פרטיות יחסית: בין חכמת ההמונים, חשיפה ושקט נפשי.

0.
ביום ד' הקרוב ארצה בכנס אינפו2011 של טלדן על הנושא של פרטיות יחסית. מטרת ההרצאה תהיה לסקור את הרשתות החברתיות וחשיפת מידע אישי ברשת, הסחר בין מידע פרטי לאישי וכיצד בני אדם מוכנים לסחור במידע כדי לקבל יחסים חברתיים. הפוסט הזה הוא תקציר ההרצאה, ככל הנראה. בכל מקרה, אשמח אם תוכלו להגיע ו\או לפדבק כאן בטוקבים. אם אני לא טועה, טלדן מגרילים iPad לכל מי שעושה לייק לעמוד הפייסבוק של הכנס, פרקטיקה מאוד לא הגיונית בעייני, של ,דיוג תשומת לב [והנה, בהבזק, הגיעה ליהונתן ההשראה לאיך להעביר את ההרצאה כדי שלא תהיה משעממת], ודווקא הפרקטיקה הזו היא הדוגמא הטובה ביותר להרצאה, ואני אשתמש בה כדי להדגים את התיאורמה שלי.

1.
קצת מונחים בסיסיים למי שאינו עובד כיועץ מדיה חברתית, מומחה מדיה חברתית או עורך דין שעוסק בלהתחמק מהם כל היום: עולמנו השתנה בעשור האחרון; במקום עולם שבו המדיה זורמת בצורה היררכית, עם מספר שומרי סף שבוחרים מהו המידע שיוזרם לכלל הציבור, הגענו לעולם בו כל אדם עם מקלדת או טלפון דור שלישי יכול לייצר תוכן לא פחות טוב ולא פחות פופולרי. לא אני אומר את זה, אלא אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר שהתראיין למגזין דפנס ניוז אמר דבר והיפוכו לפני חודשיים. מצד אחד הוא אמר ש"מדאיגה יותר היא העובדה שכל אחד עם טלפון דור 3.5 עם מצלמה וגישה לאינטרנט יכול להגיע לאמצעי התקשורת המרכזיים כדי להפיץ שקרים, עיוותים ולהסית לפעולות לא חוקיות" ואז הוסיף ש""אנו רואים כיצד הטלפונים הסלולריים עם המצלמות והרשתות החברתיות מצליחות ליצור סדק של אור במשטר באיראן, מה שארצות הברית וכל שירותי המודיעין המערביים לא הצליחו". כלומר, הטכנולוגיה הצליחה להביא לכך שכל אדם קטן הוא בית דפוס, מוציא לאור, מחלק עיתונים וצרכן תוכן.

2.
החל מתחילת שנות האלפיים, טכנולוגיות שאפשרו ביטוי מהיר, זמין וקהילתי הפכו להיות יותר פופולריות. לכן, אנשים החלו להשתמש באותן טכנולוגיות על מנת לחלוק מידע וידע, לחפש מידע חדש ולשאול שאלות. לדוגמא, קיומן של שתי מערכות (מתחרות), PHPBB וMediaWiki אפשרו את קיומן של שתי מערכות שיתוף הידע הציבורי הגדולות ביותר: פורומים ואתרי ויקי, אשר כוללים את ויקיפדיה. בשנת 2005 טבע טים או'ריילי את המונח Web 2.0 במאמר היסטורי שמספר על עתיד התוכנה ושירותי הרשת. בבסיסו, הרשת היא פלטפורמה אשר מאפשרת לכלל הציבור לייצר תכנים ולשתף תוך שימוש בחכמת ההמונים: ההנחה היא שהרשת מורכבת מקישורים בין מקורות ידע אשר דומות לסינפסות במח האנושי. ככל שיש יותר קישורים לסינפסה מסוימת או ממנה, כך היא נחשבת לחשובה יותר בהיררכיה, וככל שיש יותר אנשים שמשתמשים בה, כך החשיבות שלה תגדל. לדברי או'ריילי, ניתן להסתמך על כך שכמו שבילי דרך שנוצרים ביערות כיוון שמטיילים רבים הלכו בהם, כך יווצרו קישורים רבים: אכן, לעיתים תהינה טעויות, אך הדבר רק יאפשר יצירה של רשת חזקה יותר.

