"אם יש לך כסף, יש לך צדק", זו כבר עובדה ידועה; אבל כאשר משתמשים באילוצים תקציביים על מנת לפגוע בצדק של אזרחי ישראל ובזכותם להגנה משפטית, אז כבר מתחילה בעיה אחרת לצוץ. אבל חלם שבציון לא רק רוצה להסמיך פקחים כשוטרים למרות שאלו נעדרים כל הבנה בחוק, ולא עוברים הכשרה זהה לשל שוטרים, אלא גם לדאוג שלאחר המעצר, אם החשוד ירצה לממש את זכותו לצדק, יהיה עליו לשלם למדינה עבור התענוג הזה.

בשנת 2002 חוקק חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים); בחוק נקבע כי " תיעוד חזותי או תיעוד קולי של חקירת חשוד יהיה בכל מהלכה של החקירה מראשיתה ועד סופה ויכלול את חילופי הדברים שנעשו בין חוקר לחשוד או בנוכחותו של החשוד, ובתיעוד חזותי, לרבות תגובות או תנועות גוף"; ואולם, בעוד שקבוע בחוק כי ניתן לקבוע תשלום עבור העתקת קלטת או תמלולה, כלומר לגבות כסף מהחשוד עבור עותק מהתמליל, חוק ההסדרים הבא עלינו לטובה רוצה להרחיב את הדרישה עוד יותר. ההצעה המובאת בחוק ההסדרים היא שדי יהיה בתיעוד חזותי, ללא תמלול כדי למצות את זכויות החשוד ואין כל חובה לתמלל את הקלטת (עמ 20 לחוק ההסדרים 2009).

לצורך הבנת הבעייתיות יש להבין מה כל כך מהותי בתיעוד ותמלול. כל עוד אין תמלול של החקירה בפועל, הפרטיכל שנמצא מול השופט הוא הסיכום שערך בפועל השוטר: אותו סיכום לעיתים עשוי להוציא דברים מהקשרם ועשוי שנאמרו בחקירה. כדי להתגבר על הסתירה הזו הגיע חוק חקירת חשודים; מטרת החוק היתה  להגן על חשודים ועל האינטרס הציבורי (בש 1599/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל, פח 1011/05 ערוץ 10 נ' לוי לליק); כיוון שהחוק נועד להגן על החשוד ולמנוע הטיה של משפט, ראוי להבין כי אותן קלטות אמורות לעמוד לזכותו של חשוד או נאשם.

לכן, בעצם הקניית הסמכות לשר לגבות תשלום על אותה קלטת קמה בעייתיות: האם חשוד אמור לשלם עבור הזכות לעיין בקלטת שמהווה את עדותו במשפט? האם הוא אמור לשלם לעורך דינו סכומים רבים יותר עבור יותר שעות עבודה שדרושות כיוון שיש לצפות בקלטת ולא לקרוא מסמכים (כאשר לעיתים מילים עשויות להיות נתונות לפרשנות או פענוח שונה)? התשובה היא חד משמעית לא. מניעת תמלול קלטות ומניעת העברת הקלטת לחשוד פוגעות בזכות שלו לייצוג.

בית המשפט הבהיר כי "הקלטה, מהווה לעיתים כלי מכביד, ולא יעיל, שכן הוא כולל מלל רב בעניינים בלתי רלוונטיים לחלוטין, ואנו מקבלים חדשות לבקרים תמלילים ארוכים המכבידים הן על הצדדים והן על בית המשפט. אמרות שנגבו בכתב עדיין מהוות כלי ראייתי מרכזי ויומיומי גם כאשר מבוצעת הקלטה. אם יש פער משמעותי ומהותי בין הכתוב והמוקלט – יש מקום לקבל גם את המוקלט ואז לתמללו. אולם במקרה שלפנינו, בו הנאשמים אינם מפלילים עצמם ונאשם 1 אף שותק רוב הזמן, אין חובה בתמלול הקלטת וניתן להסתפק באמרות בכתב. עם זאת, נראה לנו, עקרונית, כי מקום בו חקירת חשוד תועדה עפ"י חוק באופן קולי וחזותי , והחשוד הפך לנאשם, תוגש אמרתו לבית המשפט בתקליטור ותמלול" (פח 550/08 מדינת ישראל נ' ג'סאן סיורי)

כלומר, הלכת ג'סאן סיורי יוצרת הבדל בין חשודים לנאשמים: בעוד שחובה על המדינה להגיש ראיות בכתב כדי שאלו יהיו נהירות לבית המשפט, במקרה של חשודים כלל אין חובה כזו. לכן, נפגעת הזכות של חשוד ביחס לזכותו של נאשם, ובמיוחד אם כלל לא יבוצע תמלול.

כמובן, כל הדיון הציבורי והמעשי בנושא זה כלל לא יתרחש: ההצעה מובאת בחוק ההסדרים, אשר מובא כשוט שאי העברתו תגרור הפלת הממשלה ובחירות, ולכן איש לא ידון בשאלה כזו או אחרת, ויעדיפו להתייחס לסוגיות פופוליסטיות יותר כמו מע"מ על ירקות.