השבוע הצליחו מספר עבריינים, בהינף יד, לסכן את חייהם של מאות חיילים בצבא הגנה לישראל על ידי פרסום פרטים אישיים על זהותם, כתובתם, שמם, תמונתם ותפקידם הצבאי, הבעיה היא שלמרות שהאחראים הישירים ככל הנראה לא יתפסו, מדינת ישראל עדיין לא למדה שב2010 עליה להגן על המידע הרגיש ביותר שלה: זהות אזרחיה, וממשיכה להפקיר אותו, דעה קטנה של שמאלן.
אתר אינטרנט חדש מציג מידע סודי וחדשני על השתתפותם של חיילי צה"ל במבצע עופרת יצוקה ופשעי מלחמה לכאוריים שבוצעו. המידע, שהיה כל כך חשאי שפייסבוק החליטו לצנזר כל קישור אליו, החל בפרסום במדיה שקבעה כי הוקם אתר אינטרנט המאפשר לצפות בפרטיהם של כ-200 הקצינים והחיילים, חלקם חיילי מילואים ואזרחים היום, לרבות תמונותיהם, מספר הזהות שלהם ועוד פרטים. לבינתיים, ישראל האמיצה הצליחה להביא להסרת האתר, אך עשרות אתרי מראה צצו להם ומכילים את אותם פרטים שכולנו ידענו שקיים לא מעט זמן ברשת: הפרטים האישיים ביותר של אזרחי המדינה, ואף את תמונות הלוחמים, שככל הנראה נדלו מרשתות חברתיות ומהתקשורת. אבל עדיין, אם מישהו משלה עצמו שהרשימה תעלם, הוא יכול לשכוח מזה.
האשמה כאן היא כמובן על מי שהדליף ומי שפרסם את המידע. שניהם, אני מקווה, ימצאו עצמם מאחורי סוגר ובריח לתקופה ארוכה (אך לא ארוכה מדי על חשבוני) על עבירות בטחוניות מסוג אלה המופיעות בחוק העונשין (וחץ בן-חמו אף טוען כי ניתן למצוא אותם בנקל). אלא, שגם לאחר אשמה זו עולה השאלה כיצד קיבלו אותם מרגלים את המידע הסודי (למעט, כמובן, השתתפותו של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, במבצע)? האם מדובר בשיתוף פעולה שאפשר דליפת מידע רגיש כל כך כמו מספרי זהות וכתובות, או שמדובר בעבודה עיתונאית יסודית שליקטה את כל המידע הציבורי ויצרה מערכת שאוספת מידע על כל חייל שאוסף מידע? אני בספק. לדוגמא, אחד השמות, שבדקתי מתוך הרשימה כלל לא נמצא בתוצאות חיפוש למעט הרשימה ופייסבוק, אולם חלק אחר הופיע בצורה כזו או אחרת (1, 2, 3). לכן, מדובר בעבודה מודיעינית מסודרת של ליקוט מידע ציבורי, אך ככל הנראה לא רק מידע ציבורי.
לדעתי, מי שאחראי לדליפת המידע הוא צה"ל עצמו, שלא הורה לחיילים לא להתראיין בשם מלא (כשם שהוא מגן על טייסים) או לפרסם פרטים על אודות שירותם בשטחים, עמוס הראל מייחס את ההטיה למידע עודף על חטיבת הצנחנים, לדוגמא, לנוכחות תקשורתית מוגברת שלהם ; מעבר לכך, אולם, שאר הדלף בוצע באמצעות מאגרים שלפחות על פניהם נראים לא חוקיים ופוגעים בפרטיות. כלומר, אין בכך כדי להצדיק את המעשים של מדליפי המידע, אך יש לבצע בדק בית בדובר צה"ל וגישתו כלפי חשיפת מידע על חיילים בתקשורת: אם יש דובר רשמי, מדוע לשלוח מדריכות נ"מ להתראיין רק כדי להראות יפות בתקשורת?
לבסוף, אין אלא להתלונן על העבודה הרעועה שבוצעה באיסוף; אכן, נטען באתר כי כל המופיעים בו הם "פושעי מלחמה", ובכך יש רק זילות בפושעי מלחמה אמיתיים כמו החיילים שירו באדם ששוחח בטלפון סלולרי וחיילים ששלחו ילד בן תשע לבדוק האם תיקים ממולכדים במקום לסכן את חייהם. אף אחד מאותם חיילים ברשימה כנראה לא ביצע פשע מלחמה, וטענה כי אדם הוא פושע מלחמה רק כי השתתף במבצע בו חלק מינורי ובעייתי של החיילים ביצעו פשעי מלחמה היא הקצנה מיותרת שלא מסייעת בקידום השיח.