3.
בערך באותה תקופה, החלו לקום שירותים חברתיים: אתרי שיתוף תמונות כמו Flickr, אתרי שיתוף סרטונים כמו YouTube, אתרים להפצה של תכנים כמו Blogspot וסוג חדש של אתרים: רשתות חברתיות; בתחילה, רשתות כמו MySpace, בהן האדם הציג את עצמו כלפי העולם היו הרשתות הפופולריות, וזכו לעדנה. בשנת 2007, לפחות בישראל, החלה "תופעה" (כן, במרכאות) חדשה: רשתות חברתיות שאפשרו לייצא חלק מהתופעות הסוציאליות בצורה מקוונת; דווקא אז, באותה התקופה, אמר ארז פילוסוף, מי שהיה מנכ"ל וואלה! ש"רוב קטעי הווידיאו והתמונות שאנשים מעבירים מתבצעים באמצעות דואר אלקטרוני, מדובר ברשת החברתית הגדולה ביותר". אבל פילוסוף לא היה לבד, מאז 2007 ניסו לא מעט גורמים מסחריים לנכס את הפורמאט החדש הזה, שניתק את מרכז הכח מהממון, הון ושלטון, על מנת להפוך את ההמונים שמרכיבים את חכמת ההמונים למי שמפעיל עבורם קמפיינים.

4.
וכאן בדיוק נוכל להגיע לנושא הפרטיות היחסית: רשתות חברתיות מגדירות פרטיות כשליטה; כל משתתף בוחר את מידת המידע שהוא חושף, את זהות מקבלי המידע ואת השימושים שאחרים זכאיים לעשות במידע הזה. דוגמא מצוינת היא ההבדל בין שתי רשתות חברתיות שונות: Facebook וTwitter; ההבדלים הן בין כוללניות ופתיחות, אבל לא רק של הרשתות, אלא גם של המשתתפים. ברשת Facebook, הדגש הוא על שמירה כוללת של המידע ברשת עצמה, בשירות אחסון התמונות שלה שמאחסן 1,000,000,000 תמונות חדשות מדי יום, בשירות הוידאו שלה שמאחסן מיליוני סרטים חדשים מדי חודש ואפילו בשירותי המיקום שלה שמאפשרים לכל משתתף לחלוק את המיקום שלו עם חבריו. התפיסה הצנטרליסטית של פייסבוק מבוססת על ההבנה הבאה: פייסבוק רוצה את המידע אצלה על מנת שהיא תוכל לקבוע כללי מחדל לפיהם המשתתפים חולקים את המידע, כאשר המשתתפים אמנם יכולים לשנות את הכללים, אך ההנחה היא שהם אינם עושים כן. Twitter, מנגד, ממקדת את עצמה כרשת חברתית ממוצבת סטטוסים, כאשר לכל משתמש יש עשרות אפליקציות לשיתוף תמונות, סרטונים או מיקום. כלל המחדל בTwitter חל רק על ההודעות הסטטוס של המשתמש (שהוא יכול לבחור להפוך לסמויה), כאשר האפליקציות מאפשרות (בחלקן) להסתיר את המידע או לחלוק אותו עם כל הציבור.

5.
אלא, שהצנטרליסטיות אינה מה שהופכת את הבדלי הגישות למהותיות ביותר, אלא הכיווניות של התקשורת: בTwitter התקשורת היא חד-כיוונית: משתתף בוחר את המשתתפים האחרים אחריהם הוא רוצה לעקוב, ואינו צריך לבקש את רשותם לצורך כך אלא אם הם החליטו אחרת. מנגד, בFacebook הבחירה היא תמיד סינכרונית: אם אדם מסוים רוצה לייצר עמי קשר חברתי אני צריך לאשר זאת, ואני אוטומאטית מוגדר כמקושר עמו. מנגד, התפיסה הזו גרמה לסוג נוסף של סינפסות חברתיות ברשת, והיא מה שנקרא Facebook Pages. עמודי Facebook מיועדים למותגים, חברות מסחריות או גורמים בעלי אינטרס להשיב את המדיה למצב ההירככי: בו הם מדברים והציבור מעוניין להקשיב. מנגד, כאשר משתתפי האתר מבקשים לעקוב אחר העמוד או המותג, הם מאפשרים לו גישה למידע פרטי רב על אודותיהם, כמות היה חבר שלהם. ההיררכיות הזו מובילה לכך שמותגים רבים מעוניינים במסחר במידע פרטי של המשתתפים או הפיכת המשתתפים לסוכני הפרסום שלהם.

6.
כך, נשאל מדוע לדוגמא רצתה טלדן להגריל מכשיר iPad? כאשר כל אחד מהמשתתפי ברשת החברתית יצרף את כנס טלדן לרשימת חבריו, כל אחד מהמשתתפים האחרים ברשת אשר משויך כחבר שלו יקבל התראה על כך. טלדן, בעצם, סוחרת בשטח הפרסום של אותו משתתף כמו מאות חברות אחרות. כך גם נוצר שוק של משתתפים שמתפרנסים מאותן תחרויות, כפי שהציג תחקיר כלכליסט בחודש שעבר: משתתפים מטריחים את חבריהם, פותחים משתמשים פיקטיביים ומעבירים מידע בתמורה לפרסים בשווי של אלפי שקלים בחודש. בנוסף, הרשת בנויה על כך שכדי לעודד את ההשתתפות של הציבור, המשתתפים מעודדים לשתף מידע פרטי ככל האפשר: אלה מקבלים חיווי בכל פעם שאחד מחבריהם משתף מידע, החל ממיקומו, דרך תמונות שצולם בהם, אירועים שבחר להשתתף בהם ואף ימי הולדת. משתתף יכול לבחור לא לשתף מידע עם כלל הציבור או עם חבריו, אלא שבמצב כזה הוא ככל הנראה לא יהיה חלק מהמשחק החברתי.

7.
המתחם שנוצר כאן הוא מתחם של פרטיות יחסית: המשתתפים בוחרים למי הם רוצים להנגיש את המידע, וכאשר הם עושים כן, כמובן, הם לא יכולים להגביל את ההעברה של מידע הלאה (מרגע שהוא נלמד על ידי אותו משתתף). בעוד שבשיחות הסלון אנו יכולים להפגש ולבחור מה לספר לחברינו, לבחור מה לומר להם והאם אנו מוכנים שהם ישתפו זאת הלאה, ברשת החברתית איננו יכולים לעשות זאת. כל מידע שהגדרנו כפומבי הפך להיות כזה, ואנו יכולים לייצר "קבוצות" של חברים לשתף עמן מידע. אלא, שעדיין אין אפשרות לבחור מי יודע מה מתוך הקבוצה, או לא לדווח על אירוע מסוים. בעיה נוספת שקיימת ברשת החברתית Facebook היא מתן הרשות לחברים לפרסם מידע פרטי עלייך אשר יהיה נגיש לחברים שלך. טלו את המקרה הבא כדוגמא: יצאתם למסיבה אמש יחד עם חבר, החבר צילם תמונה והעלה אותה לרשת; לאחר העלאת התמונה, הוא תייג אתכם בתמונה (סימן לכל העולם כי הייתם במסיבה). כעת, כל החברים שלכם יקבלו חיווי כי נכחתם אתמול במסיבה מסוימת, גם אם לא אתם פרסמתם את המידע. הדבר נהיה יותר גרוע כאשר החבר אפילו לא מתייג, אלא משתמש בשירותים אוטומאטיים כמו Photo Tagger של Face.com. איני צריך אף לתייג את החברים, אלא פשוט צפיתי באלבום של חבר, וביקשתי לתייג את כל התמונות, לאחר לחיצה, כל חבריו של אותו החבר (בהנחה שהוא רשות לעצם התיוג האוטומאטי) יגלו כי הוא נכח באירוע מסוים.

8.
כלומר, הבחירה שלנו ברשתות חברתיות היא לא רק בפגיעה בפרטיות על ידי פרסום אוטומאטי, אלא על ידי מתן אפשרות לחברים של משתתפים לרכל ולהפיץ פרטים ללא כל ידיעה\הסכמה, אלא רק על ידי אפשרות מחיקה בדיעבד. את הבעיה הזו חוו, לדוגמא, כמה חברי כנסת אשר מצאו את עצמם מתויגים בתמונה הקוראת לשחרור יגאל עמיר כאילו זו היתה תמונתם. מתן ההרשאות לחברים לבצע פעולות עם פוטנציאל לפגיעה בפרטיות קיימת גם בעולם האמיתי: חברים יכולים לרכל; אלא, שריכול כזה אינו אוטומאטי מתויג, משויך ומאפשר לכל אחד שמקליד את שמך במנוע חיפוש לדעת אותו. הבעיה העיקרית ברשתות היא מתן זכות פרסום זו והעדר היכולת לשלול אותה בצורה פרטנית. כך גם באפשרות ההוספה לקבוצות או הזמנה לעמודים: אין אפשרות להגביל את היכולת של חברייך ברשת החברתית לחשוף אותך לפעילות שאינך חושב שהיא רצויה.

9.
[הפוסט הזה הופך לקונטרס שלי נגד Facebook, זו לא המטרה] פרטיות יחסית היא מצב של העדר שליטה מתוך רצון להשתתף במשחק האינטרנטי. בעוד שבאינטרנט שחיצונית לרשתות החברתיות אדם יכול לבחור כיצד לחשוף את עצמו ומיהם האנשים והאפליקציות שזכאיות לבצע פעולות בשמו או עבורו, בFacebook כללי המשחק הם שמשתתף חייב לאפשר לחבריו לבצע עבורו פעולות כדי להיות חלק מהמשחק. לא ברור אם מדובר ביד מכוונת על מנת לאפשר למפרסמים לקבל מדד על האינטראקציות החברתיות סביב המותג שלהם או להציג מידע מבוסס רשת חברתית למשתמשים (חברייך אהבו את תוכן X, אולי גם אתה). הבעיה היא שהדרך היחידה (למעט פונקציה טכנולוגית) למנוע זאת היא לא להשתתף במשחק החברתי.

10.
בעצם, פרטיות יחסית אומרת שאינך מסוגל להעזב בשקט, או שעלייך להציב "כללי חברות" כדי להבהיר לחברייך מה מותר להם ומה אסור להם לעשות עם המידע עלייך ברשת החברתית. רק על ידי יצירת מערכת כללים ואילוצים תוכל להשיג את היכולת למנוע מאחרים לפגוע בפרטיות שלך, להשתמש בשמך בתחרויות, לסמן אותך בתמונות מצחיקות שמצאו או לקשקש שטויות על הקיר שלך. פרטיות אינה כבר הזכות להעזב בשקט, אלא בחירה בסטטוס: או לעזוב או לוותר.

3 תגובות ל-“פרטיות יחסית: בין חכמת ההמונים, חשיפה ושקט נפשי.

  1. שלום יהונתן,
    מעניין אותי לדעת האם בדומה לחוכמת-ההמונים יש גם מוסר-המונים שמונע תופעה רחבה של פגיעות כואבות בפרטיות. הרי אילו תופעת הפגיעות בפרטיות היתה מאוד דרמטית, אנשים היו יוצאים מהמשחק, לא?
    מדי פעם שומעים על נותני עבודה שלא מקבלים מישהו לעבודה בלי לבדוק את דף הפייסבוק, ומשתמשים במידע שבדף כעוד כלי למיון עובדים. אבל האם יש מידע/ מחקרים/ עדויות על פגיעות של ממש באנשים רגילים (לא נבחרי ציבור)?

  2. פרטיות יחסית: בין חכמת ההמונים, חשיפה ושקט נפשי
    האם זהו מאמר אקדמי?

    תודה טובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *