פסק הדין בנושא ת"א 46289-05 חיימה בנולול פינטו נ' לוקר תעשיות מנרב, שותפות כללית (לוקר אמבין) ואח' שניתן לאחרונה (וניתן לקרוא תקציר אצל עו"ד חיים רביה) הוא דוגמא למקרה הקלאסי בו מפתח מערכת טכנולוגית נגרר על ידי לקוח ולא מצליח לסיים את הפרויקט בגלל ביקושים נוספים, כאשר לבסוף העניינים מגיעים לפיצוץ. הפיצוץ, בדרך כלל, מלווה בכך שהלקוח לא משלם את התשלום האחרון וטוען כי נגרמו לו נזקים אדירים, הוא הולך לאיש טכנולוגיה אחר אשר יספר על הנזקים האדירים (ובצד, כמובן, יבנה ללקוח את המערכת החדשה) והעניינים מגיעים לבית המשפט. כך היה גם במקרה הזה, כאשר פינטו פיתח, ככל הנראה, מערכת לניהול השכרת תאי נעילה (לוקרים) בבתי ספר. ביני לביני, עלו תקלות טכניות בחומרה של הלקוח, וזה דרש שוב ושוב הוספה של רכיבים בתוכנה ותיקון של תקלות שלא היו באחריות הלקוח. לכשמאס פינטו מלפתח, עצרו לו את התשלומים.

פינטו תבע את התשלום האחרון וכן סכומים עבור פיתוחים נוספים שביצע, ובכך הכל תבע סכום של 44,000$ לערך. אחרי שראתה חברת לוקר את התביעה, זו הגישה תובענה כנגד בגובה מיליון ש"ח (לצרכי אגרה בלבד, כמובן, כיוון שלטענתה נגרמו לה נזקים אדירים). בית המשפט קיבל חלק ניכר מתביעתו של פינטו ודחה את תביעת לוקר במלואה בפסק דין מנומק היטב. אלא, שבעייתית היא הדרך שבה פינטו נדרש להוכיח את תביעתו (וזו, דווקא, לא פעם ראשונה, ראו ת"ק 31377-05-10 לירן אליאס נ' דביר).

פינטו נדרש להביא לא פחות משני מומחים (וכן עדים טכנולוגים רבים) אשר בחנו הן את החומרה והן את התוכנה הרלוונטית (לפחות כאן, בהתחשב בכך שבמקרים אחרים בית המשפט לא קיבל פרקטיקות פורנזיות של בדיקת תוכנה,  כמו בת"א 1386/06 ז'קונט נ' האפרתי ואח'); המומחה מטעם הנתבעים, אגב, לא היה בעל נסיון ברכיב פיתוח התוכנה (Visual Fox Pro) אך הוא פיתח את התוכנה החדשה עבור הנתבעים.

אם כן, סוף טוב הכל טוב: לקוח הוכיח את טענותיו ובית המשפט קיבל ממצאים מחשביים כמו שצריך. אלא שכאן בדיוק הבעיה: סכום פסק הדין. אני לא מדבר על התביעה שכנגד שנדחתה, אלא דווקא על החלק שהתקבל: פינטו תבע סכום של כמה עשרות אלפי דולרים ולבסוף הוא הצליח להוכיח נזק של כעשרת אלפים דולר. בנוסף, קיבל פינטו כ2,000 דולר כהוצאות שכר טרחה עבור עורכי דינו (שזה לא רק פי שניים מהמינימום בלכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ, אלא גם סכום חריג באחוזים  ביחס לפסקי דין אחרים, ראו השוואה כאן). מה פינטו לא קיבל? פינטו לא קיבל את הפיצוי עבור שכירת שני מומחי מחשבים, שכל אחד מהם ככל הנראה עלה כמה אלפי דולרים.

אוקי, לא נורא. פינטו יכול לספוג את זה, כי הוא קיבל את הפיצוי שמגיע לו. אבל מה יקרה בפעם הבאה? בפעם הבאה שפינטו (או מפתח אחר) יקבל דחיית תשלום מלקוח, הוא יאמר: "היי, אני יכול ללכת ולתבוע, להגרר שש שנים בבית המשפט ולקבל בסוף את כמה שמגיע לי באמת; אבל, זה יעלה לי לפחות פעמיים מה שמגיע לי". לכן, הפינטו הבא יעדיף לא לתבוע. כאן בדיוק הבעיה של השחקן הקטן: לזה אין כסף לשלם לעורכי דין עבור ניסוח הסכם שיגן עליו (וראו, הדרכה לגבי כתיבת הסכם פיתוח) ולזה לא תמיד שווה לאכוף את הזכויות שלו.

לכן, בפעם הבאה שלקוח לא ישלם לך, פשוט תצטרך לחרוק שיניים או לבנות את ההסכם שלך כך שהתשלום יבוצע בצורה מודולרית בעת התקדמות העבודה. אחרת, מה תעשה? כאן בדיוק הבעיה; קריאה של פסק הדין מראה לנו שעורכי הדין של פינטו עשו עבודה מאוד יסודית, למדו, חקרו, הכינו מומחים לעדויות ובטח השקיעו בתיק כמה עשרות (אם לא מאות של שעות). מה פסיקת שכר הטרחה כאן אומרת על הצדדים?

לדעתי, ואם דעתי היתה משנה משהו, בית המשפט היה חייב לפסוק, לצד הפיצוי הריאלי שכר טרחה ריאלי שגובהו כמעט כגובה הפיצוי בהתחשב בכך שהתובע לא ניפח את התביעה שלו יתר על המידה ורוב עילות התביעה שלו התקבלו, גם אם לא במלוא הסכום.