השעשוע סביב סעיף 230 לחוק העונשין | משחק טקסס הולדם מגיע לבג"צ

הכרעת בית המשפט בבג"צ 4808/09 התאחדות הפוקר בישראל בע"מ נ' משטרת ישראל שניתנה היום בבית המשפט העליון על ידי כב' השופט אדמונד לוי, לא קבעה בעצם כלום, ויכול להיות שהזיקה לשחקני הפוקר בישראל מעבר למה שהועילה. כב' השופט לוי פסק כי העתירה, שביקשה להורות למשטרת ישראל לא לפתוח בחקירה (שטרם נפתחה) נגד מארגני טורניר טקסס הולדם. הסיבה לכך, לפחות לפי פסק הדין, היתה כי סעיף 230 לחוק העונשין מגן על המארגנים.

שתי שאלות קיימות כיום בנוגע למשחק טקסס הולדם. הראשונה היא האם משחק הטקסס הולדם הוא משחק יכולת או משחק מזל (וראו פסיקה אמריקאית בנושא, 733OF2008 Commonwealth of PA vs. Walter Watkins וכן את הפוסט הזה) והשניה היא האם משחק הטקסס הולדם נערך בקרב חוג חברים מצומצם ואינו חורג מגדר שעשוע. די בתשובה אחת חיובית לשאלה אחת כדי לקבוע שהמשחק חוקי.

בעוד שהשאלה הראשונה ניתנת למענה באמצעות סטטיסטיקה (וראו את הפוסט פוקר ודירוגים בבלוג "דיסוננס קוגניטיבי, שמוכיח, לפחות לכאורה, שפוקר הוא משחק מיומנות) ובאמצעות הגיון, שכן בעוד שיש אליפות עולמית בפוקר, טורנירים ודירוגי שחקנים עולמיים, אף אחד לא חושב לערוך "אליפות העולם בבינגו" או "אליפות העולם ברולטה". השאלה השניה היא חשובה יותר; כלומר, כיצד קובעים שמשחק אכן עומד בתנאי סעיף 230 לחוק העונשין, שקובע שמשחקים מותרים אם "עריכתם מכוונת לחוג אנשים מסויים ואינם חורגים מגדר שעשוע או בידור".
Img cc-by-nc cRckls
בתי המשפט פרשו את "אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור" בצורות שונות בישראל בצורה שונה כל פעם, אך לעולם לא הצליחה להגיע לידי הסכום המדויק שאותו יקבע כי מותר להמר ואינו חורג משעשוע. בפרשת צדוק (בג"צ 696/80 דן צדוק נ' מפקד משטרת הנגב) כי "גם היחס בין הסכום, שמשלם כל משתתף, לערך הפרסים, שהוא עשוי לזכות בהם, הוא בעל משמעות בנסיבות המקרה", בפרשת הרקיע השביעי קבעה השופטת יחס של 1:10 בין ההימור לזכיה האפשרית ובכל מקרה אסרה על חלוקה של מעבר ל100 ש"ח לפרס (בש (ב"ש) 21359/03 הרקיע השביעי נ' משטרת ישראל). במקרה אחר, בית המשפט המחוזי בתל-אביב הבהיר שפרסים בשווי גבוה במיוחד לא יכולים להחשב שעשוע:  "[ה]פרסים הכספיים המחולקים במועדון יכולים להגיע בכל משחק לכדי 1/3 מהשכר הממוצע במשק. בהתחשב בעובדה שנערכים לפחות מספר סיבובי משחקים בכל ערב, הרי שברור כי ההנאה הכספית אינה שולית, ולפיכך לא ניתן לראות במשחקים אלה שעשוע או בידור בלבד, כש"הרווח" הנובע מהם שולי או זניח” (עתמ (ת"א) 1645/03 הואנג מסעדות בע"מ נ' משטרת ישראל).

וזאת עוד מבלי שנשאלנו האם שחקני הפוקר הם חוג אנשים מסוים, כדרישת החוק. כעת עולה שאלה אחרת: בכתבה שפורסמה אודות העתירה בYnet נכתב כי "במהלך הדיונים יבקשו אנשי ההתאחדות להוכיח שלא מדובר במשחק מזל. לשם כך צירפו לעתירה את חוות הדעת של פרופסור אהוד לרר, ראש החוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב, המציג טיעונים שלפיהם כדי לנצח בפוקר נדרשות יותר הבנה ויכולת מגורל" וכך גם בהודעה לעיתונות מטעם התאחדות הפוקר הישראלית בע"מ: "התאחדות הפוקר רואה בפסק הדין פתח להכרה במשחק ה"טקסס הולדם" נשוא העתירה כמשחק מותר, ממש כפי שנקבע בחוות דעת המומחה שסונפה לעתירה, אשר קיומו אינו מצריך אישור מקדים של משטרת ישראל. עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און מסבירים, כי על מנת שמשחק יהפוך למשחק אסור – צריך שתוצאות המשחק תהיינה תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת. ואילו משחק הפוקר נשוא העתירה הינו משחק שכלליו נקבעו בתקנון ספציפי, שנערך על ידי ההתאחדות, על פיו נדרש כל משתתף לידע ויכולת יותר מאשר לגורל" (כך גם בכתבה הזו מYnet)

תקיפה זו היא התקיפה מהסוג הראשון, של עצם היות משחק הטקסס הולדם משחק אסור. הוראות חוק העונשין מגדירות משחק אסור כ"משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק, והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת" (סעיף 224 לחוק). אולם, פסיקתו של בית המשפט העליון אינה מזכירה כלל טענה זו. כב' השופט פוסק ומסביר: "נוכח לשונו של סעיף 230 ולאור השקפתה של העותרת כי עריכת הטורניר אינה כרוכה בעבירה, אין היא צריכה לבקש או לקבל מהמשיבה היתר או רישיון מכוח הוראותיו של חוק העונשין. אפשר, כמובן, כי ברבות הימים יהיו גורמי אכיפת החוק סבורים כי הטורניר אינו נכנס לגדרו של סעיף 230, וככל שיוחלט לנקוט נגד העותרת בהליכים על פי דין, תינתן לה האפשרות להוכיח כי פרשנותה את סעיף 230 היתה נכונה".

כלומר, היכול להיות שעצם הפרשנות  כי פוקר אינו מהווה משחק יכולת נדחה או לא זכה להתייחסות על ידי בית המשפט? כאן צריך להבדיל בין שני סוגים של מארגני טורנירי טקסס הולדם: הראשון הוא המארגן המסחרי, שגוזר עמלה יפה, מכניס כספים לחשבונו ומרוויח; השני הוא החבר שמארגן טורניר קטן עבור חבריו, מזמין פיצה וכמה בירות. אני משחק רק במשחקים מהסוג השני, עם חברי הטובים ביותר. עבור הסוג השני יש את חריג סעיף 230, בעקרון. אם מארגן מסחרי רוצה להראות שהוא מספק שעשוע מהסיפור, הפרסים חייבים להיות בלתי משמעותיים, והסכומים צריכים להיות קטנים. במקרה כזה, לא יהיה כדאי לרוב המארגנים בכלל להכנס לעניין זה: אף מארגן של אירוע לא יגבה 50 ש"ח מכל שחקן, רק כדי לכסות אולם, מזון, משקאות וכדומה.

לכן, המארגן המוסדי, זה שמעוניין בפוקר למטרות רווח, יצטרך ללכת ולהוכיח כי סעיף 224 לא חל על משחק הטקסס הולדם. התקיפה הכפולה, לכאורה, של התאחדות הפוקר בישראל בע"מ, אינה הגיונית. סעיף 230 לא יכול לחול על חוג של 1,000 אנשים שמגיעים לאותו אירוע ומשלמים כמה מאות שקלים. הם לא נכללים בקבוצה מצומצמת,  לא עברו בחינות  מיון ולא מקיימות את ההגדרה של שעשוע. אם המשחק אכן משעשע, הפרסים צריכים להיות קטנים במיוחד.
2nd time's the charm
גם זו יד שעשתה לי לא מעט כסף, אבל בפעם אחרת נספר על זה.

2 תגובות ל-“השעשוע סביב סעיף 230 לחוק העונשין | משחק טקסס הולדם מגיע לבג"צ

  1. זה מוזר. אם באמת לא התייחס כלל בית המשפט לטיעון סביב סעיף 224, אלא רק ל-230, ולא סיפק שום הסבר להתעלמותו זו, זה נראה על פניו תמוה.

  2. אה, ולא סיפרת כבר על היד הזו (הסיפור על הרויאל סטרייט פלאש שהביא לך 350 ש"ח)? אני לא ממש מבין בפוקר, אז סליחה אם עירבתי בין היוצרות…

לא ניתן להגיב