאית אובייקטיבית, אשר מדווחת על צעדים שנוקטת הנהלת בית המשפט נגד עבירות לכאורה של זילות בית המשפט. הכתבה עצמה אינה נוקטת עמדה אם צעד זה ראוי אם לאו, אלא מדווחת על הצעדים שננקטו נגד אותם מפירים לכאורה. אז מדוע אתה מזלזל בכתבתה?
שנית, לא הבנתי מה כוונתך המשפט "דה-מרקר, במסגרת כרסומו בשלטון החוק ובחשיבה הלא ביקורתית בישראל", אשר בו היה כלול לינק לפוסט אווילי של כתב עיתון כלכליסט שתוקף כתבת של עיתון מתחרה, דה-מרקר, בטיעונים פשוט מטופשים (וכמובן שכל המגיבים לפוסט שלו מחאו לו כפיים. פחחחח)
אבל מה שהכי תמוה זה שדווקא אתה אינך מכיר את חוק זילות בית המשפט, שכן לו היית מכיר את החוק, או לפחות טורח לעיין בו לפני כתיבת הפוסט הזה, לא היית נדרש לכתוב את הפוסט המיותר הזה – שכן מלשון החוק ברור כי ביקורת לגיטימית על החלטה שיפוטית כזו או אחרת אינה עבירה.
חוק העונשין – זילות בית המשפט
מתוך: חוק העונשין, תשל"ז-1977
פרק ט': פגיעות בסדרי השלטון והמשפט
סימן א': שיבוש עשיית משפט, סעיף 255
255. האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה.
http://www.the7eye.org.il/Legislation/Penalty/Pages/contempt_of_court.aspx
"כשאני מבקר פסק דין של בית משפט בנושא פרטיות וזכויות יוצרים, אני יודע שיש סיכוי לא רע שהביקורת הזו תחלחל פנימה למערכת המשפט והם יפנימו ויפסקו בפעם הבאה את אותו פסק דין."
צ"ל "ולא יפסקו"?
(ה"חס וחלילה" הראשון לא במקום, ככה זה כשעו"ד מנסה להשתמש בסלנג של דוסים. אם כבר זה "לא עלינו/רחמנא ליצלן/בר מינן".)
בברכת "ונהפוך הוא, אשר ישלטו הבלוגים"…
יקי,
לו הכתבה של רוט היתה עיתונאות אובייקטיבית היא היתה מביאה לקוראים שלה את הכלים להבין מה עומד בפרסומים ומביאה את העמדה של גוגל.
לגבי זילות בית המשפט: זה בדיוק העניין; אם זו עבירה פלילית, שינקטו בצעדים פליליים, לא ילכו לגוגל.
יחזקאל,
יכול להיות שאתה צודק, אני עוד הפוך מעד-לא-ידע אמש.
יהונתן, לו היית טורח לקרוא בעיון את הכתבה של רוט לפני שמיהרת לקטול אותה במרץ, היית רואה שהנהלת בית המשפט פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לנקוט צעדים פליליים, וכי היועמ"ש החליט לפתוח בחקירה פלילית לפחות נגד אתר אחד ברשימה.
כמו כן שים לב שבסוף הכתבה שלה נכתב:
"תגובת גוגל לפנייתו של גל טרם התקבלה."
לא יקי,
הפניה שלהם לגוגל לא היתה לגיטימית; אין שום דרך אחרת להגיד את זה.
וכן. פניה ליועץ המשפטי לממשלה לנקוט צעדים פליליים היא בדיוק העניין: זה לא שיש פה משהו פלילי, זה שהם חושבים שיש משהו פלילי בזה שמבקרים שופטים.
ולהגיד "תגובת גוגל לא התקבלה" זה אומר שהם פשוט לא הציקו מספיק כדי לקבל תגובה. גוגל מגיבים, גם אם את התגובה המכובסת הרגילה שלהם.
זכותה של הנהלת בתי המשפט לפנות בבקשה לגוגל, וזכותה של גוגל לצפצף עליהם.
בית המשפט הוא זה שיקבע אם היתה פה עבירה פלילית. יהונתן קלינגר יוכל מקסימום לבקר את החלטת בית המשפט…
גוגל הוא שה שצריך להגיב בזמן סביר לפניית העיתון, ואם לא אז זבש"ו.
יקי,
ואתה לא רואה את המעגליות בה בית המשפט הוא זה שמוסמך לקבוע אם בית המשפט הועלב?
יש בהחלט בעיה עם כל הקליקה של בתי המשפט, הפרקליטות והיועמש (עיין ערך פרשת רמון), אך זה אינו נושא הפוסט שלך.
הטיעון המרכזי שלך בפוסט הזה היה שהעובדה שבהנהלת בתי המשפט פועלת נגד אתרים שגרמו לכאורה לזילות בית המשפט משמעה שלא ניתן למתוח ביקורת לגיטימית על החלטות שופטים.
אולם לשון החוק הפריכה את טענתך.
קראתי בעיון את המאמרים, ולא מצאתי בהם יסוד של עלבון.
גם בציטוט של נקים, שאתה טוען שיש בו האשמה לא מבוססת לשוחד, מצאתי דווקא כתיבה לגיטימית המנוסחת בלשון זהירה ("כמה אחוזים מקבלת השופטת הזו מתחת לשולחן על פסק דין מקומם שכזה? לא יודע אם היא מקבלת בכלל אחוזים, או מעטפות או משהו אחר, אם בכלל.")
זה לא פלילי ולא פסול להעלות תמיהות וחששות המבוססות על שכל ישר ונסיון החיים. יש הבדל גדול בין זה לבין הטחת טענה עובדתית.
כך או אחרת – בכתבה של דה מרקר אכן היו ליקויים כמו היעדר הקישורים הרלוונטיים, ובעיקר בעיקר – היעדר תגובתם של בעלי הבלוגים עצמם לצעד התמוה -בלשון המעטה- של משה גל.
וחוץ מזה, למה משה גל נטפל לבלוגרים ומפחד להתעמת נגד עיתונאים שמאשימים שופטים בכירים יותר, במעשים חמורים יותר?
הנה דוגמא…
http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=48401&subjectID=1