אלמלא היה זה דודו טופז, סביר להניח שהעיתונות כלל לא היתה מדווחת על נסיון ההתאבדות שלו בבית המעצר. זה בסדר, אבל, כי אלמלא הקורבנות היו כל כך מפורסמים ובעלי השפעה, סביר להניח כאילו הדיווח על תושב תל-אביב בן 62 שנעצר בחשד לתקיפה היתה מספיקה.
סביר להניח שהמשטרה לא היתה מחליטה לקבל רישום של כל הטלפונים הסלולריים באיזור (בהנחה שהמשטרה ביקשה צו, ולא עשתה את זה בלי). סביר, בכלל, להניח שאם היו תוקפים אלמונים אותי או אתכם ברחוב, המשטרה היתה מקבלת את השכונהתלונה* ומתייקת אותה בתיקיית הגריסה הגדולה. פענוח של פשע בישראל הוא עניין שדורש משאבים רבים, הוא דורש זמן ועבודה, הוא דורש טכנולוגיה חכמה, והוא דורש זהירות [אגב, מבין קוראי הבלוג שעובדים במשטרת ישראל אשמח לקבל הכחחשה או אישור לקיומו של צו שיפוטי לקבלת רישום של כל הטלפונים שנמצאו בסמיכות לזירת התקיפה של מרגלית]
* כן, כתבתי את הפוסט הזה מהסלולר עם T9 ולא שמתי לב, מצטער.
בכלל, כמות הפגיעה בפרטיות שדרושה כדי להוכיח האם דודו טופז תקף או לא תקף את שירה מרגלית היא מדהימה: “ייתכן שמישהו ששהה במקום או שאחת ממצלמות האבטחה בשכונה היוקרתית תיעדו את שהותו שם” (…) “חוקרי המשטרה עשויים אף להתעניין במצלמת אבטחה מסוימת שנמצאת בביתה של אישיות בכירה המתגוררת בסמוך” (…) “סביר להניח כי ברכב מותקנת מערכת איתור לווייני, כפי שדורשות חברות הביטוח כתנאי לביטוח רכב יוקרה. חוקרי המשטרה יוכלו בעזרתה לאמת או להכחיש את גרסתו של טופז” (…) “גם לאמבולנסים של מד”א יש מערכת מיוחדת של איכון המדווחת על מיקומו של האמבולנס ונתיב נסיעתו” (מכאן). המשטרה גם בדקה את משיכות הבנק של טופז ואת המשיכות שביצע, בעצם טופז היה יכול להיות ההרשעה הטכנולוגית הנסיבתית הראשונה: רק בגלל שאדם היה במקום מסוים, ניהל שיחות טלפון עם אנשים בסמיכות לתקיפה ומשך מזומן מהבנק בזמן סמוך לתקיפה, ניתן להרשיע אותו. הרשעה ממוכנת, כזו שאף אחד לא יכול בכלל להבין איך יכולה להיות הרשעת כזב, היא מאוד אפשרית.
למרות שטופז הודה כבר, ולמרות שהוא כנראה לא אדם פופולרי במיוחד, עדיין מגיעה לו החמלה הבסיסית: גם אם הוא ניסה להתאבד, אני לא רוצה לשמוע על זה, פרטיותו היא זכותו, גם במעצר.
יתר על כן, הלגיטימציה שהמשטרה קיבלה כעת לשיטוטת החקירה הנלוזות האלו, שיכולות להרשיע אדם גם אם אינו אשם כלל, אלא רק כי עמד בזמן מסוים במקום מסוים, הופכת להיות גלויה. האם זו הדרך הנכונה או שצריך להתחיל לחשוב על הפסקת ההרשעות האלו? אכן שאלה קשה כשמישהו הודה באשמה.
המקרה הזה ממחיש בצורה ממש קיצונית שגם ההתייחסות לפשיעה מושפעת מהרייטינג.
אני חושב שסביר יותר להניח שהמשטרה לא היתה חוקרת מקרה כזה מעבר ליום חקירה אחד שלא היה מניב כלום.
אבל אני באמת לא מבין מה הבעיה בשיטת החקירה – נאספו הרבה ראיות נסיבתיות על חשוד פוטנציאלי, זה כמובן לא מספיק להרשעה אך זה באמת מספיק לחקירה, במהלך החקירה החשוד הודה במעשה. הרשעה מגובה בעדויות השותפים לפשע ובראיות הנסיבתיות כנראה יובילו להרשעה.
הרי כל חקירת משטרה של חשוד מסוים היא פלישה לפרטיות – בין אם דרך גוף ממסדי ובין אם חקירת משפחתו / חבריו / מכריו.