אכן, אחריות המדינה היא להגן על אזרחיה. מדינת ישראל התרשלה בלהגן על חיילי צה"ל כשאיפשרה למידע כה רב על אודותיהם להמצא במקום ציבורי על מנת לייצר מאגר מידע כזה, שאי חוקיותו מובהקת. כעת, יש רק להודות שהמידע שדלף גם לא היה ביומטרי; שם, מספר זהות, כתובת וצבע שיער אפשר להחליף, טביעת אצבע לא.
מה שמציק לי הוא האנשים שנמצאים ברשימה הזו: מפקדת מרגמות בביסל"ח, קצינה של מדריכות חי"ר. אילו פשעי מלחמה כבר יכלה לבצע? או קצין שאחראי על מפעילי D-9-ים? ההסבר היחיד שניתן באתר הוא שהאישים המדוברים היו מפקדים בזמן המבצע ועל-כן היו לא רק שותפים כי אם אחראיים ומי שעודדו אנשים אחרים לפשעי מלחמה.
אני מאד מקווה שיתפסו את מי שפרסם את הרשימה הזו.
רונה,
אני איתך.
האם החיילים הנ"ל ביצעו פשעי מלחמה? כנראה שלא.
אבל פושעי מלחמה יש לחשוף!
לו חייל כלשהו היה יורה בילדים שלי, הייתי רוצה שכל העולם ידע.
בדיוק כפי שלו שוטר כלשהו היה מפוצץ אותי במכות, הייתי רוצה שכל העולם ידע זאת גם כן.
מה ההבדל?
תמהה,
כאן הנזק ההיקפי: הפגיעה במי שלא היה פושע מלחמה, הוא גרוע כמו פשע מלחמה. גם הוא פוגע באזרחים.
בסדר אבל כיצד אתה עושה את ההבחנה?
בינתיים נדמה לי שאתה עושה אותה בדיוק כמוני, על סמך הגיון ותחושת בטן.
אבל אותה המתודולוגיה תהיה תקפה גם כשאני אתן, לכל מי שמוכן להקשיב, את רשימת השוטרים שפיצצו אותי במכות (וכשבאתי למח"ש לא נעשה כלום).
תמהה,
אני יוצר את האבחנה כך שכל אדם שלא הוכחה אשמתו או מעורבותו בפשעי מלחמה הוא חף מפשע: בין אם הוא בצד הישראלי או הפלשתינאי.
אני כמובן מסכים איתך, אבל מה זה 'הוכחה'?
פסיקת בית משפט? אם כן אז רוב האינפורמציה והחדשות בעולם אינן מוכחות.
למשל בשבילי 'הוכחה' שקרה מקרה כלשהו הוא הבאת ראיות סבירות כלשהן בעיני שתומכות בעניין (בייחוד בעניינים יותר אקטואלים ופחות משפטיים).
מה ההבדל כאן לבין כל מהדורת חדשות או כלי תקשורת שמספר סיפור של מישהו?
(אפשר כמובן לומר שלו אדם משקר ניתן לתבוע אותו דיבה וכאן אין את מי, אבל ככה זה בכל ביטוי אנונימי עם פרוקסי).
האין רשימה זו היא בגדר J'accuse של המחבר?
לי כמובן שהראיות המובאות כאן אינן מספיקות, אבל אני יכול להבין מישהו שיחשוב אחרת.
חוץ מזה, (וזו שאלה נוספת שאני מתחבט בה) למען האמת, לא ראיתי דבר שקר אחד. וגם לא ממש האשמה בפשעי מלחמה. רק רשימה של אנשים שתומכים במנגנון שמבצע מעשים נוראים (לדעת מי שחושב שישראל מבצעת מעשים נוראים).
לו היה המחבר רושם בכותרת "פושעי מלחמה" ולא נותן הסבר- אולי עוד היה ניתן לטעון משהו כנגדו, אבל כשהוא מצרף הסבר לטבע הכותרת- שכל אחד ישפוט לבדו אם מדובר בפשעי מלחמה או לא.
באותה מידה לו היתי מתחיל לצעוק שהחתול שלי הוא פושע מלחמה כיוון שהוא תוחב את אפו לצלחתי כל הזמן ומאלץ אותי לזרוק את האוכל שלי לפח (היגיינה)- כולם היו קוראים ורואים עד כמה הטיעונים שלי (ושלו) מגוכחים.
ארגונים (ושמות פרטיים) מתפרסמים כל הזמן כשהם תומכים בתופעה או בצד שלישי כלשהו שנחשבים לשליליים …