0.

לא אחת במהלך השאלה האם לפנות להליך משפטי או לאו עולה שאלת הוצאות המשפט: כאשר התביעה היא על רף הכדאיות הכלכלית, כלומר כאשר עלות עורכי הדין גבוהה יותר מתוחלת הפיצוי שתתקבל במשפט (או אפילו מהפיצוי המקסימאלי), או כאשר לנתבע יותר כלכלי לשלם את מה שהתובע דורש מאשר לשכור עורך דין; בא תמיד החלק שהלקוח קם ושואל: "אבל מה עם הוצאות משפט? אם ננצח, בית המשפט לא יפסוק לנו כאלה?". בשלב הזה, בדרך כלל, עורך הדין יושב ומסביר ללקוח שבתי המשפט בישראל לא נוהגים לפסוק הוצאות ריאליות, ובמקרה הקיצוני ישיבו ללקוח את ההוצאות שהוציא, כך שהסיכוי שזה יתפרנס כתוצאה מהוצאות המשפט היא נדירה. החריג לכך הוא, כמובן, במקרה של תובענה ייצוגית, שם עורכי הדין הופכים, בפועל, לשותפים של הלקוח (מה שיוצר ניגוד עניינים אינהרנטי, לדעתי) כיוון שחוק תובענות ייצוגיות אוסר על גביית שכר טרחה בתובענה ייצוגית, ומחייב את אישור בית המשפט לגמול; במקרים של תובענות ייצוגיות נפסקות הוצאות ריאליות (וראו עא 9134/05 אליעזר לויט,עו"ד נ' קו אופ צפון ,אגודה שיתופית לשירותים בע"מ).

1.
אלא, שלמעט חריגים, בתי המשפט פוסקים הוצאות לא ריאליות במיוחד. אם נקח את תחום האינטרנט כדוגמא, בחנתי את 30 פסקי הדין וההחלטות בתחום האזרחי באתר law.co.il של חיים רביה כדוגמא לצורך הוכחת הטענה, על אף שלא מדובר במחקר מדעי לחלוטין. ניתן למיין את פסיקת ההוצאות לארבע קבוצות: הוצאות לדוגמא, הוצאות ריאליות, הוצאות בלתי ריאליות והעדר הוצאות. החישוב האם ההוצאות ריאליות נעשה בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) כפי שעודכן בשנת 2003. על פי הכללים, שכר הטרחה המינימאלי בתביעות עד 21,540 ש"ח הוא 15% מסכום התביעה, בתביעות עד 87,540 ש"ח הסכום הוא 10% מסכום התביעה, בתביעות עד ל860,240 ש"ח הסכום הוא 10% מ87,540 ועוד 4% משאר הסכום, ובתביעות מעל ל860,240 הסכום המינימאלי הוא 40,310. חישוב שכר נעשה לפי הסכום הנתבע בפועל, ולא לפי הסכום שנפסק בבית המשפט. מעבר לכך, חשוב לזכור שגם פסיקת הוצאות שכוללת את התעריף המינימאלי עשויה להיות בעייתית: פעמים רבות יש לקזז ממנה את אגרת המשפט (2.5% מגובה סכום התביעה) או לחלקה בין מספר תובעים או נתבעים; וגם אז: התעריף הוא כמו שכר המינימום של עורכי הדין, ואם מישהו מתפרנס על תיק בסופו של יום כ20% מעל התעריף המינימאלי, הרי שהמצב די שקול לעורך דין שיעבוד בסכום של 25 ש"ח לשעה.

[הערה: עד פסקא 6 הטקסט מבולבל ומכיל מידע גולמי, אם אתם סומכים עליי ולא מתעניינים, אפשר לדלג לשם]

2. הוצאות לדוגמא: 17%.
הוצאות לדוגמא נפסקו רק ב4 מקרים מתוך ה23 שנבחנו. ההגדרה של הוצאות לדוגמא היא מקרה בו ההוצאות היו בתעריף המינימאלי של הלשכה או לפחות 25% מעבר אליו (א 867/07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' לייני ריצ'ארד אברהם – 10,000 ש"ח, נתבעו 50,000 ש"ח, ריאלי: 5,000 ש"ח,א 1994/06 אמיר לירן, עו"ד נ' פלאפון תקשורת בע"מ ואח' – 20,000 ש"ח לשני נתבעים שונים, ריאלי 4,730 [הערה: ההוצאות כאן בלתי ריאליות בפרספקטיבה, אבל תואמות את כללי הלשכה],ת"א 26386-09-09 גל מור נ' חן אזולאי – 20,000 ש"ח, נתבע 100,000, ריאלי היה 9,252 ש"ח, ת"א 33168-10-10 נט-רויאל מערכות אינטרנט בע"מ נ' חנה קורן – 3,000 ש"ח, ריאלי: 1,500 ש"ח.). כמו שניתן לראות בשני מקרים מתוך השלושה ההוצאות אכן היו ריאליות ומשקפות את עבודת עורכי הדין בהכנת התביעה והנוכחות בדיונים (גל מור והפדרציה הישראלית), אלא שבמקרה אחר, של אמיר לירן הוא בעייתיי: אמיר לירן הגיש בקשה לפי חוק הגנת הפרטיות למחיקת מידע פרטי המאוחסן בשרתי החברות פלאפון ואורנג' על אודותיו. לפי אורך פסק הדין ועומק הדיון נראה כי הוצאות של 10,000 ש"ח לכל אחד מהצדדים המנצחים אינו משקף את כמות העבודה הריאלית בתיק כלל וכלל.

