כמה תהיות על פרשת ורדה אלשיך וחתימה אלקטרונית

[מכירים את זה שאתם כותבים אלף מילה ואז מגלים שיש לכם פואנטה שונה לגמרי, אז זה מה שקרה כאן; החלק השני של הפוסט הוא החלק המקורי, וחשוב שתקראו גם אותו, אבל החלק הראשון הוא החשוב יותר]

הסיפור שמעורר את לשכת עורכי הדין מתרדמת בשבועות האחרונים הוא שיפוץ הפרטיכל של ורדה אלשייך, שהביא למאבק תקשורתי מרוכז כנגדה, אבל גם עומד לאיים על חירות הביטוי של עורכי דין. למען מי שאינו בקי בעניין, ובקצרה, השופטת אלשיך היא שופטת העוסקת בעיקר בתחום הפירוקים וחדלות הפרעון; במהלך אחד מהדיונים שנערך בפניה בנושא פשיטת רגל, ביקשה אלשיך להתלונן על התנהגותו של אחד מעורכי הדין שעמד בפניה. לאחר שהנהלת בתי המשפט שלחה את התלונה, גילה אותו נילון כי פרטיכל הדיון שופץ, כך שהתנהגותו הוחרפה. בעקבות זאת, נערכה פניה לנציבות תלונות הציבור על שופטים, אשר החליט כי אכן אלשיך שיפצה את הפרטיכל, וכי התנהגות זו פסולה.

הטענה העיקרית של השופטת אלשיך היתה כי ההבדל בין הפרטיכלים נוצר בעקבות באג בתוכנת נט-המשפט. לדבריה הפרטיכל שהודפס בדיון בבית המשפט אינו פרטיכל סופי, אלא זמני, ואשר לא נחתם אלקטרונית בצורה שמאפשרת את זיהויו. אלשייך טענה, בקצרה, כי במהלך הדיון הקלדנית הקלידה מה שהקלידה ושמעה, והדפיסה טיוטא לצדדים אשר נכחו בדיון, ולאחר הדיון ישבה ותיקנה את הפרטיכל בהתאם למה שנערך באמת בבית המשפט, וכי הגרסא הסופית, שנחתמה על ידה בצורה אלקטרונית, היא הגרסא הנכונה.

אם כך הדבר, הרי שלמדנו כי מערכת נט-המשפט אינה מנהלת מערכת גרסאות (subversion) או שמירה של קבצים בצורה של טיוטא, וזו בבעיה חמורה ביותר.

עצם היכולת של נט המשפט להוות תחליף לארגזי הניירת שהכבידו על בתי המשפט ומנעו מהם לפעול דורשת יכולת לייצר תיעוד אמין של המסמכים ולמנוע זיופים. לדוגמא, עורכי דין נדרשים להצטייד בכרטיס אשר מספק חתימה אלקטרונית מאושרת על מנת לשלוח לבית המשפט מסמכים ועל מנת לפתוח החלטות שיפוטיות. כלומר, כל מסמך אשר נשלח על ידי עורכי דין לבית המשפט חייב להיות חתום אלקטרונית: לזהות את השולח, לאמת את זהותו ולמנוע זיופים.

אלא, שהעובדה שאלשיך טוענת כי ניתן לייצר מספר גרסאות של הפרטיכל אומר כי נט המשפט אינה יכולה לעמוד בהוראות חוק חתימה אלקטרונית. על פי חוק חתימה אלקטרונית, החתימה האלקטרונית חייבת להיות כזו שמאפשרת לזהות שינוי שבוצע במסר האלקטרוני לאחר מועד החתימה: כלומר,הפרטיכל צריך להמצא במספר גרסאות בשרת נט-המשפט, בצורה שהיתה מאפשרת לנציב תלונות השופטים לזהות את השינויים במסמך ולהסביר מדוע יש שני פרטיכלים: אחד שנמצא בחזקתו של עורך הדין המתלונן ואחד משופץ.

מחדל זה, שלא אפשר בדיקת גרסאות, היה יכול להפתר אם נט-המשפט היתה מאפשרת את אותה החתימה. המערכת, שזוכה לתלונות מכל עבר, היא מערכת לא נוחה, שנכתבה בצורה שאינה עומדת בתקנים, איטית ושאינה מאפשרת שימוש ראוי. המערכת, שעלתה כבר מאות מיליונים, לא מסוגלת לספק את הסחורה. אם יתברר כי אכן כך הדבר, הרי שאנחנו לא יכולים לדעת כמה פרטיכלים שופצו, ומה יקרה אם גורמים עוינים יחדרו למערכת, יפרצו אליה ויכתבו בעצמם החלטות שיפוטיות שישפיעו על כולנו. דמיינו כמה שווה היום לשלם להאקר כדי לשנות פסק דין: זה בדיוק הנזק שיגרם למערכת המשפט.

הבעיה העיקרית עם החלטתו של נציב תלונות השופטים, אליעזר גולדברג, היא החלטתו העקיפה כי עצומת תמיכה בשופטת עשויה להיות עבירה אתית, וזאת כיוון שהדבר עשוי לייצר משוא פנים. תנועת אומ"ץ אף הגדילה לעשות, ודרשה להעמיד לדין משמעתי את עורכי הדין שחתמו על עצומת התמיכה.

עכשיו, איני מכיר את השופטת אלשיך, מעולם לא עמדתי מולה בדיון ומעולם לא יצא לי להתקל בה במעגלים חברתיים. אכן, על פי התקשורת מדובר בשופטת מקצועית אשר בעלת ביקורת על הירידה בתדמית המקצוע של עורכי הדין. בכתבה שנערכה עליה ב2008 בעיתון גלובס, אמרה אלשיך "דבר נוסף שיכול לשגע אותי זה שנכנס עו"ד לבוש גלימה על הכתפיים כאילו הרכבת עומדת לנסוע. הוא לועס מסטיק, עם משקפי-שמש על קדמת הראש, ופאוץ' שחוק מלק. אני מסתכלת מסביב לבדוק אם אני באולם בית המשפט או בפאב. אין לי בעיה עם עגילים וקוקו, אבל מסטיק?".

אכן, נראה כי אלשיך מייצגת את העולם הותיק, שדואג לכבוד המקצוע ומאס בהתנהגות של חלק מעורכי הדין שמתייחסים לבית המשפט כאל מקום שאינו מכובד.

הקבוצה שתומכת בגלוי בהדחת אלשיך, ואף היתה מעורבת בתלונה נגדה, היא הנהגת לשכת עורכי הדין: הקבוצה אשר אמונה על הגנה על עורכי הדין, ושמירה על האינטרסים של המקצוע. אותה קבוצה היא שארגנה מסיבת עיתונאים כנגד אלשיך לאחר החלטת גולדברג, והיא שמייצגת את האינטרס ככל הנראה של חלק ניכר מעורכי הדין אשר הצביעו למענם: לשנות את העולם הישן למען העולם החדש, ולתת לעורכי הדין לתת ללקוח שלהם את Show מול השופט (אחרת הרי איך אפשר להצדיק שכר טרחה, אם אין ללקוח הצגה?).

הבעיה אינה בתמיכה של אותה קבוצה בהדחה של אלשיך, או בתמיכה של הקבוצה השניה בהשארתה, אלא בנסיון לטעון כי ביטוי בזכות השופטת יוצר משוא פנים, תוך אבחנה בינו לבין ביטוי כנגד השופטת. הרי, ברור לכולם כי כל מי שתומך בתלונה כנגד אלשיך צובע את עצמו כבר בדיונים, עד כדי שיצטרך ככל הנראה לבקש את פסילתה בדיונים בהם הוא מופיע. לכן, השאלה מה שונה בכיוון ההפוך (וראו כאן); הבעיה היא שישנם שופטים מצוינים במדינה, וקשה להגיד עליהם מילה טובה בגלל איסורים כאלה.