הסייג היחיד הוא ששופט יאשר שפגיעה זו בפרטיות מוצדקת על בסיס החשד המוצג בפניו.
לא?
לך להתלונן על אלימות מצדו של גובה בשוק האפור, השוטרים יגידו לך 'למה אתה לא משלם', על זה שמעתי. אבל כששני אנשים בתשקורת מותקפים פתאום יש בישראל משטרה מתפקדת. כמו אצל רמון, אף אחד לא יתיחס להודעה על הטרדה מינית מינימליסטית כפי שהתרחשה רבל כשרוצים להעיף שר יש תקציב לצוות חקירה שישלח לונצואלה.
הציור המכוער זה לפי השם או לפי הIP?
האתר שומר רשימה של הIP של כל הכותבים??
הבנתי. אולי תמחוק את 3 התגובות האחרונות הן די מיותרות.
ראשית, כדאי לתקן את הפוסט: "המשטרה היתה מקבלת את השכונה ומתייקת אותה בתיקיית הגריסה הגדולה." האם התכוונת ל"תלונה" במקום "שכונה"?
לגבי העניין של רישום כל הטלפונים שנמצאים באותו אזור, זה חתיכת עבודה להוציא דו"ח כזה: עברו כמה שנים מאז שטיפלתי בציודים ובמחשבים שנמצאים במגדלי אנטנות, אבל בעקרון אין להם "זכרון ארוך" לזכור מי התחבר ולאן, זה נמצא בשרתים של אותו מפעיל רט"ן, ולכל אנטנה כזו מתחברים בממוצע מאוד גס כמה עשרות עד מאות טלפונים בשניה (תלוי במיקום האנטנה, חשיבות שלה, ציוד וכו') ובמקביל גם מתנתקים ממנה כמה עשרות עד מאות בשניה. בשביל לבדוק מה הטלפונים שהיו באותו אזור צריך לכתוב שאילתה מאוד רצינית שתצליב בין מס' אנטנות ולדלות רישומים לפי זמן מסוים שאותו המשטרה מחפשת וגם אז צריך להגדיר את השאילתה לאזור מסוים ואז זה יכול לתת פרטים מסויימים, וכמובן צריך עוד שאילתות כדי לדעת מי היה רק מתממשק ומי באמת שוחח בטלפון שלו באותו זמן ולאן חייג. בקיצור – חתיכת עבודה, ותכפיל ב-4 ספקיות רט"ן.
ואני מסכים עם ד'.
כתבת את הפוסט מהסלולרי, כל הכבוד! (לפי טעות הT9 שציין חץ.)
יחזקאל,
בערך 70% מהפוסט, ללא הלינקים, נכתב מהסלולרי עם T9. אחר כך ערכתי אותו, קיפסטי את החלק שכתבתי כבר ביום שבת שעבר והכנסתי לינקים. אבל כן, זה פוסט חצי סלולרי (ולא הראשון).
היי יונתן. קורא אותך מזה הרבה מאוד זמן וגם ממליץ לכל דיכפין. סוג של גרופי ניתן לומר. לרוב אני מסתפק בלהנהן נמרצות מול דברי החוכמה שלך, אבל הפעם, לשם שינוי, אני ממש לא מסכים איתך ונראה לי שאתה כופה את האג'נדה שלך על הנסיבות. אז הנה, לראשונה הוצאת ממני טוקבק.
1. זהות הקורבנות השפיעה על עבודת המשטרה – ברור, ובצדק, משתי סיבות עיקריות:
* כשפלוני מותקף אפשר למצות הרבה כיווני חקירה, אבל לרוב האפשרות שמדובר בתוקף שיטתי עם אג'נדה שתוביל לעוד תקיפות של עוד קורבנות היא לא אחת מהן. כאן, היה חשד שהתקיפה של אבי ניר קשורה אולי לתקיפה של בן ציון, ותוביל אולי לתקיפות נוספות, כפי שאכן קרה.
* כשפלוני מותקף, זה חמור. כשמנהל גוף תקשורת מותקף, זה חמור שבעתיים, בלי קשר לשיוויון אל מול החוק. שהרי אם מנהל גוף תקשורת יכנע ללחצים אלימים, הוא עשוי להעביר את השליטה שלו באותו גוף להשפעתם של גורמים מסוכנים (או מסוכנים יותר אפילו מיושבי הדירקטוריון שלו, זאת אומרת). יש בכך סכנה מהותית לציבור, ולא רק לקורבן. תחשוב למשל שקשת היו מוותרים על שידור תחקיר בעובדה מתוך כניעה לאיומים על חייו של אבי ניר. זה היה פוגע בציבור, לא רק בניר.
