[אתר כלכליסט מדווח כי המשטרה שילמה כ16,000,000 ש"ח עבור כ-14,000 בקשות על פי חוק נתוני תקשורת, אותן בקשות שמאפשרות לה לדעת היכן נמצאים אזרחים ומה הם עושים על פי מיקומי הטלפון הסלולרי שלהם; כמו בשנה שעברה בה המשטרה הפגינה יד קלה מדי על ההדק, גם השנה ביקשה המשטרה מידע על עבירות פעוטות וזניחות. אלא, שהתנהלות המשטרה מציפה נקודות שעלו בשבוע שעבר בדיון על הצו הביומטרי שטרם לובנו.
כזכור, הסיבה בגללה נדחתה ההצעה למאגר ביומטרי מאובטח יותר היתה כיוון שהמשטרה הסבירה כי היא תתקשה להשתמש בסמכויותיה למניעת פשעים באמצעות המאגר. אלא, שכמו בצו נתוני תקשורת, המשטרה שוכחת לעבוד כמשטרה, לבלוש ולחקור, ומעדיפה להחליף את מלכת הראיות הקודמת, ההודאה, במלכה החדשה: העצלות.
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) הובא כמוצא אחרון, כגורם בו כאשר משטרת ישראל אינה מצליחה לעשות דבר אחר על מנת לקבל את המידע היא תפנה אליו: כלומר, על בית המשפט לשקול, בין היתר את מידתיות הפעולה: האם הצרכים החקירתיים חשובים יותר מהפגיעה בפרטיותו של אדם. אלא, שאם נסתכל על הסטטיטיקה היבשה, מפי משטרת ישראל (לפחות לשנת 2009, כי 2010 עדיין לא במצאי), הרי שהמשטרה ביצעה כ-60,000 מעצרים (אני לא מסתכל על הסטטיטיקה של כתבי אישום או תלונות); נניח שהמגמה של עליה בכמות המעצרים בעשור האחרון המשיכה, ואנו מדברים על 65,000 מעצרים, הרי שבממוצע מדובר על צו נתוני תקשורת אחד בכל ארבעה מעצרים: כלומר, ברבע מהמקרים המשטרה לא היתה יכולה להגיע למעצר אלא באמצעות החוק.
כלומר, המשטרה שלנו הופכת לעצלה יותר ויותר: לא שהחוק מסייע לה בעבודתה אלא שהוא הופך את חייה לקלים יותר עד כדי כך שהיא מתעצלת לעבוד; לכן, כאשר בשבוע שעבר המשטרה אמרה שהיא צריכה את המאגר הביומטרי, הרי שלמרות לשון החוק המפורשת, שאומרת (כמעט כמו בחוק נתוני תקשורת) שקובעת כי בית משפט לא יעביר נתונים ביומטריים "אלא אם כן שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי קיים אינטרס ציבורי חיוני המחייב זאת וכי אין אפשרות להשגת המטרה שלשמה נדרשים האמצעים או הנתונים כאמור, בדרך אחרת"; הרי שכעת המשטרה מבהירה שלדעתה אי אפשר להשתמש במאגר מאובטח יותר כיוון שהדבר יפגע בפעילותה.
כאן בדיוק הבעיה: האח הגדול הפך לגדול מדי; משטרת ישראל עלתה בחוצפתה ורוצה כעת שליטה מלאה במאגרי המידע, היא לא רוצה אותם כדי לסייע איפה שהיא לא יכולה לפתור פשעים בצורה סטנדרטית, היא רוצה שהסטנדרט יהיה הפגיעה הטכנולוגית בפרטיות: זו הרבה יותר קלה על ההדק.
חישוב כמות הבקשות ביחס למעצרים הוא מוטה, מאחר ולא כל צו נועד להוביל למעצר, אלא למצוא את בעליו של הטלפון, שנעדר.
איתן,
החישוב נועד להראות כמה עבירות נראות חשובות מספיק כדי למצוא את נתוני התקשורת ביחס לכמה עבירות נראות חשובות מספיק כדי להביא למעצר.
הבנתי את הנקודה הזו. הנקודה שלי היא שתאורטית, ייתכן ו-99% מהצווים לנתוני תקשורה נועדו לאתר אנשים נעדרים, ושרק 1,400 מתוך 14,000 הצווים היו בתיקים שהיו אמורים להוביל למעצר.
במקרה זה, הרי מדובר רק ב-2.5% מהמעצרים, ולא 25%.
הנקודה שלי, היא שאי אפשר באמת לדעת, וש-25% זה הגבול העליון.
דווקא על הנעדרים היו מספרים, והם היו מינוריים לחלוטין.