3. הוצאות ריאליות: 17%.
הוצאות ריאליות נפסקו בארבעה מהמקרים; הוצאות ריאליות חושבו כסכום המגיע עד 25% מעל התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין (א 7920/07 פלונית נ' אסטרחן ראובן ואח' – נפסקו 40,000 ש"ח הוצאות, נתבעו 788,045, ריאלי היה 36,774.2 ש"ח,ת"א 46775-10-10 נגה קום בע"מ נ' אריאל פלד – נפסקו 20,000 ש"ח, בהתחשב בשווי התביעה, ולא בכך שמדובר בהליך זמני, סכום זה נכנס תחת "ריאלי" ולא "לדוגמא",ת"א 5311-04-08 עזבון המנוח צבי נרקיס ז"ל ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ ואח' – 50,000 ש"ח, נתבע: 1,000,000 ש"ח, ריאלי היה לא פחות מ40,310 ש"ח,א 7462/09 נורית בירן נ' נטע לאור – 2,000 ש"ח, בקשה להעברת דיון, ריאלי היה 1,500 ש"ח). ניתן להבין כי בתי משפט, לפחות בהחלטות הכבדות, מעדיף אפילו לא להתחשב בשווי התובענה כאשר הוא פוסק הוצאות; כלומר, ניתן להבין כבר מכך שבתי המשפט לא יסתמכו על כללי לשכת עורכי הדין בבואם לפסוק את הוצאות המשפט (ואין קשר אם ההוצאות הן לטובת התובע או הנתבע) אלא יעריכו את ההוצאות בצורה עצמאית.

4. הוצאות בלתי ריאליות: 43%.
כאן, דווקא, ניתן לראות כיצד בית המשפט משתמש בהוצאות המשפט על מנת להעניש. ניתן לחלק את הקבוצה הזו למספר קבוצות משנה: קבוצת "הוצאות יפות אך לא ראליות" בה בית המשפט פוסק סכום אשר בהתחשב בסכום פסק הדין הוא ריאלי, אך לא בהתחשב בסכום התביעה (ממנו נגזר שכר טרחת עורך הדין) (א 454/07 הילה פורת נ' פ.ד פסגות סוכנות לביטוח חיים (1997) בע"מ ואח' – 20,000 ש"ח, נתבעו 1,730,000, ריאלי: "לא פחות מ40,310 ש"ח,א 1711/08 קדים (הדרכה) בע"מ נ' אלי מולה – פרחי ליאת ואח' – 70,000 ש"ח (35,000 לכל נתבע), לא פורט הסכום שנתבע והסכום מבוסס על הערכה של מיליון ש"ח בהתחשב בכמות העוולות הנטענות ללא הוכחת נזק, ריאלי היה לפחות 40,310 ש"ח,א 35579/07 שרונה לבני גולן נ' קובי סהר ואח' – 65,526 ש"ח (ריאלי), נתבע 1,309,000 ש"ח. ריאלי היה לפחות 40,310 לתובעת (שקיבלה רק 20,000) ולנתבעת (שקיבלה 45,526, על גבול הריאלי)).

קבוצת הוצאות מגוחכות (ת"א 5942-03-09 גדי ליסר נ' חדשות הקריות – עתונות ותקשורת בע"מ ואח' – 8,000 ש"ח (מתחלק על שני נתבעים), נתבע 150,000 ש"ח, ריאלי: 11,252 ש"ח, ת"א 2021-07-08 עליזה עופר ואח' נ' מיה בנגן-רינגל – 1,000 ש"ח, לא פורט הסכום שנתבע, מבוסס על הערכה של 50,000 ש"ח סכום תביעה בלשון הרע לפי סעיף 7א לחוק, ריאלי היה 5,000 ש"ח, א 1811/06 מרשה ואח' נ' קרן צבר ואח' – 6,500 הוצאות לתובע ו4,500 הוצאות לנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, נתבע: 200,000 ש"ח, ריאלי היה 13,252 ש"ח לתובע ו\או לנתבעים, א 37046/08 גדי גפן נ' יואל אמסטר – 5,000 ש"ח (על גבול דחיית התביעה, קוזז), לא פורט הסכום הנתבע, אך בהתחשב בכך שמדובר בפיצוי סטטוטורי לפי חוק זכויות יוצרים היה לפחות 80,000 ש"ח. ריאלי היה לפחות 8,000 ש"ח.) שבה בשתיים מתוך ארבע התביעות השתמש בית המשפט במנגנון ההוצאות על מנת להביע עמדה עקרונית: בפרשת אמסטר פסק הוצאות לטובת הנתבע, כאשר מטרתן היתה לקזז את הפיצוי לתובע (כלומר, בפועל לא נפסקו הוצאות) ובפרשת עופר ניתנו הוצאות של 1,000 ש"ח ופיצוי של 2,000 ש"ח.

