המקרה של פלוני נגד אלמונית, יותר משהוא קייס מעניין משפטית, הוא מעניין עובדתית וכנראה מלמד מדוע לא להסתבך עם עורכי דין. פלוני הוא עורך דין שבשנת 2008 כנראה הסתכסך עם אשתו. זו פתחה בהליך גירושין כנגדו ושכרה את שירותיה של אלמונית, עורכת דין. לאחר סכסוך עמוק בבתי הדין הרבניים ובבתי המשפט. ביני לביני, ככל הנראה השלימו פלוני ואשתו, ופלוני פנה לבית המשפט בתביעה כנגד אלמונית על נזקים שלכאורה נגרמו לו בעקבות מעשיה כעורכת דין. בין היתר, טען פלוני כי אלמונית האזינה לו האזנת סתר, פגעה בפרטיותו, הוציאה לשונו רעה והפרה חובות אתיות של עורכי דין; לפני מספר שבועות, דחה בית המשפט את תביעתו של פלוני (תא 154999-09 פלוני נ' אלמונית).

היופי הוא שהשופט דן מור, שהפסיקות שלו בתחום של דיני מידע היו אמנם מצומצמות אבל מאוד פורמאליסטיות (לדוגמא פ 7936/07 מדינת ישראל נ' פלוני, שאמנם התהפך בערעור בע"פ 7493/09 מדינת ישראל נ' פלוני, אך עדיין הקביעה כי רגע יצירת העבירה בצפיה בסטרימינג מתחיל ביצירת עותק מקובע, או א 26386-09-09 גל מור נ' חן אזולאי, בו דן בקביעת כללי ראיות אלקטרוניות), עדיין מתייחס כמו שצריך לנטלי הוכחה: בניגוד לשופטים שהרבה פעמים מתרשמים מלהטוטים רטוריים, השופט מור מבקש לראות ראיות והוכחות, ולא רק טענות. השופט מור דוחה את התביעה, במלואה, תוך שהוא מותח ביקורת על הצדדים והתנהגותם, אבל מעלה סוגיה אחת משמעותית שנוגעת להגנות בפגיעה בפרטיות שחשוב לתת לה את הדעת.

פלוני ניסה לייחס לאלמונית התקנת אמצעי האזנת סתר בדירתו (וככל הנראה שאכן צדק, שכן אלמונית כנראה ייעצה לאשתו להתקין את אמצעי ההאזנה). אלא, שמכשירים אלה הוטמנו על ידי אשתו, ולא על ידי הנתבעת; אלא, שפלוני ניסה לייצר קונסטרוקציה כאילו אלמונית שדלה את אשתו לעשות כן. דחיית התביעה בנושא זה דווקא נעשתה בסעיף מעניין, שהוא סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות, בית המשפט קובע כי הגנת האינטרס האישי הכשר חלה במקרה זה ואלמונית "פעלה להגן על‬‬ ‫עניינה האישי הכשר של האישה, כבאת כוחה (ראה סע' 2 לחוק השליחות), ומוטלת עליה,‬ ‫כעורכת דין, החובה החוקית והמקצועית לעשות ככל הנדרש עבור מרשתה"‬. (והשוו, לצורך כך, דווקא את פסילת הראיות בבגצ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, בו פסל בית המשפט שימוש בראיות אשר פוגעות בפרטיות). כלומר, לשיטת בית המשפט, עורך דין שמשתמש במידע שהושג בהאזנת סתר לה שידל למטרת הגנה על לקוחו אינו אחראי על כך בנזיקין (אך עשוי להיות אחראי בפלילים).

המסקנה כאן אינה משפטית מובהקת אלא דווקא יותר אתית לחיים: כאשר נכנסים לתביעה שהצד השני בה הוא עורך דין, ולא אדם מהיישוב, קח בחשבון שהוא עשוי לשחק מלוכלך.

התובענה התנהלה על מים עוינים ודומה שפלוני, התובע, לקח די אישית את הסכסוך ושכח לרגע שעורך הדין הוא שליחו של הצד. עורכי דין אינם בדיוק צד להליך, הם נועדו לעזור לתובעים ולנתבעים להבין את זכויותיהם, ולכן העובדה שפלוני פונה נגד עורכת הדין שייצגה את אשתו לשעבר פוגעת מאוד ביכולת של עורך דין לייצג אדם. אם עורך דין ידע כי הוא עשוי להתפס כצד אישי בסכסוך בין בעל לאשתו, וכי הוא יצטרך להתנהל לאחר מכן בתביעות שיוגשו אישית כנגדו, הרי שעלות ההליכים האלה יגולגלו בסופו של דבר על הלקוח וייקרו את ההליך המשפטי, וכדאי שלא נשכח זאת.