כשאלימות יוצאת מטקסט

0.
בע"פ 6696/96 בנימין כהנא נ' מדינת ישראל נדונה השאלה האם הפצת כרוזים נגד כלל הציבור הערבי מהווים המרדה או ביטוי המוגן על פי חוק.

"להפציץ את אום אל פאחם! למה כשיצאו ערבים מאום אל פאחם ושחטו שלושה חיילים – שלחה הממשלה להפציץ את החיזבאללה בלבנון במקום להפציץ את קן הצרעות אום אל פאחם?
למה בכל פעם שנרצח יהודי מפגיזים את לבנון ולא את הכפרים העוינים שבתוך מדינת ישראל?
על כל פיגוע בישראל – להפציץ כפר ערבי – קן רוצחים במדינת ישראל!
רק לכהנא יש את האומץ לומר את האמת!
תנו כח לכהנא הוא יטפל בהם". (הכרוז נשוא פסק הדין כהנא)

בית המשפט בחן את דיני ההמרדה בישראל ואת פרשנות סעיף 133 לחוק העונשין, הקובע כי המרדה הינה, בין היתר, "לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין", ופסק כי "הכרוז שבו מדובר כולל דברי בלע כנגד המגזר הערבי בישראל. אולם מכאן ועד לאמירה כי יש בכרוז אינפנטילי זה פוטנציאל ממשי להמרדה, דהיינו כי נשקפת ממנו סכנה ממשית למבנה המשטר הדמוקרטי, המרחק הוא רב. לא ראויים הם דברי ההבל שבכרוז כדי שנייחס להם משקל כזה, שיש בו כדי להטיל ספק בחוסנו של המשטר הדמוקרטי בישראל". כלומר, בית המשפט קבע כי לא דבר הבל גזעני הינו המרדה, אלא יש צורך כי תשקף מאותם דברים סכנה למשטר הדמוקרטי. תפישה רחבה זו היא חיונית לקיום משטר דמוקרטי בו מתקיים שיח זכויות, ובמשטר מסוג זה יש לאפשר אף לגזענים להתבטא ואף לצעוד כאשר הדבר אינו אלא התרסה (בג"צ 4849/10 איתמר בן-גביר נ' שמעון קורן, בג"צ 5277/07 ברוך מרזל נ' מפקד מחוז ירושלים). אכן, ללא התרסה זו לא יתקיים דיון ציבורי בנושא ההתרסה, והאינטרס הציבורי של שיח והחלפת דעות יפגע.

1.
בתחילת השבוע שעבר יצא כרוז מטעם מיטב רבני ישראל הקורא לא להשכיר דירות לערבים, הכרוז אכן תפקד בצורה מיטבית והפך את סוגיית הגזענות לחלק מהשיח הציבורי: הרב יובל שרלו הסביר מדוע פסק ההלכה אינו תואם את ההלכה, יעל משאלי חשפה את רצונה לגור אך ורק בסמיכות ליהודים, והרב יוסף שלום אלישיב יצא נגד מכתב הרבנים. הדיון הציבורי התעורר ודומה שהחברה הישראלית הרוויחה מכרוז הרבנים לא מעט: הגזענים נחשפו וניתן היה ללמוד לא מעט על היכולת לנהל את החברה.

2.
אלא שכל הדיון הדמוקרטי הנפלא נגדע באקט אחד אלים: ביום ו' החליטו פעילים להשחית את רכושו של אזרח ערבי שמתגורר בצפת במהלך לימודיו כסטודנט. כלומר, בעוד שניתן להבין מהפסיקה בנושא כהנא כי הביטוי בתחילה היה מוגן על ידי חירות הביטוי, הרי שכעת, משפרצה האלימות, אכן ישנה סכנה ממשית למבנה המשטר הדמוקרטי: מעשיהם של הרבנים הצליחו להמריד ולהביא לפשעי-שנאה. לכן, המעשה היחיד שיש על הרבנים לעשות הוא להשאר בדעתם, אף אם הינה גזענית, אך לגנות את הפעילות האלימה כנגד הערבים. איני חפץ בלשנות את דעותיהם של הרבנים: זכותם להיות גזענים וזכותי להגעל מכך; באותה המידה בדיוק זכותם להגעל משמאלניותי או מכך שאני עמל בשבת. אלא, שמרגע שהרבנים הראו שדבריהם יכולים להניע פעולות, עליהם לנקוט באחריות רבה לדבריהם: אם לא יחזיקו את הציבור הפועל ומקצין את דבריהם, עוד החברה הישראלית עשויה להקרע.

3.
אכן, עבירת ההמרדה היא עבירה חמורה. איני בטוח שיש להגיש במקרה זה כתב אישום נגד חמישים רבנים בכירים, אך יש לבחון את התנהגותם ולמנוע מצב בו אלימות תקרע את החברה הישראלית. האיומים אשר אלי צביאלי מקבל כיוון שזה משכיר דירה לערבים אינם חלק מהתנהגות דמוקרטית ואינם סובלניים כלפי האחר. אכן, כמו בפרשת כהנא, גם כאן מדובר בכרוז אינפנטילי כנגד המגזר הערבי. ההבדל הוא שעברו כמעט עשרים שנה מפרסום הכרוז של כהנא ועד היום, והחברה הפכה לגזענית יותר במקום לנאורה.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *