התבטאותה של הנשיאה דורית ביניש כמו כנגד תרבות הטוקבקים לא היתה יכולה לבוא בזמן רע יותר לחירות הביטוי בישראל; עת שבית המשפט העליון נדרש בשני ערעורים לזכות לביטוי אנונימי (ואבנר פינצ'וק מפרט לא מעט ערעורים על ביטוי אנונימי בפוסט הזה, כמו רמי מור נ' ידיעות אינטרנט), ולאחר שבית המשפט העליון כבר הבהיר כי זכות הביטוי בימינו נמצא תחת מתקפה של הממשלה, מחוקקים אינטרסנטים וארגונים שהאינטרס שלהם הוא השתקה ציבורית של ביקורת. בדבריה היא מקדמת הצעות חוק חשוכות כמו הצעת חוק הטוקבקים דאז של ח"כ ישראל חסון והצעות אחרות נגד מי שמתבטא, לפעמים בצורה יפה.
הטוקבק הוא מפלטו האחרון של המבקר האנונימי, הטוקבק מאפשר ביטוי זול, מהיר וזמין לכל אחד לשחרר קיטור נגד עוולות (בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות), לתת במה לחושפי שחיתויות נגד מי שפוגע בהם ולקדם את הדמוקרטיה. הטוקבקים לא מעודדים אלימות בצורה שונה ממשקופי דלתות: גם משקופי דלתות פוגעים בנשים, אבל לא יוצאים נגד המשקוף אלא נגד מי שמשתמש בהם.
קל להטפל לטוקבקים: טוקבקיסטים הם המון בלתי מזוהה ולא כאסופה של אינדיבידואלים שיש להתייחס אליהם בצורה שווה; כולם יחדיו אחראים אחריות קולקטיבית, הרי אין הבדל בין ביטוי ותגובה לידיעה רכילותית לקריאה להסתה נגד הקרן החדשה לישראל: כל הטוקבקיסטים אחד הם, כשם שכל הנהגים דורסים.
אבל זו לא אשמתה של ביניש: הזכרת הטוקבקים היתה רק חלק מינורי מהרצאתה; היא דיברה על האלימות הגוברת בחברה, על סוגיות אחרות והזכירה אותם. אבל לתקשורת עדיף לדבר על טוקבקים, כדי להשכיח שאחנו מדברים על חברה אלימה שהתקשורת מתסיסה בה נגד בית המשפט ועל הנזק האמיתי. ביניש עושה את אותו הכשל והולכת לדבר על הקולקטיב, הטוקבקיסטים.
את הנזק האמיתי עשתה בייניש, שדיברה על חברה אלימה – אותו דבר שעליו מתלוננים הטוקבקיסטים, אבל היא לא תולה את האשמה בבתי המשפט – היא בעיקרון אמרה לאזרחים שהם צריכים להגן על בית המשפט.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3846055,00.html
בתי המשפט רחמנים, והאזרחים חוטפים. כשאנשים צריכים להגרר שנים לבית משפט כדי להשיג צדק, כשבסופו ההרשעה משיגה רק כמה חודשים, שאותם כבר ריצה הנאשם, האזרחים אומרים לעצמם, מה הטעם?
כשתקיפות על שוטרים לא נחשבות כבעייתיות, שלטון החוק מתערער. למה שוטר ירצה לסכן את עצמו כדי לתפוס פושעים?
כשאי אפשר להשיג צדק בבתי המשפט, חלק מהאנשים ידלגו עליו וינסו למצוא צדק משלהם.
במשפט הפשוט שלה היא אמרה לאזרחים שיאכלו עוגות. כשנשיאת בית משפט מדברת על האלימות הגוברת בחברה, ומאשימה טוקבקיסטים, אפשר רק לבכות או לצחוק. במשפט אחד היא הוכיחה שהרכילויות סביב השולחן נכונות – שבית המשפט ובג"ץ במיוחד, יושבים במגדל שנהב ולא רואים את מה שקורה למטה. שהבית שלהם ומרחב הראייה שלהם הוא בית המשפט, ושהוא שווה ערך עבורם לעולם שבחוץ. אבל בית המשפט נקי מפושעים, כי כולם מסתובבים בחוץ.
אני לא מנסה להסית, וכל מעשה אלימות הוא בעייתי, ואני מניח שזאת לא מטרת הטוקבקיסטים. מטרתם היא לזעוק חזק מספיק כדי שבית המשפט ישמע, לפני שיהיה מאוחר יותר, ואנשים אחרים יתחילו לזרוק יותר מנעליים. השוטרים סובלים את זה כבר הרבה שנים – הם משלמים את מחיר השקט בבתי המשפט, כמו ששדרות משלמים את מחיר השקט בשאר חלקי הארץ.
