להפוך למדינת תל-אביב.

אין דרך אחרת לומר זאת מאשר לחשוב שאפקט הקוטג' מכה שנית; קבוצה של צעירים שמאסו הצליחו לעורר את התקשורת מספיק בשביל לזכות בכותרות בימים האחרונים באמצעות מחאה ספונטנית על מחירי הדיור. המחאה כללה הקמה של מאהל במקום בו, ככל הנראה, מחירי הדירות למטר רבוע הם הגבוהים ביותר במדינה ובהם תנאי הדיור כה מצחיקים עד שהיה צריך לפתוח בלוג במיוחד בשביל הדברים האלה, בו ניתן לראות זוועות כמו דירות בגודל 6 מ"ר. אלא, שמצב הדיור בישראל בכי רע בגלל שרוכשהין מעוניינים במחירי דיור גבוהים.

המחאה, לעומת זאת, נפלה על עונת מלפפונים יפה לתקשורת: אחרי החקיקה האנטי-דמוקרטית של השבוע שעבר ולפני המשבר בספטמבר. הבעיה, שבניגוד למחאת הקוטג' הקודמת, שהיו מספר מצומצם של מושאי מחאה: המחלבות ורשתות השיווק, שבכל מקרה מתנהגות בתור קרטל, הרי שבשוק הדיור משכירי הדירות אינם קרטל ואפילו אינם אילי הון, אלא ההפך: במקרה הקלאסי, בעל הדירה הוא אדם בדיוק כמוך שקיבל דירה בירושה, ומנסה למקסם את הרווח שלו עליה, אולי הוא אפילו רכש אותה וצריך את שכר הדירה שלך על מנת להחזיר את המשכנתא שלו.

עכשיו, כיוון שמחירי הנדל"ן הם בכל מקרה פיקציה שנוצרה על ידי הממשלה ותלויה לחלוטין במדיניות תכנונית ותו-לאו (אבל גם מזון הוא פיקציה וכסף הוא פיקציה), לממשלה יש לא מעט פתרונות שאינם דווקא בניה של דיור בר-השגה או הלאמה של שוק הדיור. אפילו קביעה של מדיניות תכנונית לא תמיד תסייע למרקם האורבני, אבל המדינה צריכה להבין שבסופו של דבר, בעיית הדיור היא בעיה שנוצרה מהזנחת התושבים.

ניתן להוריד את מחירי הדיור באמצעות הוספת תחבורה ציבורית ובאמצעות דאגה נוספת לתושבים. מחירי הנדל"ן גבוהים כל כך כי אנשים מוכנים לשלם כל כך הרבה כסף כדי לגור במרכז. ומדוע הם מוכנים לשלם את הסכום הזה? כי אם הם לא ישלמו, אחרים יהיו מוכנים. כיצד אפשר לגרום לאחרים לא להיות מוכנים? על ידי יצירה של תשתית תחבורתית שתאפשר לאדם מסוים לגור במרחק סביר מהמרכז (כן, אפילו במודיעין) ועדיין להיות מסוגל להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, על ידי יצירה של מערכת בריאות וחינוך שתגרום לאנשים לרצות לגדל ילדים באיזורים שאינם מרכז הארץ, על ידי יצירת תעסוקה באיזורים מסוים.

לדוגמא, אם אני היום ארצה לעזוב את דירתי היקרה יחסית במרכז תל-אביב ולעבור להתגורר לי בבאר-שבע, אחסוך לי רק על שכר דירה 2,000 ש"ח בחודש. מעבר לכך, גם מחירי המזון יהיו זולים יותר וככל הנראה מחירים אחרים. אלא, שפרנסה לא תהא לי כלל: רוב לקוחותי נמצאים באיזור המרכז ואני בספק אם קהילת ההיי-טק והסטארטאפים כלל קיימת מחוץ למשולש הרצליה-פתח-תקווה-תל-אביב.

לכן, אני אהיה מוכן, לצערי, לשלם סכום רב יותר עבור לגור במרכז, היכן שהכל נגיש. כך גם אחרים מוכנים, ובסופו של דבר נגררים כולם לאותו מדרון חלקלק. הפתרון, כמובן, היה לתמרץ את האוכלוסיה להיות מפוזרת יפה בין הפריפריה למרכז ולתמרץ אוכלוסיה חזקה, שיכולה להניב פרנסה נוספת לאיזורים חלשים יותר, לעבור אליהם. אבל, איך עושים זאת? זו שאלת ביצה ותרנגולת שהמדינה מסרבת לענות עליה.

הפתרון התיאורטי הוא לפרק את תל-אביב, להוציא מושבות אוטונומיות שמורכבות מקהילות של 500 עד 1,000 עצמאיים שיכולים לכלכל את עצמם על ידי עיסוקיהם לפרפיריה ולהביא אותם לשם כדי להשתלב בקהילה ולהפוך את כל המדינה למדינת תל-אביב. אבל הפתרון כה תיאורטי כיוון שלעולם לא יגיעו לנסות אותו.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

8 תגובות ל-“להפוך למדינת תל-אביב.