2. רשימת המספרים – אני לא עוקב מספיק אחר הסיקור התקשורתי, כך שאיני יודע מה פורסם ברבים, אילו ספינים יצאו לתקשורת ומה רק נלחש בחדרי חדרים. אבל הנה פרט מידע ששמעתי שאולי ירגיע אותך ואולי רק יפחיד אותך יותר: טוענים שלא היה באמת צורך לקבל רישום של כל המספרים שהיו באיזור – דודו טופז היה נתון במעקב מזה כמה חודשים טובים, מרגע שהתגבשו חשדות שהוא עומד מאחורי הפעולה נגד אבי ניר.
3. נסיון ההתאבדות – בלי שום קשר לזכויותיו של עציר, יש עניין לציבור בכך שסלבריטי ניסה להתאבד. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסלבריטי שנמצא תחת חקירה בפרופיל כל כך גבוה. באיזון בין העניין הציבורי לבין הפרטיות שלו (פרטיות? של סלבריטי?), העניין הציבורי לוקח בהליכה.
איש הברזל,
קודם כל תודה על התגובה.
לעניינינו:
כאן, היה חשד שהתקיפה של אבי ניר קשורה אולי לתקיפה של בן ציון, ותוביל אולי לתקיפות נוספות, כפי שאכן קרה.
ומה אם תוקפים אותי ואת חבר טוב שלי מהתיכון?
כשפלוני מותקף, זה חמור. כשמנהל גוף תקשורת מותקף, זה חמור שבעתיים, בלי קשר לשיוויון אל מול החוק.
לא, בשניהם זה חמור. נכון, אם מנהל גוף תקשורת נכנע ללחצים הוא מסכן את האמינות של התקשורת, אבל זה לא אומר שאפשר להפעיל אלימות כלפי מי שאינו בעלים של גוף תקשורת. תחשוב מה זה אומר לעבריינים: עדיף לכם לתקוף אנשים שאין להם גישה לאמצעי התקשורת, כי לא רק שהמשטרה לא תחקור, אלא גם תענשו פחות.
טוענים שלא היה באמת צורך לקבל רישום של כל המספרים שהיו באיזור – דודו טופז היה נתון במעקב מזה כמה חודשים טובים, מרגע שהתגבשו חשדות שהוא עומד מאחורי הפעולה נגד אבי ניר.
שוב, אני לא אומר שלא היה צריך לעשות את זה בשביל למצוא את טופז, אני פשוט תוהה איך ההליכים הלכו; אני חושב שאכן במקרה הזה ראוי היה לקבל צו איכון וGPS. זה מסוג המקרים בהם חוק נתוני תקשורת (אם עשו בו שימוש) אכן יכול להיות שימושי, אבל האם באמת היה צורך לפגוע בפרטיות של כל מי שהיה באיזור?
יש עניין לציבור בכך שסלבריטי ניסה להתאבד.
ויש לסלבריטי הזה כבוד בסיסי. העניין הציבורי היה רלוונטי אם הוא מת; יש כל כך הרבה נסיונות התאבדות שעוד אחד לא ממש רלוונטי כאן. תחשוב מה יקרה אם, נניח, טופז יצא זכאי מכל הסיפור? האם אז נסיון ההתאבדות הזה, יחד עם ההאשמות, לא יצאו נגדו? תחשוב על הילדים של טופז שצריכים ללכת לבית הספר ולשמוע ש"אבא שלך ניסה להתאבד ואפילו בזה לא הצליח" ועל הקרובים לו. לא בטוח שצריך לדווח על זה.
איש הברזל, כשמדברים (ב"משפטית") על "עניין לציבור" שצריך לאזן עם ערכים ואינטרסים אחרים הכוונה היא לא בהכרח לדברים שמעניינים את הציבור (ובמילים אחרת – רכילות), אלא לדברים שיש ערך מבחינה ציבורית לכך שהם יחשפו. איזה ערך יש בחשיפה שבדרן (או זמר, או טייס או רופא – להבדיל אולי מחבר כנסת) ניסה להתאבד?[1]
[1] כעקרון. אני יכולה להעלות על דעתי מצבים קונקרטים בהם יהיה עניין לציבור במידע הזה.
יהונתן (סליחה, השמטתי את ה-ה' בתגובה הקודמת), אתה חוטא בדמגוגיה קלה. אתה מתעלם מאלמנטים מובנים מאליהם כמו סבירות או רלוונטיות. אם יתקיפו אותך ואת חבר שלך מהלימודים, הסבירות שזה מכוון היא קטנה יותר מתקיפה של אנשי תקשורת שונים במרווח זמן כה קצר. אני יכול לנמק באריכות, אבל אסתפק בלומר שזה הגיון פשוט. מה גם שאינני שוטר ואין לי שום אינטרס להגן על המשטרע, אבל אני משער שאם היו עולים על זה ששני אנשים הותקפו באופן דומה הם בעלי עבר משותף, זה היה נחשב לכיוון חקירה רלוונטי.
