פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (עא 2319/08 פלוני נ' פלונית) מעורר מחדש סוגיה שהיתה חתומה עד כה וטאבו בתחום המשפטי, זכותו של מתדיין בבית המשפט לפרטיות. עד כה, הוראות חוק בתי המשפט היו ברורות לגמרי: בית המשפט ידון בפומבי, והחריג לכך הינו סגירת הדלתיים במקרים חריגים במיוחד. בתי המשפט פסקו כי אין פגיעה בפרטיותו של אדם על ידי פרסום פסקי דין המביכים אותו (תא 69548/07 הנהלת בתי המשפט נ' חסיד עדנה טל, א 125775/00 פלונית נ' פלוני ואח' (נשוא הערעור כאן); לכך היו מספר חריגים: לדוגמא, בחודש אפריל השנה נתן בית המשפט השלום החלטה כנגד הנהלת בית המשפט ואתר פקסדין (א14383/06 פלונית נ' הנהלת בתי המשפט), כיוון שאלה פרסמו פסק דין שנאסר בפרסום. אלא, שההחלטה בעניין פלוני מעוררת סוגיה חדשה: ההבנה שבפרטיות הכמות עושה איכות.

פלונית הוא מקרה קל יחסית: התובעת נפגעה בתאונת דרכים, וכמו עשרות אלפי אזרחים אחרים פנתה לבית המשפט בבקשה שזה יחייב את חברת הביטוח לשלם את הפיצוי המגיע לה על פי חוק. אלא, שבמהלך הדיון היתה צריכה אותה פלונית לחשוף פרטים רבים ומביכים על אודותיה, כשם שתובעים רבים נדרשים בימים אלה שכללה גם חוות דעת רפואית בכל הנוגע למצבה הנפשי. פלונית, לאחר פסק הדין, ביקשה כי בית המשפט יאסור את פרסום פסק הדין, אך זה סרב לעשות כן.

בית המשפט המחוזי ישב לערעור בשתי סוגיות: הראשונה אינה רלוונטית לנו ודנה בסכום הפיצוי שנפסק למערערת. השניה, המשמעותית יותר עבורנו, היא האם מותר לבית המשפט לאסור פרסומים. בית המשפט המחוזי מנתח את דיני איסור הפרסום ואת ארכאותם בימים אלה, כאשר הוא מבהיר כי כאשר הוחקו דיני איסור הפרסום והצורך בפומביות הדיון לא התקיימו מאגרים ממוחשבים ולא היתה דרך להגיע לעומק פרטיותו של אדם בלחיצת כפתור אחת.

בית המשפט עושה צעד אחד משמעותי כאן ומקבל החלטה אמיצה, שספק אם לשון החוק יכולה לסבול כאן, הוא קובע שכאשר מדובר בפרטיות, הכמות עושה איכות: עשרות פרסומים אשר פוגעים בצורה קטנה מאוד בפרטיותו של אדם יכולים להיות שקולים לפגיעה אחת משמעותית. לכן, בהתחשב בעוצמה שקיימת בפרסום פסק הדין, ובכך שכל אדם אשר יקיש את שמה של התובעת יוכל לאתר אותה במערכות מידע ממוחשבות, הרי שיש להכיר בכך שלתובעת יש זכות להדיר את המידע הזה מהציבור על ידי איסור פרסום שמה (אגב, עניין הכמות עושה איכות בפרטיות אומץ כבר במקרה אחר: Maynard v United States, אשר נדון באריכות בבלוג הזה).

"לא מהנמנע כי אף פרט זה עלול לפגוע בצנעת הפרט, מקום בו אישה תטען כי בקרב הסביבה שבה היא חיה הדבר נחשב לחוסר צניעות). אף באשר לאלו האחרונים, נראה כי מתאים הביטוי, שהוזכר לעיל, "כמות עושה איכות", במובן זה שמצבור של פרטים, שכל אחד לבדו אין בו משום פגיעה חמורה בפרטיות, הרי שביחד עם אחרים הם יעלו כדי פגיעה חמורה בפרטיות, וכהגדרתה בסעיף 70(ד) לחוק. זאת בשים לב לאשר פורט לעיל בדבר דרישת החומרה, ובשים לב לשיקולים הנוספים המתקיימים במקרה דנן" (פסק הדין, סעיף 41).