הנזק האמיתי הוא החרשות של נשיאת בית המשפט ושל השופטים. איך הם רוצים שאזרחים יעצרו אלימות? והאם האזרחים צריכים להגן על בית המשפט?
לכאורה, פלטפורמת הטוקבק של העיתונות הייתה אמורה להיות במה פתוחה וציבורית לדיון על התכנים. בפועל זו ביצה מצחינה של חבר פחדנים המסתתרים מאחורי מסווה של זכות הביטוי להטיח רפש.
זכות הביטוי מעגנת את זכותו של אדם להביע את דעתו ללא רדיפה. אנונימיות הטוקבקים איננה זכות, וחמור מכך, היא הופכת לפלטפורמה של רדיפה והתקפה על אותם אלו המוכנים להביע את דעתם בפומבי וגלוי.
מקומם במיוחד מי שמאשים טוקבקיסטים באי רצינות בגלל חוסר נכונותם להתפרסם. הדרישה לביטוי פומבי משמעה סתימת פיות. הרבה אנשים ימנעו מהתבטאויות פוליטיות ולו רק מהידיעה שכל מעסיק פוטנציאלי יגגל את שמם וידע מה הם חושבים.
האנונימיות היא לא פריויליגיה היא הכרחית לחופש התבטאות אמיתי.
ג'ו, אני לא מאשים טוקבקיסטים "באי רצינות", אני מאשים אותם בהטלת רפש וגידופים. אני גם מאשים את העיתונות בהקמת הקרקס ההזוי לטובת רייטינג והתחמקות מאחריות.
האנונימיות של הטוקבקים לא תהיה המקום או הצורה בא יופיע הגרון העמוק הבא. זהו המקום ממנו מגיעים הקרנפים.
ביצה מצחינה? אולי.
אבל מן הצד השני זוהי פלטפורמת ניתוב רעיוני של עורכי האתרים. פעמים רבות מספור נתקלתי בעיוות הזה.
באופן אישי (ואמנם עיסתי צריכה להוועד(זו המילה?) ע"י אחרים, אך בכל זאת אומר) שאני לא אדם בוטה, אני לא נוהג להשתלח באחרים ואני רחוק ממה שקרוי "מנטליות שוק". בד"כ התגובות שלי ענייניות, לא מתלהמות, ואני אפילו משתדל שלא ניתן יהיה לפרש אותן כמסיטות (שזה כבר, ספקטרום שלם שניתן לתמרון) או כלשון הרע. לא פעם ולא פעמיים תגובות אינטליגנטיות (אני מוכן אפילו לרדת ל"סמי-אינטילגנטיות", למקרה שאני טיפש שעיוור לטיפשותו) שלי לא פורסמו, בעוד שדווקא הדברים ה"רפשיים" והאספסופיים, כהגדרתך, מצויים שם בהמוניהם.
את התלונה הזו, על צינזור טוקבקים לגיטימיים אני שומע בכל מקום. חלק מאותן תגובות שצונזרו- אני מכיר את תוכנם (השולחים מתלוננים בפלטפורמות אחרות P:), ואיני רואה שום בעיה בהם (גם אם לעיתים איני מסכים עם אותו תוכן).
(בניגוד לתגובות שכן עוברות ואני מסכים עם הרעיון הכללי אבל לא עם הצורה הבהמית שלהן)
כך שאני לא בטוח לחלוטין אם אותה ביצה אכן כל כך מצחינה בטבע או שהיא מעשה ידי אדם… תוצר לוואי של עריכה מגמתית.
אגב, אני חייב לציין שלמרות דברי למעלה, הביצה הזו היא לא כל כך נוראית, פשוט צריך לדעת להתהלך בה. אפשר לזהות את רוב הרפש ברפרוף מהיר, ולהתעלם ממנו. היו לא מעט פעמים שדווקא מצאתי כמה תובנות חדשות בטוקבקים שהאירו אור חדש על נושאי כתבה, ועזרו לי בכל מיני דברים. אמנם כרגע הדוגמאות היחידות שעולות לי בראש הן מהמדורים הטכנולוגים, אבל גם באקטואליה היו כמה דברים.
תוכנם=תוכנן (בחלק מהמשפטים :P)
טראקבאק: פוסט משלי בנושא בבלוג שלי, http://novartza.livejournal.com/