פוסט זה הוא עוד אחד מסדרת הפוסטים שהזמין ממני ירדן לוינסקי ומתפרסם גם בבלוג שלו בנושא הגבול בין משפט, פסיכיאטריה וטכנולוגיה (הפוסט הקודם פורסם לפני כחודש).

יש משהו שהאינטרנט עשה לסודיות בכלל, ולא רק לסודיות הרפואית: האינטרנט שינה את הדרך בה בעלי מקצוע חולקים מידע אחד עם השני ומתייעצים. בין היתר, מטופלים הגיעו למצב בו הם מבקשים ייעוץ אנונימי למחצה ממומחים בפורומים; כך, למשל, בפורום "תמיכה נפשית למבוגרים"  באתר תפוז חולקים מבוגרים רבים את תסכוליהם, תוך ששם המשתמש שלהם מופיע לצדם. פעמים רבות עושים הם זאת כיוון שהם מוותרים מראש על הפרטיות, אך השאלה היא האם בכלל במצב כזה ראוי שהתשובה תהיה פומבית.

נקח, לצורך העניין, את המקרה התיאורטי: אדם מפרסם בפורום על מקרה שקרה לו שמציג מספר תסמינים. המטפל שקורא את הפרסום מזהה (עד כמה שאפשר לזהות, כמובן, דרך האינטרנט) כי התסמינים אומרים שיש לו בעיה מסוג X. האם הוא אמור לפרסם את התוצאה כאן ולחשוף בפני כל העולם את ההפרעה או התבחין?

לצורך כך, נלך בתחילה להוראות החוק הפשוטות: חוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות, בין היתר כ"פרסומו של ענין הנוגע ל…מצב בריאותו" וכן "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם". חובת הסודיות הרפואית הוחלה בדין בסעיף 19 לחוק זכויות החולה ולכן על פניו, פרסום של מידע הנוגע למצב בריאותו, או פרסום התבחין אמור להוות פגיעה בפרטיות.

אלא, שצריך לזכור שחוק הגנת הפרטיות קובע עוד דבר: פגיעה בפרטיות לא מתקיימת מקום שבו ניתנה הסכמה מדעת לפגיעה בפרטיות. כלומר, אם המטופל הסכים לפרסום של התשובה, סביר להניח שחובות הסודיות לא יחולו; לא?

עשויה להתעורר כאן בעיה; גם אם ניתן להניח שפרסום השאלה במקום ציבורי שקולה לכך שהמפרסם מוכן לקבל את התשובה במקום ציבורי, הרי שמקום בו אותו אדם לא ידע מה תהיה התשובה, ועד כמה שהיא תהיה חריגה מהצפוי, סביר להניח שפרסום התשובה תהווה פגיעה בפרטיות. ואסביר באמצעות המשל; לאחרונה בית המשפט דן במקרה בו נפגעת בתאונת דרכים ביקשה לאסור את פרסום פסק הדין (עא 2319/08 פלוני נ' פלונית), הסיפור שם היה פשוט: בתי המשפט דנים בפומבי ומפרסמים את כל החלטותיהם. למרות זאת, אותה פלונית, במהלך התביעה, היתה צריכה לחשוף מידע מאוד פוגע על אודותיה. לאחר מתן פסק הדין, ביקשה פלונית לאסור את פרסומו של פסק הדין, כיוון שהוא מכיל פרטים הפוגעים בפרטיותה. בית המשפט, במקרה הזה, נעתר ואסר את הפרסום כיוון שמצא שהכמות עשתה איכות, וכמות המידע הפרטי שם חורג מהכמות שראוי לפרסם, הגם שפרסום של מידע על פי פסק דין מוגן על פי חוק הגנת הפרטיות מתביעה.

בית המשפט באותו מקרה זנח את המבחן של "ציפיה סבירה לפרטיות", כפי שהיה במקרה אחר (א 11197/08 אבולעפיה נ' הר אדר); באותו המקרה, תבעה משפחת אבולעפיה את המועצה המקומית הר אדר לאחר שהמועצה המקומית חיטטה בשקית זבל של המשפחה ושלפה משם מסמכים. שם, בית המשפט דחה את החלק הרלוונטי לתביעה התביעה וקבע שאי אפשר לצפות לפרטיות לאחר שמשליכים מידע לזבל.

אלא, שההתפתחות הטכנולוגיות והשינויים יצרו מעגלים של פרטיות בהם אנשים מרגישים בנח ושוכחים לרגע את היכולת להצליב זהויות. כך, לדוגמא, אם אדם מסוים מזוהה בפורום בכינוי מסוים, אף אם אינו מזוהה בשמו, הרי שכל עוד ניתן להצליב את הכינוי לשם אחר או לזהות אותו בגלל התסמין המיוחד עליו דיווח באותו הפורום, צריך לתת את התשובה בזהירות.

אכן, יש יתרון משמעותי בפרסום תשובות פומביות: הדבר מסייע לאחרים לאבחן מצבים ולפנות לבעלי המקצוע. אלא, ששתי סכנות קיימות כאן: הראשונה היא הפגיעה בפרטיות של ה"מטופלים" (שכן הם לא באמת מטופלים כאשר יש תווך אינטרנטי באמצע שלא מאפשר אבחון) והשניה היא אבחנה שגויה שתוביל לטיפול שגוי או להמנעות מטיפול. כאשר כותבים תשובה בפורום או בכל מקום אחר שהוא פומבי, רצוי לכבד את פרטיות המפרסם וגם אם זה כותב תחת כינוי, לכתוב בצורה זהירה, שאינה פוגעת בפרטיותיו. עדיף, תמיד, לשלוח לו את התשובה קודם ולשאלו האם הוא מסכים לפרסום.

לעיתים, אבחון מפתיע עשוי לגרום לו גם לנזק אחר, ולכן צריך להזהר ממתן תשובות מסוג כזה.

[פורסם במקור אצל ירדן לוינסקי]