  1. אתה הולך מאוד רחוק – עזוב באר שבע, נסה לגור ברעננה ולנסוע כל יום לאוניברסיטת ת"א או לעבודה ברמת גן. מצב התחבורה הציבורית גם בערים השכנות לתל אביב הוא בכי רע, שלא לדבר על כך שהיא כלל לא קיימת בשעות הלילה המאוחרות ובמהלך סופי שבוע וחגים. והשרון הלא גם הוא אינו זול לדיור (גם אם המחירים ומצב הדירות שם טוב יחסית לת"א).
    בכלכליסט כתבו לא מזמן על קו 29, מהעמוסים בשרון, שהנסיעה בו ארכה לכתב כשעה וחצי, כלומר 6 ק"מ לשעה. עם התשה שכזו צריך להתמודד כל בוקר, יום אחרי יום.

  2. מנסיון של אדם שבילה בפרובינציה חלק לא קטן מחייו – האגדה על כך שבפרובינציה המוצרים זולים יותר היא לא הרבה יותר מאגדה, ובשביל לחיות בפרובינציה אתה צריך אוטו גם אם יש תחבורה ציבורית (התחבורה לא יכולה לעבור כל חמש דקות ליד הבית שלי רק בשביל שתהיה זמינה כשאני ארצה), לכן מי שיכול גר בתל אביב, כי בסופו של דבר לא הרבה יותר יקר פה ואיכות החיים טובה יותר.

    רק אנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם את אותה רמה של איכות חיים מחוץ לתל אביב ועבור רב האנשים עזיבה כפויה של תל אביב משמעה ירידה ברמת החיים. בלי לחסוך כסף. מה שצריך זה בדיוק הפוך, עוד בניה גבוהה בתל אביב-רמת גן-גבעתיים שתאפשר ליותר אנשים לגור פה.

    אה וכמובן שצריך לאפשר פיצול דירות בשביל להתאים את צורות המגורים לתאי המשפחה החדשים.

  3. כל זה אולי היה נכון בשנים האחרונות, אבל עכשיו הגיעו מים עד נפש, כי מחירי הדירות עולים גם בכל המקומות "הרחוקים" הללו, ומתקרב היום שלא תוכל להרשות לעצמך לגור בשום עיר גדולה (או עיר קטנה הנגישה תחבורתית) ולא רק במרכז תל אביב.

  4. זה מזכיר לי כל כך הרבה סיפורים על חלם.
    אנשים לא רוצים לגור בתל אביב רק בגלל שכאן יש מקומות עבודה. הם רוצים לגור בתל אביב כי זה מרחק הליכה ברגל בשבילם לבית קולנוע, לבית קפה (עם מבחר עצום שמאפשר לכל אחד לבחור את בית הקפה שהכי מתאים לו), למבחר מסעדות, לפאבים, למרכזי קניות, לרחובות צבעוניים עם חנויות לכל פטיש/תחביב (קומיקס, סקייטבורד, אספני בולים ושטרות, מרכזים להסברת מיניות האדם).
    כל אלה מתאפשרים בזכות הצפיפות האורבנית, ומרקם החיים האורבני. הפתרון הוא לא לפרק את תל אביב ולכפות על כולם לגור בעיירות שינה אנטי אורבניות כמו מודיעין. הפתרון הוא לאפשר לכמה שיותר אנשים לגור בתל אביב.

    צפיפות המגורים בתל אביב זעומה לעומת צפיפויות בערים גדולות בעולם. טוקיו, ברלין, ניו יורק, הונג קונג, שנגחאי, פריז, ברצלונה, קופנהאגן, כולם מאפשרות להרבה מאוד אנשים לגור בשטח קטן יחסית, דבר שאחראי להצלחה הכלכלית התרבותית והעירונית שלהם.

    יש משהו מאוד סמלי באתר שנבחר למחאת האוהלים. מחירי הדיור אולי בשמיים ברוטשילד וסביבת כיכר הבימה, אבל הבניינים דווקא לא בשמיים. למעשה, הם מגיעים לקומה שלישית או רביעית. ככה נראה אזור מרכז לינקולן (המקבילה הניו יורקית לכיכר התרבות)
    http://goo.gl/dUxKZ
    רק ששם אף אחד לא קורא לבניינים של 20 קומות "מגדלי יוקרה". יש מספיק בניינים כדי שכולם יוכלו לגור בהם.