אכן, ברוב המקרים שופט הוא החוק: הוא נציגו של החוק ומכריע בסכסוכים בין בני אדם; לכן, יש לנהוג לשופט בכבוד, בנימוס, באחריות ולא לזלזל בו. שופט גם מוגבל מלהתבטא בצורות רבות: הדרך היחידה בה הוא יכול להביע את דעתו היא באמצעות פסקי הדין שלו. הבעיה היא שכאשר תוקפים שופט, אין לו איך להתגונן ואין לו את היכולת לבקש מאחרים לעמוד לצדו. לכן, הויכוח על האם מותר לי לדבר רק בגנות שופט, אך לא בזכותו, הוא ויכוח בעייתי. עורכי דין חייבים להגן על בית המשפט בכל מחיר, לא כי הוא מספק את פרנסתם, אלא כי בית המשפט מייצג את החוק ודואג לשמירה עליו : עורכי דין יכולים להתבטא בגנות או בזכות שופט מסוים, אך לא בגנות בית המשפט. דווקא כאן חשוב לומר: אולי יש מקום לרפורמה בדרך בה שופטים מתבטאים.

בהערת אגב, בשנת 2005 הודחה השופטת הילה כהן מכהונה. כהן, שופטת צעירה שלא זכתה להילה של אלשיך, הואשמה בזיוף פרטיכלים (בד"מ 2461/05 שרת המשפטית נ' הילה כהן); כהן עבדה באותה העת בבית המשפט לעניינים מקומיים, וככל הנראה לא היתה אהודה על עיריית חיפה, אשר היתה המתדיין העיקרי מולה. באותה החלטה של בית הדין למשמעת לשופטים הוסבר על המהלך:

"אותה תחושת אדנות של העירייה, וכמותה הפמילייריות והקירבה הרבה שבין השופטים לבין מערך התביעה העירוני, הובילה לדעתנו ליחס בלתי הולם מצד פרקליטים שהופיעו לפני השופטת כהן ובעיקר מצידו של עו"ד דלל. כך, למשל, למדנו כי עו"ד דלל נהג להופיע באולם בית-המשפט במכנסיים בהירים וסירב לבקשת השופטת כהן לבוא במכנסיים כהים; כי נהג להביע את מורת רוחו מהופעותיו בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים בקול רם; וכי נהג להכניס דברי משקה לאולם (קוקה-קולה) למורת רוחה של השופטת כהן. כל אלה מעוררים תחושה לא נוחה של זלזול בבית-המשפט ובשופט היושב לדין. ספק רב בליבנו אם עו"ד דלל היה מעז להתנהג כך בבית-משפט שאינו בית-משפט לעניינים מקומיים בחיפה. תולים אנו התנהגות זו – במידה רבה – במערך היחסים שבין העירייה לבין בית-המשפט לעניינים מקומיים."

זו אותה התנהגות עליה אלשיך התלוננה: התנהגות של אדנות של חלק מעורכי הדין אשר שוכנים בבתי המשפט כדרך קבע; ליטיגטורים מקצועיים אשר כל עבודתם היא להופיע בפני שופט. אלה רואים את בית המשפט כמקום עבודתם לא פחות מאשר של השופטים: הם נמצאים בו את אותה כמות שעות בכל יום, הם מכירים את הדרג המנהלי והם סוחבים את ארגזיהם בכל יום לבית המשפט. דווקא כאן, חלק מאותם עורכי דין הם אלה שמבזים את כבוד המקצוע: לעיתים באים בלבוש מרושל, לעיתים מתנהגים כאדוני בית המשפט, ומתייחסים לעורכי דין שאינם נמנים על קבוצה זו בבוז.

