ועדת קדמי לציון המובן מאליו ובדיקת התחרותיות במשק המזון הגישה את מסקנותיה בשבוע שעבר, ובין היתר הבהירה כי המשק במדינת ישראל ריכוזי יתר על המידה בתחום המזון. הדיון בתחום הציף מחדש הצעת חוק של כרמל שאמה-הכהן, שבבסיסה מבקשת לחייב את רשתות השיווק לפרסם את מחיריהן באינטרנט (ההצעה עצמה ממרץ) ולאפשר לצרכן להשוות מחירים. רותם סלע ואורי רדלר בקפיטליסט היומי זועמים, כרגיל, על העובדה שההצעה פוגעת בשוק החופשי וביכולת של רשת להסתיר ממתחרותיה את המחירים התחרותיים שהיא משיגה, ושהיא מטילה עלויות על הרשתות (ועל החלק השני אני לא מערער).

אלא, שלמרות שהצעת החוק אינה מושלמת, ומטילה עלויות שבסופו של דבר מתגלגלות לצרכן, יש בהצעה דבר אחד חשוב. כזכור לכולנו, ישנה אפליית מחירים בתחום המזון בין הפריפריה למרכז, כאשר בצורה מפתיעה דווקא הפריפריה יקרה יותר מהמרכז במחירי המזון, וזאת למרות שכח האדם, השכירות והשיווק זולים יותר במקומות אלה.

ההצעה של שאמה-הכהן אכן יכולה להתממשק עם מערכת המידע הנהדרת של מיכאל איתן בData.Gov,  ולהקים מאגר מידע ממשלתי שיתעדכן בזמן אמת בדיוק כמו מאגר התחבורה הציבורית שמתעדכן בזמן אמת, ולאפשר לשוק החופשי לייצר עוד אפליקציות של השוואת מחירים. אבל זו לא הפואנטה. הפואנטה של הצעת החוק של שאמה-הכהן, גם אם הוא לא מבין אותה כך, היא למנוע את אפליית המחירים בתוך הרשתות.

הרי ברור שהצרכנים אינם חכמים; לעזאזל, הם קונים לא אחת על בסיס אמוציונאלי, לא הגיוני, ובצורות לא יעילות. אבל דבר אחד הצרכנים לא אוהבים, וזה לצאת פרייארים. דווקא לאפשר לצרכן לדעת שאת אותו גביע יוגורט שהוא קונה בשלושה שקלים ושבעים ושמונה אגורות בסניף הזה של רשת השיווק שהוא בחר, ושבדיוק עשרה קילומטר ממנו מישהו קנה את זה בחצי המחיר, יגרום לכך שהמחירים, לפחות בתוך הרשתות, יהיו חייבים להיות שווים. זה סוג השוויון שצריך לקדם.

ואכן, יש הבדל בין להכנס לחברה פרטית, עסק קטן ולא ציבורי, ולחייב אותו לפרסם את המחירים שלו ולהוציא כסף רב על כך, לבין לחייב חברות בורסאיות, ציבוריות, שחייבות בשקיפות ומנוהלות על ידי הציבור, לבצע עוד חובת גילוי אחת קטנה.

אכן, את החוק של שאמה-הכהן לא צריך להחיל על כל מכולת, על כל סופרמרקט או על כל רשת קטנה, אלא רק על חברות בורסאיות או מונופולים. רק מי שנהנה מהכח שיש לו כרכוש הציבור צריך לשלם על כך. אבל עד אז? צריך לזכור כמה דברים קטנים: לתאגיד אין זכות לפרטיות, יש לו סודות מסחריים, אבל אלה לא יכולים להיות המחירים שהוא מפרסם בגלוי בכל חנות. ובדיוק באותה צורה שהתאגיד צריך להוציא כמה שקלים על המדבקות המעצבנות האלה כדי לסמן מחירים, כך הוא ישקיע כמה אלפי שקלים כדי לבנות מערכת שתדווח על המחירים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]