חוק נתוני תקשורת, המאגר הביומטרי והמאבק בפשיעה.

מכשיר הטלפון הסלולרי הגנוב של המפכ"ל, דודי כהן אותר לאחר "פעילות מודיעינת. סביר להניח שאותה פעילות מודיעינית היא לא יותר מאשר פעילות לפי חוק נתוני תקשורת; כמובן, החוק מאפשר לאתר טלפונים סלולריים לפי מספרי ה'ברזל' (IMEI) ולא רק לפי מספר הטלפון. על כך סלקום כבר הלינה. כמובן שלעולם לא נוכל לדעת האם הוצא צו נתוני תקשורת או לא, כיוון שצווים אלה חסויים. כמובן שזהו היחס השווה שכל אזרח מקבל כאשר נגנב הטלפון הסלולרי שלו: כך היה גם אתמול כששוטרי תל-אביב האמיצים עצרו גנב של iPhone. מוזר שזה לא קורה כאשר אזרחים רגילים מדווחים על כך אבל כן כאשר משקפי שמש של ניצב כזה או אחר נעלמות. מנגד, חשוב לזכור שמטרות החוק היו אפשר קבלת מאגר שיאפשר נתוני זיהוי על טלפונים, "ובלבד שאין בקבלת נתוני התקשורת, כדי לפגוע במידה העולה על הנדרש, בפרטיותו של אדם". לצורך מתן צו חייב בית המשפט להתחשב בחומרת העבירה. מנגד, מתן גישה ללא צו בית משפט מחייב לדעתי כי יש צורך "שאינו סובל דיחוי" בקבלת המידע" ולא ניתן לקבל צו.

אבל האם חוק נתוני תקשורת נועד כדי למנוע עבירות רכוש פעוטות כמו פריצה לרכב, המדינה, בתשובתה לבג"צ נתוני תקשורת, מסבירה כמה החוק דרוש לצורך הצלת חיי אדם ומנגד, לעבירות הפעוטות ביותר, וללא צו שיפוטי, המדינה מחליטה להשתין בקשת על הזכות לפרטיות.

הצביעות הזו, האוטומאטיזציה, מראה מה יקרה גם עם מידע הקשור למאגר הביומטרי, כרגע ניתן להשתמש במידע רק לצורך עבירות שמוגדרות "פשע" (לפי סעיף 24 לחוק העונשין, עבירה שהעונש עליה הוא מעל לשלוש שנות מאסר, קרי: גם גניבה, המופיעה בסעיף 384 לחוק העונשין). וובכן, על מנת להשתמש במאגר הביומטרי כאשר יש חשד לגניבת iPhone, כל שהמשטרה צריכה לעשות הוא למלא טופס, שיהיה לא שונה בהרבה מהטופס של חוק נתוני תקשורת ולקבל חותמת גומי.  ומדוע חותמת גומי? כי לא רק שעל פי דיוני ועדת חוק חוק ומשפט (פרטיכל מיום 01.02.2010) עולה שעלות בקשה היא בין 380 ל1,500 ש"ח לספקית הסלולר, אלא גם שאף בקשה כזו לא נדחתה. כך יהיה גם עם עבירות על הפרות הסדר הציבורי.

באחד הקטעים בשולחן העגול שנערך על החוק הביומטרי במכון הישראלי לדמוקרטיה, שואלת כרמית גיא את נעמה פלאי, היועצת המשפטית של משרד הפנים, כיצד חוק המאגר הביומטרי יעזור לאזרח. פלאי היססה, חשבה דקה, וענתה "אני לא מבינה את השאלה". בדיוק באותו אופן המשטרה לא מבינה מדוע החוק נועד לשרת את האזרח, ולא את המשטרה.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

4 תגובות ל-“חוק נתוני תקשורת, המאגר הביומטרי והמאבק בפשיעה.

  1. קחו מדינה שבה הממשלה אומרת לנו מה מותר לנו לאכול ומה אסור לנו:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3537608,00.html

    את העוף החי, המזון שחסר לאחותי התינוקת, הצטוויתי להחביא מתחת לספסל האוטובוס, כדי שלא יוחרם במחסומי הדרכים של פקחי משרד הקיצוב שחיפשו מבריחים כמוני. היו המון כאלה. אבל לא נאמר לי איך למנוע מהתרנגולת לשתף אתם פעולה. היא אכן החלה לקרקר דווקא כשהפקחים עלו על האוטובוס. ניצלנו הודות לנוסעים בעלי תושייה וניסיון שהחלו לקרקר במקהלה וחיפו על המבריח המתחיל וסחורתו.

    עכשיו תוסיפו מאגר ביומטרי, ניטור על האינטרנט שלנו, מעקב אחרי כרטיסי האשראי שלנו, שטרות כסף ממוספרים ומסומנים, מעקב אחרי הפלאפונים שלנו, האזנות סתר ושירות בטחון שמסוגל להעלים אנשים בלי שלעיתונים מותר לדבר על זה.

    פירוט משטרתי של החקירות מעלה מי הפושעים האמיתיים במדינת ישראל.

    אנשים שסוחרים בעלים מיובשים, נותנים הלוואות ולא שייכים לאחד הבנקים הגדולים, מורידים למחשב שלהם קבצי וידאו אסורים, צורבי דיסקים של מוסיקה, מוכרי ספרי לימוד, או אנשים שלא מסכימים להעביר סכום עצום מההכנסות שלהם לידי המדינה.

    זה באמת מפתיע מישהו שלמשטרה אין זמן לטפל בפשיעה אמיתית, עם קורבנות אמיתיים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *