פעילויות רשויות החוק נחלו הצלחה בסוף השבוע האחרון כאשר הצליחו להדוף 124 פעילים פרו-פלשתינאים מלהתגנב לתוך ישראל באמצעות טיסה הנוחתת בנמל התעופה בלוד, באישון ליל לעבור דרך ביקורת הדרכונים, לעבור דרך מכשירי השיקוף שמוודאים שאלה לא מבריחים לישראל כל חומר מסוכן ולבסוף ללכת לישראל לעבור את העבירה הגדולה ביותר: למחות נגד מדיניות הממשלה.
אכן, לא ברור על מה ולמה מעוניינת מדינת ישראל לבלום את כניסתם של פעילים פוליטיים שמעוניינים להגיע ולהביע סולדיריות כנגד ישראל, אף אם אלה מציגים דעות פרו-פלשתינאיות. דאגתה של ממשלת ישראל מהמחאה היתה כה גדולה עד שזו החליטה להודיע למדינות זרות על רשימת מסורבים שלא מורשים כלל להכנס לישראל. כלומר: מדינת ישראל מסמנת לאומות העולם שבישראל אין חופש מחאה, לא לתיירים, לא לפלשתינאים ולא בהכרח לתושבים ואזרחים.
בניגוד למקרים אחרים בהם אפשר היה להבין את דאגתה של מדינת ישראל מפריצה של הגבולות הטריטוריאליים או הכנסה של אמצעי לחימה מדומים כאלה או אחרים, כאן מכונת התעמולה עומלת שעות נוספות. לאחר שעברתי על הכתבות, על עיתוני סוף השבוע, על הדיווחים של דובר צה"ל, עדיין לא הצלחתי להבין: מהי לעזאזל הסכנה הגדולה בכניסתם של אלף פעילים פרו-פלשתינאים שיפגינו?
כאן בדיוק העניין; בעוד שמכונת התעמולה עומלת להוציא סרטוני Hasbara שיציגו את העמדה הלא-רשמית אך מוכרת של ישראל, היא מונעת מהמתחרים להציג דעה דומה ודווקא יוצרת לגיטימציה לנסיונות לשבור את המחאה: בישראל, כמו בסין, אין חירות להפגין, אין חירות למחות ואין דרך להתווכח עם המשטר.
כאן בדיוק העניין: אם אותם פעילים היו חשודים בטרור, בריגול, בסיוע לאויב או אפילו בגניבה של מגבות מבית מלון בפעם הקודמת שביקרו כאן הייתי מבין, אבל לא: כל שעשו הוא להביע רצון להפגין.
ישראל אולי ניצחה כאן במערכה, מנעה מאותם פעילים להגיע ולהפגין, אבל בדעת הקהל הציבורית היא כשלה: היא כעת צריכה להתמודד עם הסבר כיצד היא מצפה שיתנו לפעילים פרו-ישראלים לנחות במדינות זרות על מנת להציג את הנארטיב הציוני כאשר היא מונעת ממתחריה לעשות כן.
[פורסם במקור בעבודה שחורה] [יוסי גורביץ כתב על זה גם כן לפני כמה ימים, או בעצם בעת שכתבתי את הפוסט]
ביני לביני התגלה כי הדרך בה הממשלה אספה מידע על הפעילים המיועדים לגירוש היתה באמצעות הרשת החברתית פייסבוק. לא שאני פוסל השגת מודיעין בדרך כזו או אחרת, אבל חייבים לעצור לשניה ולחשוב: האם כך אנו רוצים את איסוף המודיעין שלנו? שטחי ומבוסס על לייק או הודעות סטטוס? בלי הצלבת מקורות, בלי לבדוק את העובדות, מספיק שפרופיל שנושא את השם של אדם מסוים יציג עמדה אנטי-ישראלית, ואנו נמנע את כניסתו?
וובכן, אבל ככה זה בישראל. מה שמתחיל עם למנוע כניסה מאזרחים זרים בגלל סטטוס בפייסבוק יכול להסתיים בשלילת החירות או חופש העיסוק מאותן סיבות אם יעבור היום חוק החרם. מדובר באחד החוקים המסוכנים ביותר שיכנסו לספר החוקים. הבעיה היא לא העקרון שעומד מאחוריו, אלא נוסח החוק. לפי הגרסא ש'שלום עכשיו' הציגה, ששונה מהנוסח שהועבר לקריאה ראשונה, גם חרם הקוטג' עשוי להכנס תחת החוק, כמו גם קריאה להחרים בית עסק מסוים כיוון שהוא לא ידידותי לנכים.
בלי להתייחס כרגע לגופו של עניין או לשאלת המדרון החלקלק, יש הבדל גדול בין מדינה שבה לתושביה ולאזרחיה אין חירות להפגין, לבין מדינה שבה לזרים אין זכות להכנס אליה במטרה להפגין.