  5. גם הכותב וגם המגיבים צודקים בהרבה ממה שהם כותבים, אבל כל זה רלוונטי רק במבט על העתיד הקרוב. ישראל היא אחת המדינות עם קצב הריבוי הגדול ביותר בעולם המפותח, ובסופו של דבר כל מה שנעשה לא ישנה את העובדה הפשוטה שבעתיד יהיו יותר ישראלים. למעשה בקצב הריבוי הנוכחי אוכלוסיית המדינה תכפיל את עצמה פי 10 תוך כ-150 שנה. אולי 150 שנה נשמע כמו משהו שלא צריך להדאיג אותנו היום, אבל בכל זאת תנסו לדמיין מצב שבו במקום שבו כל אחד מאיתנו נמצא יש פתאום 10 אנשים. ברור לגמרי שחיינו יהפכו לגיהנום הרבה לפני שנגיע למצב כזה. כל פתרון אמיתי חייב לטפל גם בשורש הבעיה על ידי הקטנת קצב הריבוי, אחרת הוא פתרון זמני בלבד.

  6. @יעל – אני גר בחיפה ועובד ברמת גן באזור הבורסה. אני יוצא מהבית ב 7:30 בבוקר, ואלא אם הרכבת עולה באש או משהו, אני לפני 9 בבוקר במשרד.

    ההבדל ביני לבינך הוא שלי יש תחבורה ציבורית יעילה ולך, על פי התיאור שלך לפחות אין. וזה בדיוק מה שקלינגר אומר – כשתהיה פה תחבורה ציבורית נוחה ויעילה לא יפריע לך להתרחק מהמרכז.

  7. ניצן – הסיפור שלך מעציב אותי. אתה מדי יום שורף שלוש שעות יקרות מפז בדרכים. שלוש שעות שבהן יכולת לעבוד יותר, או לבלות יותר. שלוש שעות שבהם יכולת להיות עם המשפחה והחברים, שלוש שעות שבהם יכולת להספיק יותר עבודה, ולהרוויח יותר שכר. שלוש שעות שבמהלכן גם לא מעט כסף נשרף על דלק לרכבת, ודלק מהבית עד הרכבת. אם היית יכול לגור ברמת גן קרוב לעבודה, או באזור 2 של תל אביב, קשה לחשוב אפילו כמה משאבים היו נחסכים, משאבים שאפשר היה להקדיש לדברים לא פחות חשובים, כמו חינוך, רווחה, בריאות, או אפילו הקמת מקומות עבודה חדשים.

    מדי יום אתה מבלה 200 קילומטר הלוך ושוב בדרכים. הכל בגלל שיש כל מיני תירוצים לא לבנות עוד דירות שיהיו 2 קילומטר מהעבודה שלך.

  8. @דניאל, אני מכיר כמה אנשים שגרים בתוך גוש דן ומבזבזים לא פחות זמן ממני ביום על נסיעות בתוך הגוש. למה? כי הת"צ לא מפותחת, כי "הרפורמה" מחורבנת, כי התכנון של הקווים לא יעיל וכ'.
    לחלקם האחר יש רכב, אבל הם פוגשים פקקים אדירים. במשך שנותי יצא לי לפגוש לא מעט אנשים שגרו בהרצליה והגיעו אל מרכז תל אביב ברכב. נסיעה שבכביש פנוי לוקחת לא יותר מרבע שעה לדעתי, מקבלת בפקקי הבוקר ופקקי הערב הארכות מטורפות. אם אני יצאתי בשבע וחצי מהבית הם יצאו בשמונה, הגענו ביחד רק שהם היו עצבניים ומתוסכלים מהנהיגה.

    הסיפור שלי לא מעציב אותך, הוא לכל היותר גורם לך להסתכל עלי מלמעלה, לצקצק בלשונך ולחשוב איזה מסכן אני שאני לא יכול להרשות לעצמי דירה ברמת גן, או איך אני כלוא בתוך מציאות מסכנה ולא מבין בכלל עד כמה. כמובן שאתה לא מכיר אותי ולכן גם לא יודע עד כמה אתה טועה.

    אני נשוי ויש לי ילדה, זה אומר שכשאני בבית, אין לי באמת זמן לעצמי. גם כשאני בעבודה, אין לי באמת זמן לעצמי. אתה יודע בכמה גדל הספק הקריאה שלי מאז שחזרתי לעבוד במרכז? הספק הכתיבה? הכנסות מפרוייקטי פרילנס קטנים שאני עושה בזמן פנוי? אתה קורא לשלוש השעות הללו מבוזבזות, אבל בתכלס, מבחינתי, אלו 3 שעות ביום שבהן הזמן שלי שייך לי ולי בלבד. לא מסנג'רים לי אותו, לא לוקחים לי אותו, לא "תחזור רגע" וכדומה.

    אבא שלי גר בחיפה ועבד במת"מ. הוא היה יוצא כל בוקר ב 7:15 כדי לנסות להתחמק מהפקקים וחוזר בערב לקראת 8 ולעיתים אף מאוחר יותר – עם האופנוע שלי זה בין 10 ל 15 דקות נסיעה, עם אוטו זה מתקרב ל 45 דקות. אתה חושב שהמצב של אבי היה יותר טוב משלי כי הוא גר קרוב יותר לעבודה? תחשוב שוב.

לא ניתן להגיב