0.
גם בנימין נתניהו וגם אהוד ברק הצהירו בשבוע שעבר כי לא יכירו בחמאס כחלק מהרשות הפלשתינאית: נתניהו אמר "או חמאס או אני" וברק הצהיר כי החמאס הוא ארגון טרור ואין לשתף איתו פעולה. שניהם צודקים, אבל כרגיל מפספסים את העיקר: החמאס הוא אכן ארגון טרור: לא אחת לקח הארגון אחריות על פיגועים וזה מודה בפה מלא כי יש לו שליטה על החייל השבוי גלעד שליט. אולם, יש בעיה אחרת עם החמאס, מדובר בשלטון ריבוני על שטח, שנתפס באלימות ב2007 ואשר זוכה לתמיכה, לפחות חלקית של עמו מאז. לכן, מדינת ישראל חייבת לדבר עם המשטר הרצחני והפושע הזה, כדי להוציא אותו מדרך הפשע, או להכיר בו כיישות מדינית ולצאת נגדו במלחמה. החמאס והפתח אינן הקואליציה היחידה בין גורם שוחר שלום לבין ארגון טרור; גם בלבנון ארגון החיזבאללה הוא חלק מהקואליציה ולצערנו ישראל אינה יכולה לעשות דבר בנושא.

1.
ישראל צריכה ללמוד: ללמוד את שקורה בחודשים האחרונים במזרח התיכון: קולות הדמוקרטיזציה שנשמעים מפריעים לישראל; המדינה מנסה להפחיד אותנו כי תהליך הדמוקרטיזציה מסוכן ועשוי להביא לחוסר יציבות וכי ישראל תעמוד בסכנה קיומית בעקבותן. במקום לברך על הדמוקרטיה, ישראל מוצאת עצמה שוב מתנגדת לה.

2.
הבאה בתור אחרי סוריה היא הרשות הפלשתינאית: סביר להניח שאחרי שכל המדינות סביבנו כבר עברו גל מחאות ציבורית, גם הרשות תקבל את חלקה בדמוקרטיה; החמאס, שידוע בתור ארגון שאינו דמוקרטי במיוחד, יצטרך להסתגל לגל הדמוקרטי ולתת לציבור את הזכויות הראויות לו. מעבר לכך, כדמוקרטיה ריבונית שאינה ארגון טרור, יהיה חייב להפסיק את דרכיו.

3.
ישראל, אבל, מציגה מצב אבסורדי: היא טוענת שאם לא תכיר בכך שהחמאס הוא היישות המנהלת את הרשות הפלשתינאית אזי המצב בפועל לא יהיה כזה. הפורמאליסטיקה, הרצון של ישראל לקבוע עובדות על ידי הצהרה ולא על ידי עשיה, מראה כמה היא מנותקת מהמציאות. רק ראש ממשלה שאינו מבין את עמו יכול להניח שאם לא יכיר בזר הרי שהזר לא יתקיים. כך נתניהו וברק: מניחים שאם העולם לא יכיר ברשות הפלשתינאית אז לא תתקיים רשות כזו; הם מניחים שאם שאר אומות העולם לא יכירו יקרה מהלך קסמים וישראל תחזור לשלוט בשטחים, רק כי הם אומרים כך.

4.
אם ישראל לא תתחיל להבין שעובדות קיימות בשטח והיא צריכה להתמודד עמן, אז כנראה שהיא תהיה הבאה בתור למהומות.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]