התפיסה של בית המשפט כאילו מאגרי המידע המשפטיים ואתרי האינטרנט הם מאגר מידע לכל דבר היא נכונה בבסיסה, אך היא משקפת בעיה רצינית יותר: מרגע שההליכים המשפטיים ינוהלו במחשכים שנית, הרי שהשקיפות וההרגשה שכולם שווים בפני החוק תצומצם. הפתרון של בית המשפט, לשיטתי, שגוי מכמה סיבות וצריך למצוא הסדר טוב יותר לכך.

"הבעיה בצילום מתמשך במרחב הציבורי היא בעיה שונה מהצילום האקראי של גוגל בעת שהוא ממפה את המדינה, מדובר באותו רגע בו הצילום הופך למעקב, לאקט מטריד. צילום הופך למעקב כשהוא מתמשך, כשהשימוש בצילום נועד למטרה שמעבר להצגתו וכאשר איכות הצילום טובה מכדי להיות רק למטרות שיטוט והדגמה". (שם, שם)

הפתרון הראשון הוא כתיבה זהירה יותר של פסקי הדין: כלומר, להשתמש במילים "התובע" ו"הנתבע", כשם שהצדדים בבית המשפט נדרשים לעשות, ולא להשתמש בשמותיהם המלאים של הצדדים. כמו כן, בעוד שהתובע עשוי להיות אדם בשר ודם, הרי שנתבעת תאגידית לא זכאית לזכות לפרטיות ולכן אפשר לפרסם את שמה בכל עת. כמו כן, בית המשפט צריך לשקלל מידע רב שקשור לזכויות הציבור לדעת: זכותו של נתבע, לדוגמא, לדעת האם הצד שכנגד הוא תובע סדרתי, האם הצד שכנגד קיבל כבר ביקורת שיפוטית והאם הצד שכנגד כבר נמצא חייב בדין במקרים אחרים. כל פסיקה שתפגע בכך עשויה לפגוע בטוהר ההליך המשפטי בעתיד (ראו רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות נ' מירב לוין).

כאשר מדובר בנתבע המבקש גילוי מסמכים המוחזקים על ידי התובע, גם זכותו של נתבע להתגונן כראוי נגד תביעה משפטית המוגשת נגדו. היינו, התפיסה הינה כי כאשר מדובר בבקשה לגילוי של מידע המצוי בידי אחד הצדדים ואשר דרוש לצד שכנגד על מנת לגבש את טיעוניו או לבססם, יאפשר בית המשפט את חשיפת המידע לידיו. יחד עם זאת, בחינת שאלת ההכבדה מכניסה למערך השיקולים אף את הצד השני של המשוואה, היינו זכותו של צד לדיון שלא תיגרם לו פגיעה יתרה עקב עצם קיום ההליך המשפטי. (עניין לוין)

זכות נוספת שנפגעת כאן, ויש לקחת בחשבון, היא הוולונטריות של ההליך המשפטי. אכן, לא כל תובע בוחר לתבוע: בחלק מהמקרים, במיוחד במקרים של נזקי גוף, הדבר נעשה עקב שרירותיות ורוע של חברות הביטוח, במקרים אחרים הדבר נעשה כיוון שאין ברירה אחרת. אבל, רוב התובעים בוחרים ללכת לבית המשפט, והם צריכים לקבלו על שלל כלליו.

דווקא ההרתעה בכך שיפורסמו ההליכים המשפטיים מקלה על עומס בתי המשפט מתובענות סרק. לכן, ניתן למצוא פתרון ביניים: כיוון שהתביעות העיקריות בהן יש פגיעה משמעותית בפרטיות התובע הן תביעות ביטוחיות, יש למצוא הסדר טוב יותר דווקא למקרה הזה. ניתן לקבוע רף של פרטיות אשר כל תביעה שדורשת חדירה מעבר אליו תועבר לבוררות על ידי גורם אלטרנטיבי שיאפשר לפשר ולהגיע להסדר חשאי שלא יפגע בזכויות התובע.

אלא, שאם נחזור לעניין המהותי: הכמות עושה איכות, גם בפרטיות. אין מחלוקת בכך: ככל שמאגר מידע גדול יותר כך הוא מאפשר פוטנציאל לפגיעה ביותר אנשים, וכך הוא צריך פיקוח משמעותי יותר. אלא, שכתיבה זהירה וניסוח זהיר יכולים לגרום לכך שניתן יהיה להגיע לאותה תוצאה גם בלי לסגור את בית המשפט בפני הציבור.

[לקריאה נוספת: על קוד אתי לבתי משפט]