0.
השבוע הצליחה מפלגת השלטון, הליכוד, להראות את פרצופה האמיתי, תוך שהיא מבהירה איך בעשרים וחמש השנים מתוך שלושים ושלוש השנים האחרונות עמדה בשלטון (מינוס קצת שמעון פרס, יצחק רבין ואהוד ברק) והשרישה את האידיאולוגיה והשיטה הנכונה, שקודמתה, מפא"י פיתחה והליכוד השרישה. נדמה, אולם, שבשבוע אחד למדנו כיצד שלטון שנמצא זמן רב דיו מצליח להשחית ציבור, פקידות ומנהל עד כדי כך שאינו מצליח להבדיל בין אינטרס פרטי לאינטרס ציבורי.

1.
אחד הכללים הברורים ביותר בחוק המפלגות הוא ההפרדה בין פעילות תאגידית לבין פעילות מפלגתית. סעיף 21 לחוק אוסר על מפלגה להיות בעלת עניין בתאגיד, וסעיף 28ד אוסר על קבלת תרומות למועמדים בבחירות המפלגתיות מתאגידים. כך גם סעיף 8 לחוק מימון מפלגות. הדרישה אמנם נשמעת כאילו נועדה להרחיק את ההון מהשלטון, אך היא נועדה לבצע הפרדה נוספת: להרחיק את העמותות מהשלטון; אכן, עמותות הן תאגיד לכל דבר (וראו סעיף 8 לחוק העמותות) ומתוך הבנה זו צריך לגזור כי על מנת שהמפלגות לא יפגינו עמדה מובהקת של עמותה מסוימת, אלא יפעלו לטובת ציבור בוחריהן, גם כספי עמותות צריכים להיות מופרדים מכספי המפלגות ומכספי הציבור. סיבה נוספת להפרדה היא השימוש של עמותות לעיתים בנכסי מדינה, כאשר חלק מהן מקבלות תמיכה ממשלתית בעקבות פעילותיהן למטרות ציבוריות. אם כספים אלה ישובו למפלגה ויבואו לקדם אידיאולוגיה מסוימת, הרי שכספי הציבור יפעלו נגדו.

2.
אלא שההפרדה, לפחות בשלושים השנים האחרונות, היתה מלאכותית מתמיד, והשבוע הכל התפוצץ במספר ידיעות מצרפיות; הראשונה היא כי ארגון ימין תרם לצבא ההגנה לישראל ציוד; בעוד שרוב אזרחי ישראל תורמים לצבא על ידי תשלום מסים, ארגון ימין מאמין שעל ידי תרומה של ציוד יוכל לסייע לחיילים (ובעקיפין, אולי, להשפיע על האידיאולוגיה שלו). הבחירה כיצד לתרום לצבא היא בעייתית מראש, ומביאה להתעלמות מסדרי העדיפויות (המעוותים ממילא) שמוליכים את המנהל הציבורי. אלא שכאן העניין רק מתחיל. במקביל, פורסם כי עמותת אלעד קיבלה סיוע מהמדינה על מנת לקדם התנחלויות במזרח ירושלים; הסיוע הגיע ממשרדי הממשלה: הפנים, המשפטים ומנהל מקרקעי ישראל, תוך שההטבות לעמותה נועדו לקדם אידיאולוגיה מובהקת של קבוצה מסוימת במפה הפוליטית. אבל העניין אינו בלעדי: כך גם נודע לנו לפני מספר חודשים כאשר יוסי גורביץ חשף את הקשר בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו לתנועת אם תרצו. גורביץ דיווח כי לשכת נתניהו העבירה כספים של תורמים זרים כדי לקדם מאבק להפלת שלטונו של אהוד אולמרט באמצעות התנועה; אותה תנועה, כאמור, ממומנת על ידי כספיה של הסוכנות היהודית, זרוע של המדינה.

(המערכון המשובח של יוסי ואיתמר על השירותרום)

3.
כלומר, שיטת הימין הישראלי ברורה: להקים עמותה, שבאמצעותה יקודמו נבחרי הציבור מהימן, שיעבירו משאבים לאותה העמותה לאחר שיאחזו בשלטון. לא שהשיטה היא ברת פטנט או חדשנית במיוחד, אלא שהיקפה הוא המהותי כאן: בעוד שהחרדים סוגדים לשיטת שלמו למצביעי המפלגות החרדתיות ישירות מכספי המדינה, ואלה לא יעשו כלום כל עוד לא נוגעים בכספיהם, הרי גם אם שיטה זו מנציחה עוני בקרב אוכלוסית המצביעים הרי שהיא עדיין מעבירה את הכסף ישירות לבוחרים; ויש שיאמרו שמדובר בשוחד עקיף. במקרה של שיטת הליכוד, כספי המדינה לא הולכים לסייע לאזרחים אשר הצביעו להם, אלא הולכים לסייע למנגנונים אשר מיועדים לחזק את כוחה של מפלגת הליכוד (ובהערת אגב, הצעתו של שר הפנים, אלי ישי, ליתן מלגת קיום גם לסטודנטים עם ילד אחד, הגם שמדובר בכבשת הרש, היא דרך מעניינת לקידום הילודה באוכלוסיה החילונית ולמאבק בהתחרדות החברה).

4.
השיטה: להשתמש בכספי הציבור על מנת לקדם אג'נדה, כאשר חלק מהאג'נדה היא שימוש בכספי הציבור על מנת לחזק את האג'נדה, היא פסולה. אמנם אין בשלושה מקרים ספציפיים די כדי להראות קשר עובדתי מובהק, אלא שיש כאן תופעה מדאיגה שצריך לשים עליה את העין: האם כספי המסים שלנו מובילים לפעילות מפלגתית?

[פורסם במקור בעבודה שחורה]