על הנושא השני ענית באופן דמגוגי לגמרי, שלא קשור למילה ממה שכתבתי. זו גם טענה הזויה: האם הדודו טופזים של העולם קמים בבוקר וחושבים "במי אפגע היום? מסוכן לפגוע בסלב, ועל כן אפגע בסתם מישהו ברחוב, זה קל יותר"?
אני באופן אישי שמח שהמשטרה מפנה מאמצים מיוחדים לסיפור כמו התקיפה של אבי ניר. שיוויון שיוויון, אבל התקיפה שלו עשויה לעורר אפקטים שליליים נרחבים יותר מאשר תקיפה של אדם פלוני.
לגבי האיכון, פספסת את מה שניסיתי לרמוז: בכלל לא בטוח שמה שהמשטרה טענה שהיא עשתה כדי לאתר את טופז זה באמת מה שקרה. ודי לחכימא ברמיזא.
עניין לציבור – הגבול בין רכילות ל"זכות הציבור לדעת" הוא בהחלט גבולי כאן. אבל לו אני הייתי עורך עיתון, הייתי טוען שנסיון ההתאבדות במקרה הזה רלוונטי לסיפור. הוא סוג של הודאה נוספת באשמה (ואני לא בטוח שהוא היה מדווח בכזו מהירות אלמלא ההודאה שלו).
בנוסף, רבאק, אתה כותב בלוג על הקשרים שבין משפט, טכנולוגיה ותקשורת. מי כמוך יודע שיש דברים שכבר אי אפשר להסתיר כיום, אמות המידה משתכתבות על בסיס יומי לטוב ולרע. אולי במקרה הזה זה לרעה, אבל להסתיר מהציבור את נסיון ההתאבדות של טופז זה בלתי אפשרי. הציבור היה רוצה לדעת למה לא רואים או שומעים את טופז, למה הוא נעלם. שמועות היו צצות (מספיק אנשים עובדים בבית החולים), זה היה דולף מהר. למה להסתיר את מה שאי אפשר, ויש לו רלוונטיות (אפילו אם היא חלקית ורופפת)?
איש הברזל,
אתחיל מהסוף: זכות הציבור לדעת, כפי שהעלמה עפרונית העירה, אינה קשורה לרכילות אלא לדברים שעניינו של הציבור קיים בהם. המקרים שאתה מזכיר הם רכילאים ואינם קשורים לדבר, ואף לא להודאה באשמה. אני לא חושב שצריך להסתיר את נסיון ההתאבדות, אלא פשוט שיש דרך אחרת לדווח על זה.
לגבי שאר הדברים:
אם יתקיפו אותך ואת חבר שלך מהלימודים, הסבירות שזה מכוון היא קטנה יותר מתקיפה של אנשי תקשורת שונים במרווח זמן כה קצר.
לא נכון, פשוט לא נכון.
שיוויון שיוויון, אבל התקיפה שלו עשויה לעורר אפקטים שליליים נרחבים יותר מאשר תקיפה של אדם פלוני
אם כבר אז ההפך, תקיפה של פלוני שלא זוכה לאותו היחס מראה לאזרח שאין לו דרך לסמוך על המשטרה.
האיכון שהיה או לא היה
זה בכלל לא משנה מה עשו, אבל אם אכן היו צריכים להגיע לשלב הראיות ולהביא את המידע והיו מגלים שכך חשפו פושע, אזי אנחנו שניה לפני הרשעה נסיבתית נגד אדם.
ובקשר לנקודה האחרונה שלי על פרסום ההתאבדות, נתקלתי בטקסט רלוונטי של רביב דרוקר, שמביט למציאות בעיניים:
http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=10917048
יהונתן : "…עדיף לכם לתקוף אנשים שאין להם גישה לאמצעי התקשורת, כי לא רק שהמשטרה לא תחקור, אלא גם תענשו פחות."
זה בודאי נכון, ואני מעריך שעבריינים באמת חושבים פעמיים לפני שהם תוקפים איש תקשורת, שחקן, זמר, ח"כ, וכיו"ב – מתוך ידיעה שכשהפרופיל גבוה, למערכת האכיפה והמשפט יש אינטרס חזק שימוצה הדין – מה שלא תמיד קיים במקרה של בוזגלו.