והקבוצה השלישית של הוצאות יפות, אך לא מספיק (רע"א 39695-05-10 שלומי נהון נ' רותי נוריאל – 3,000 ש"ח, נתבעו 30,000 ש"ח, שכר טרחה בערעור מינימום 4,730 ש"ח,א 2221/04 קומפי וור בע"מ נ' קדה צעצועים בע"מ ואח' – 20,000 ש"ח, נתבעו 400,000, ריאלי: 21,252.40 ש"ח,א 4441/08 קבוצת בראל נכסים בע"מ ואח' נ' חיאה ניסנוב ואח' – 10,000 ש"ח, לא פורט הסכום הנתבע, אך לפחות 160,000 ש"ח בהתחשב בכך שהתבקש פיצוי לפי 20,000 ש"ח להפרה, בגין הזכות המוסרית והקניינית. ריאלי היה לפחות 11652 ש"ח).

5. ללא הוצאות משפט: 21%.
בקבוצה השלישית בית המשפט משתמש בעניין ההוצאות על מנת לעודד פיוס בין הצדדים (ת"א 26401-10-09 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' – ללא צו להוצאות), כאשר מדובר במקרה גבולי מבחינת החוק (ת"א 17024-09-09 גל-על מוצרי שתיה בע"מ ואח' נ' תנה תעשיות (1991) בע"מ ואח' – ללא צו להוצאות, ה"פ 8581-11-09 גמליאל דבח ואח' נ' חברת ICQ – ללא צו להוצאות) או כאשר מדובר על צווי מניעה הקשורים לפרסומים באינטרנט (ה"ט 30520-09-10 לאה דורפמן ואח' נ' ערן ורד – ללא צו להוצאות,ת"א 2242-09-10 מושיק קלינמן נ' לירן אלזם ואח' – ללא צו להוצאות). נדמה כי בית המשפט משתמש בגישה מסוג זה כאשר הוא מאמין שהתביעה אכן היתה צריכה לבוא לבית המשפט ולדון שם, וכי כל צד ישא בהוצאותיו על מנת לעודד הבאת מקרים מסוג זה.

6. ומדוע כל זה?
כל החלק הראשון, שכלל אינו מקרי, מדעי אלא נועד לתת תימוכין לאנקדוטה הבאה: אמש, החליטה התקשורת לחגוג על כך שלזכות פרופ' איתן ששינסקי נפסקו הוצאות משפט בגובה 15,000 ש"ח בעתירה קנטרנית נגדו. מקריאה של ההחלטה עצמה, בג"צ 2659/10 העמותה לקיום דרך אחרת נ' שר האוצר מצטיירת תמונה אחרת, לא "בפסק דין יוצא דופן מחייבים השופטים את העמותה לקידום דרך אחרת, שעתרה נגד מינויו, לשלם לששינסקי באופן אישי סכום סמלי של 15 אלף שקל בשל פגיעה בשמו הטוב" כפי שכותבת הילה רז, אלא כדברי בית המשפט:

ראשית, לא היה זה מן הראוי לעשות שימוש בלשון בוטה כלפי פרופסור ששינסקי עד כדי השחרת שמו. על בית המשפט להגן על שמו הטוב של אדם מפני ביטויים פוגעניים המוטחים כלפיו ללא הצדקה בכתב בי-דין. שנית, יש להרתיע גורמים הפונים לבית המשפט בעתירות חסרות שחר, שמטרתן לנצל את במת בית-המשפט בדרך בלתי ראויה.

אולם, גם כאן בית המשפט חוטא לאמת. התעריף המינימאלי לעתירה בבית המשפט העליון הוא 8,720 ש"ח. אף פסיקת כפל הסכום לא בהכרח מייצגת את עלות עורכי הדין היותר יוקרתיים (לדוגמא). כך ששאלת ההוצאות כאקט ענישתי עדיין נותרת. דומה כי הסכום שנפסק, 15,000 ש"ח, אינו מרתיע כלל וכלל אלא רק קובע "רף הצקה" לתובעים קנטרנים. ספק אם סכום מסוג זה ירתיע תובעים, כאשר שווי הפרס (עיכוב הדיון על תמלוגי הגז, במקרה זה) שווה להם מיליונים או יותר.