אחד העקרונות בהליך משפטי הוא שהצדדים יריבים זה לזה ושעורכי הדין הם כלי שרת בידי הלקוחות. העקרון מופיע במספר מקורות חוקיים, החל מכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) שקובעים כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט" ודרך מהות שיטת המשפט, שמקדשת את חובות ההתנהגות של עורכי הדין כלפי הצד שכנגד. אולם, בפועל כולנו יודעים כיצד ההליך המשפטי מתנהל: בצעקות, גידופים, קללות ומזימות, עד כדי כך שנדרשה החלטה ספציפית של בית המשפט העליון שתקבע כי התבטאויות של עורכי דין כחלק מההליך המשפטי אינן עילה ללשון הרע (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל).

לעיתים אחד הצדדים לוקח את המאבק והתנהגות עורך הדין כיותר מהצגה ועבודה שנועדה רק לשרת את האינטרסים של הצד השני ומאמין כי דבריו אינם משחק או הצגה, אלא באמת מכוונים מהתנהגות נלוזה (ולעיתים, להפך: עורך דין מחליט להפוך להיות צד ולעוות את כללי הדין בשביל לגרום לנצחון מול הצד השני, ראה א 161625-09 אברהם חנוך כרם נ' עיריית הרצליה). לכן, כאשר סכסוך בין צד לבין עורך הדין בצד השני של המתרס מתרחש, כל ההליך המשפטי העיקרי חייב להעצר.

לעניין הדוגמא, א' וב' הם צדדים לתאונת דרכים. רכבו של א' נפגע על ידי רכבו של ב' ונגרם לו נזק. א' שכר את עורך הדין ג' וב' שכר את עורך הדין ד'. לאחר הדיון הראשון, רכבו של ד', עורך דינו של ב', פגע ברכבו של א' גם כן. א' החליט לתבוע את ד'. מאותו הרגע, ד' אינו יכול לייצג יותר את ב' כיוון שהוא מצוי בניגוד עניינים אינהרנטי: האינטרס של ד' שונה כעת מהאינטרס של ב', מרשו, כיוון שד' עשוי להטות את המשפט בין א' לב' על מנת להשיג תוצאה טובה יותר במשפט של ב' נגדו. כך, מתחיל בעצם המהלך המבריק של אהוד אולמרט.

בקצרה, א.א הגיש תביעה אמש בעילת לשון הרע (ועילה נוספת, ששווה בחינה בהיבט החוקתי, של עוולה חוקתית) [כתב התביעה] כנגד פרקליט המדינה, משה לדור, לאחר שזה התראיין בשבוע שעבר לעיתון והתבטא בצורה מסוימת על ההליך המשפטי שמתקיים כעת בין מדינת ישראל לאהוד אולמרט (תוכן ההתבטאות פשוט לא רלוונטי לפוסט, מצטער). המהלך, שרבים טוענים שנועד להלך איימים על הפרקליטות, הוא מהלך מבריק מבחינת אסטרטגיה משפטית נטו.

כרגע, משה לדור הפך לצד מעוניין בתיק של אולמרט: אם התיק יסתיים בזיכוי, הדבר ישליך על התיק האישי נגדו ועשוי לומר שלדור לא התאמץ מספיק על מנת להרשיע את אולמרט כיוון שהאינטרס האישי שלו הוא להקלה במשפט נגד אולמרט; אם התיק יסתיים בהרשעה, הרי שלדור התאמץ יתר על המידה והיה בעל איבה אישית לאולמרט.

בכלל, אם נחזור לכללי האתיקה המקצועית, נראה משהו קטן: כלל 25 אוסר על מגע של עורך דין המייצג בתיק עם הצד השני כאשר הוא מיוצג. מרגע שמשה לדור ישיג לעצמו ייצוג משפטי (והוא יצטרך) הרי שעורכי הדין של אולמרט יהיו מנועים לפנות אליו אישית; כלומר: מרגע שהם מנועים לדבר איתו, הם לא יכולים לנהל מולו הליך משפטי ולכן ההליך יהיה נכה מצד זה ומצד זה. מעבר לכך, כללי ניגוד העניינים מחייבים כי במצב כזה לדור יחדל מלטפל בתיק של אולמרט.

כך, בקלות ובמהירות, השיגו להם פרקליטי אולמרט יתרון אסטרונומי שעוד ילמד בספרי האסטרטגיה המשפטית.

אלא, שמרגע זה, פרקליטי אולמרט שברו את כללי המשחק: עורכי דין אינם צד להליך ואינם צריכים להיות צד; מרגע שהם מוכנסים על ידי צד מסוים ששבר את הכללים והחליט להפוך את הסכסוך לאישי מול עורך הדין, הרי שכל הכלים הופכים להיות כשרים. בעוד שבכתב האישום של מדינת ישראל הוכנסו רק חומרים רלוונטיים להליך, בתביעה של א.א נגד משה לדור עוד עשויים לצאת שלדים מהארון ולהציג מידע שלא הוכנס לתיק בית המשפט,.