0.
התאבדותו של דודו טופז היתה צפויה כמו אקדח במערכה הראשונה. הפגיעה המתמשכת בפרטיותו, העובדה שהוא היה ללא מוצא, בן 62, מעט לפני גיל פנסיה ועומד לשבת לפחות מספר שנים בכלא. טופז היה אמור להיות קרבן-סב; ההתאבדות, ככל הנראה, היתה הנשק הרציונאלי היחיד שלו: "ההתאבדות היא רציונלית, היא תמיד שם כאופציה, אבל תמיד אנחנו בוחרים אחרת. אנחנו בוחרים להשאר בחיים. אנחנו חוזרים אחורה אל הזכרונות, אל התמונות שבראש. אל מה שהיה פעם טוב, ואולי, אולי גם אל מה שיכול להיות טוב".
1.
רביב דרוקר לוקח את זה צעד קדימה ואומר ש טוב היה שטופז התאבד: "דודו טופז התאבד מכיוון שלא הצליח לחיות עם המציאות של חייו. לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שיגרת חייו בכלא. ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים. עכשיו אילן שושן רק צריך להזדרז עם הסרט שלו". (ודה-מרקר מתחסד)
2.
דרוקר טועה. לא טוב שטופז התאבד. התאבדותו של טופז אמנם חסכה כסף רב למשלם המסים, חסכה את ההתדיינות הארוכה והרבה סבל לטופז, אבל מנעה מטופז כל יכולת להוכיח, ואף לו רק חלק, מחפותו. להזכירכם: טופז חף מפשע עד שיוכח אחרת. טופז, יותר מכל, היה "הישראל המכוער" שחיפש את ההזדמנות, אבל הוא גם היה אמן לא רע. הוא התאכזב מאמריקה ב"תל-אביב לוס-אנג'לס ('אמריקה', ולא "ארצות הברית"), אבל הוא זה שהביא את אמריקה לכאן יותר מכל. טופז היה "מלך הרייטינג" ואחראי ללא מעט ממעשינו, ועל כך יש לזכור לו חסד.
3.
טופז התאבד, הוא התאבד ברשלנות פושעת של שומריו שידעו שהוא אובדני (הרי היו חבצלות על טופז) ולא השגיחו עליו. למדינה אין אינטרס שפושעים יתאבדו, יש אינטרס שהם יקבלו משפט צדק, ותזכרו את זה.
4.
באור חיובי יותר, החל משנת 2079 ניתן יהיה להשתמש ביצירותיו של דודו טופז כנחלת הכלל, זו ירושה קטנה לציבור ממנו.
חוץ מהאורנג'דה, היו לטופז יצירות שמישהו עשוי לרצות להשתמש בהן? אני בכלל לא זוכר מתי בפעם האחרונה הוא יצר משהו מקורי.
דוד טופז לא התאבד ברשלנות פושעת של שומריו. דודו טופז התאבד במקום היחיד שבו נתנו לו לשמור על פרטיותו. לו גם מקום כזה לא היה לו, היית מתלונן על כך שכעציר שללו ממנו כל אפשרות לפרטיות.
בינתיים התחלתי לחשוב הבוקר על פיתרון טכנולוגי לבעיה הזו. זוגתי ציינה בפני שהשירותים והמקלחת הם המקום היחיד שבו נשארת מעט פרטיות לאסירים ולעצירים. הצעתי מתקן שהעציר יצטרך לחבר לעצמו כשהוא נכנס לשירותים, אשר יתן חיווי על דופק הלב של העציר. מתקן כזה לא צריך לשדר את הדופק הספציפי (כי הדופק, כנראה, איך לומר, עולה, כשהאדם מנצל את הפרטיות כדי לענג את עצמו) אלא לתת חיווי כאשר הדופק יורד מתחת לסף מסוים (10 פעימות בדקה) או מפסיק לגמרי.
כשאדם באמת רוצה להפסיק לחיות, מאד מאד רוצה להפסיק לחיות — אין שום דבר שבעולם שיכול, בשורה התחתונה, לעצור בעדו. זה לא עובד.
דרוקר אמר את הדברים בצורה אמיצה ונכונה ומספיק עם ההתחסדות: מדובר על אדם אלים וציני שפגע באנשים ויכול היה לגרום למותם. ההתאבדות שלו גורמת להרבה צדק להראות, דבר שלצערי לא קורה בהרבה פסקי דין. בתור "אדון פרטיות" מן הסתם אתה צריך להיות מרוצה מכך שבמקום היחיד שאכן הייתה לו פרטיות הוא מימש את שחפץ לעשות מבלי שיפריעו לו(חוץ מאשר לדפוק כדור בצביקה הדר, דבר שלצערו לא הזדמן לו לעשות…).
האם זה במקום למנוע מאדם את החופש והחירות לנטול את חייו במו ידיו?
אריה: עונש מוות לצינים? רעיון מעניין. אה… אופס.
דניאל: ראוי בעיני לשלול מנאשם בעבירות חמורות גם את הזכות ליטול את חייו, בדיוק כפי ששוללים ממנו את חירותו להסתובב ברחובות. זה חלק מהענישה.
עם זאת, אני מסכים שלא ניתן לחסום לגמרי את האפשרות של אדם נחוש להתאבד. הוא היה מוצא דרך.
אני מצטרף לתהייה איזה "יצירות" יש לטופז שנרצה להשתמש בהם, דודו טופז שובר משקפיים למבקר טלויזיה? דודו טופז נושך את נטליה אוריירו? דודו טופז משליך כדורי שוקולד לכיוון אישה שמנה?
הוא היה איש אלים ומגלומן כשהוא היה בפסגה, כשהוא ירד ממנה ונשכח הוא ניהיה גם עבריין וגנגסטר.
אם היה מתאבד לפני שהתחיל לפגוע פיזית באחרים, אולי הייתי מרחם עליו ומוכן לקבל את זה שלאחר מותו יתעלמו ממגרעותיו. אבל דודו טופז לא מת כ"מלך הרייטיניג" כפי שטוענים העיתונים. הוא מת כמו עבריין, בתא שלו בבית הסוהר. אף אחד לא שלל ממנו את הזכות להגן על עצמו בבית המשפט – הוא ויתר עליה, הוא סירב לממש אותה.
אני גם לא אוהב את מסעות הציד שמנהלת התקשורת אחרי מטרות נבחרות, אבל אם זה היה מגיע למישהו, זה לטופז.
זה האור החיובי? שהחל משנת 2079 אפשר יהיה להשתמש ב"יצירותיו" בחופשיות?
בעוד שנה תהיה כתבה במלאות שנה למותו של טופז, ואחר כך היחידים שיתעניינו בכל היצירות שלו יהיו ארכיאולוגים של התרבות.
אף אחד לא ירצה להסתכל על הדברים שטופז עשה, משום שהם לא נצחיים, הם מחוברים לזמן שלהם. כבר היום ה"אורנג'דה" לא מצחיקה אף אחד (מלבד מי שהיה שם בזמן המקורי, וכעת נזכר שוב בהנאה שהיתה לו אז).
טופז השתמש באלימות בנסיון לחזור לפריים טיים משום שהוא ידע שאין לו שום קיום מחוץ לפריים טיים, וזה מה שחיסל אותו סופית. זו הטרגדיה שלו.
בואו נפריד טיפה: היצירות של טופז הן הסרטים, המערכונים, השירה והכל.
לעניין הזכות שלו להתאבד בכלא: אכן קיימת לכל אסיר זכות לפרטיות, אבל כאשר הוא נמצא בסיכון ותחת פיקוח, תפקיד הפיקוח הוא למנוע ממנו להתאבד. אני לא חושב שיש לו "זכות" להתאבד כאשר הוא במעצר, התאבדות (להזכירכם), עדיין אינה חוקית.
תגובתו של דרוקר אכזרית, והנה כמעט על גבול חוסר האנושיות וההומאניות. לעולם לא אריע לאדם הבוחר לשים קץ לחייו, בפרט אם הוא משאיר משפחה מאחוריו (ואני לא נכנסת כאן לדיון במצבי קיצון הכרוכים במצב רפואי סופני). זהו לעולם מעשה שמשאיר אחריו פצעים עמוקים, שאולי אין עליהם כפרה בקרב כל מי שנגע בנושא, כל מי שניסה לעזור ולא הצליח. ואפילו לאנשים שהיו אמורים לעמוד לדין בגין תקיפה, יש אנשים שמעניקים סוג מסויים של חמלה, או לפחות, רוצים להושיט יד.
אבל מה שמזעזע אותי באמת בתגובה הזו של רביב דרוקר, אושיית תקשורת בפני עצמו, היא הוויתור המוחלט על ההליך המשפטי. מבחינתו של דרוקר, מרגע שהתקשורת סיימה את שחיטתה הכשרה בה ניקבה את צווארו של דודו טופז ונתנה לו לדמם באלפי טיפות על פני כל עמודי החדשות המקוונים והמודפסים במדינת ישראל היא איבדה בו עניין. ממש כך. "המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שיגרת חייו בכלא."
רביב דרוקר היקר
החלק הזה שהוא מכאיב מידי, ומרגיז מידי, הוא הצדק הסופי. לא הפורנוגרפיה החטטנית שבה דיווחתם כולכם בגאווה על מעצרו והחשדות וההאשמות התלויות נגדו. אינני טוענת כי הוא חף מפשע. אני אומרת כי אם כל שמעניין אותך הוא הסיקור שלפני המשפט, איבדת בעולמי את הלגיטימציה שלך כעיתונאי שיש להקשיב לדעתו.
דרוקר כתב בדיוק את מה שחשבתי ואני מסכים עם כל מילה.
הנקודה המעניינת פה הם שני הכובעים אותם הוא חובש – העיתונאי מול הבלוגר.
בתוכנית הטלוויזיה שלו בפריימטיים של ערוץ 10 הוא נוהג להביע דיעה קיצוניות ונחרצות אבל הוא מעולם מעולם לא היה אומר בשידור: "טוב שדודו טופז התאבד".
כבלוגר, כשהוא יושב בבית עם תחתונים מול המקלדת, הוא כותב את מה שהוא חושב .
העניין הוא שהאפקט הוא אותו אפקט והמשמעות היא אותה משמעות – בשני המקרים המסר שלו מועבר באופן חופשי לקהל רחב תחת פלטפורמה של גוף מסחרי (ערוץ 10).
רק שפעם הוא מפיץ אותו כשהוא עם עניבה, ופעם כשהוא עם תחתונים.
לא פשוט להיות עיתונאי בלוגר ובלוגר שהוא עיתונאי.
זו כבר פעם שנייה תוך שבוע שאני לא מסכים עם דרוקר. למה שעיתונאי בכלל יטען שטוב שאדם מסוים מת? זו תגובה מאוד מרושעת. מלבד זאת, חלקם הגדול של העיתונאים שכחו שלפני הכל תפקידם להביא את הסיפור השלם ולא את הנדוש, הצפוי והצהוב.
התגובה של אילאיל מצויינת, מסכימה עם כל מילה ועם גל מור. פוסט חשוב
יונתן יפה כתבת ואני מסכים עם כל מילה.
לא ברור לי מהיכן נובעת ההשתלחות חסרת הרסן של דרוקר בטופז מה גם שהיום בערב הוא הוסיף עוד פוסט על הפוסט מהבוקר. כנראה שיש לדרוקר משהו אישי.
הסיפור הוא עצוב מכל הבחינות והסיפור של טופז הוא "טרגדיה יוונית" קלאסית.
שי
דרוקר הוא נבל ברשות התקשורת (על משקל נבל ברשות החוק). הוא ורזי ברקאי מייצגים את השפלות התקשורתית במרעה. גם כתב המשפט ברוך קרא הוא עוד אחד משיירת הנבלים ועושי דברה של הפרקליטות. עיתונאים הוא לא הטייטל הראוי להם ולשכמותם. מי שטרם הבחין ברשעות של דרוקר קיבל הזדמנות "לחזור בתשובה" עכשיו.עמדתו של דרוקר לא רק שאינה הומנית אלא שהיא עמדה אכזרית המלמדת על אופיו האפל.
אני תוהה אם חזקת החפות רלוונטית לדיון.
להבנתי כללים מסוג זה רלוונטיים להענשה מכוח חוק וכדומה. האם אני אמור להמנע מלהרחיק את ילדי מפדופיל כל עוד לא הורשע? האם לא לגיטימי לשנוא את יגאל עמיר עוד טרם ניתן סופית גזר דינו?
אני לא מחויב לסדרי הדין ודיני הראיות בבואי לקבוע לעצמי אם אדם כל שהוא פשע אם לאו, ואולי משום שאין עלי חובה להיות בסופו של דבר צודק.
הייתי מצפה כי קודקודי דעת קהל ישימו עליהם סייגים אך האם ניתן להחיל עליהם כללים מעולם אחר. מסופקני.
מה דעתך?
אם אני זוכר נכון, זכויות יוצרים פוקעות רק בסוף השנה הנוצרית שבה מלאו 70 שנה למות היוצר, כלומר, במקרה הזה, רק החל מ-2080.
האמת, לא קראתי את דרוקר. אין לי כוח לשטויות המתחסדות והמלאות בעצמן שלו. אבל לגבי דודו טופז, אני חושבת בהחלט שהוא עשה את המעשה המכובד, כשלקח אחריות בנוסח היפני והתאבד. אישית, אני מעדיפה בד"כ את האפשרות המערבית יותר של לקיחת אחריות ונשיאה בעונש, ובהחלט מעדיפה התנהלות בדרך של חוק ומשפט, ולו רק בגלל שהייתי מאוד רוצה להאמין שתמיד אפשר לתקן, אבל אני בהחלט מסוגלת לכבד את האופציה של החארקירי.
אני לא יכולה כל כך להבין את הטענה שלא טוב שהוא התאבד, כי ההתאבדות מנעה ממנו את זכותו להוכיח את חפותו. נדמה לי שלמעשה ההתאבדות היתה ויתור שלו על זכותו להוכיח את חפותו. בכל זאת, לא מדובר כאן בהתאבדות קפריזית, אלא במשהו שנעשה מתוך תכנון רציני ביותר. מעבר לכך, קשה לי להבין איך בדיוק התאבדות יכולה להיות "לא חוקית". איך בדיוק אפשר להעניש מישהו שעבר על החוק הזה? איזו משמעות יש לזה? ואיך בדיוק החוק חושב שהוא יכול להיכנס, באמצעות איסור פשוט ולקוני, לתוך תהומות נפשו של אדם שגמלה בליבו ההחלטה לעשות את הצעד הבלתי הפיך הזה? איך בכלל אפשר להתייחס בעורכדינית לדבר כל כך מורכב, כל כך אישי, כל כך רגיש? התאבדות, או מניעת התאבדות, היא בעיני עניין רחוק מאוד מהחוק, שהחוק לא צריך לגעת בו. פלישה של החוק לתחום הזה נראית לי כמו משהו מאוד טוטליטרי.
לדעתי עלייתו ונפילתו של דודו טופז ממחישים היטב את פשיטת הרגל המוסרית של התקשורת המסחרית הסוגדת לאליל הרייטינג.
רביב דרוקר, וכן רן רהב שתמך בעמדתו של דרוקר כי "טוב שטופז התאבד" בתוכנית הרדיו של יגאל רביד (תוך שרהב באותה נשימה מסביר בהתחסדות כמה שהוא אהב את דודו טופז אהבה ענקית והביע את השתתפותו בצערם של ילדיו של טופז על מותם של אביהם) , פשוט חצו כל גבול.
הגיע הזמן לנתץ את עגל הזהב!
הרחבתי על כך כאן:
http://bibi.modiin.us/?p=1137
פוסט מצוין.
יכול להיות שכל כך הרבה אנשים שמחים לאידו של טופז פשוט משום שהיה כה מוצלח.