ההתנהגות הזו, של קרבה יתרה (לטוב ולרע) בין בית המשפט (השופט) לבין עורכי הדין יותר מצב בו לעיתים כל אחד מהצדדים מרגיש כאילו הוא יכול לעקם מעט את הכללים: שופטים יכולים לאחר או לתקן פרטיכלים, בדיוק כמו שעורכי דין יכולים לבוא ברישול או לבזות את בית המשפט מעט. הרי, אם כל הצדדים לא בסדר, מי יתלונן?

11 תגובות ל-“כמה תהיות על פרשת ורדה אלשיך וחתימה אלקטרונית

  1. לפי ההחלטה הבעיה איננה שהמערכת לא עומדת בהוראות לגבי חתימה אלקטרונית אלא שהיא כל כך מסורבלת שכבר בהטמעה הראשונית לימדו את את המשתמשים לעקוף את הנהלים. על פי הנציב – בפועל אף אחד מהפרוטוקולים לא נחתם אלקטרונית, לא הטיוטה הראשונה אבל גם לא הנוסח שאלשיך כינתה 'חתום'. המשמעות היא לא שקיים באג שמאפשר לערוך מסמכים חתומים, אלא שהמשתמשים בפועל בבית המשפט לא טרחו להשתמש בחתימה האלקטרונית.
    הבאג הוא לא טכני אלא בהטמעת הישום ובשמישות שהובילה ליצירת מעקפים.

  2. בהתייחסות לנקודה הראשונה:
    מעולם לא השתמשתי במערכת ואני אפילו לא מכיר מישהו שהשתמש אבל לפחות ממה שקראתי יכולת שמירת הגרסאות של נט-המשפט אפשרה לחקור את העניין ולהבין מה קרה שם ברזולוציה של דקות. הפרטיכל שהופק מיד אחרי הדיון ונמסר לעו"ד הוגדר במערכת כטיוטא ולכן לא היה חתום (הרי זה הגיוני שהשופט לא יחתום על טיוטא) גרסאות מאוחרות יותר שנערכו ע"י השופטת כללו שינויים מהותיים. הבדיקה אפשרה לדעת מתי וע"י מי נערך כל שינוי. עוד הועלתה הטענה שהגרסא הסופית לא נחתמה ולכן היו קיימות בתיק רק טיוטות, דבר שמסתבר כנפוץ מאוד בקרב שופטים או לפחות אצל השופטת הזו.

  3. יובל,
    תסלח לי, אבל הגיוני במקרה כזה שאם מדובר על 'טיוטא' אז שהמערכת תדע לעשות אחד משניים: או לאסור על הדפסה, או לכתוב בגדול 'טיוטא' על הדף.

  4. השופטת ורדה אלשיך נתפסה בזיוף פשוט הודות למערכת מחשב חדשה.
    זה כל הסיפור.

    השופטת אלשיך, במהלך בירור התלונה על ידי הנציב, התנהגה כמו עבריינית מחשבים מתחילה ששולף סיפורים טפשיים על באגים ועל תוכנות תקולות.

    חבל שורדה אלשיך ברחה לחו"ל ומסרבת לחזור.
    מישהו היה צריך להפנות אליה את השאלה:
    איך זה לגלות שהמחשב שלך בגד בך וגילה לכולם שזייפת מסמך?

  5. פוסט מעניין, יהונתן.

    כמי שעוסק בתחום החתימה האלקטרונית ביומיום, הרשה לי לתרום את שני הסנט שלי לדיון:
    חתימה אלקטרונית נועדה לאפשר לזהות שינוי במסר החתום לאחר שהיא התבצעה. אם התבצעו שינויים במסר לפני ביצוע החתימה מובן שאין יכולת לעקוב אחריהם למעט באופן אפליקטיבי- כלומר ניהול גרסאות של מערכת נט המשפט.

    גם אני, מעולם לא עבדתי במערכת ואינני מכיר אותה, אין לי מושג האם וכיצד היא מנהלת גרסאות. אבל אני מכיר לא מעט אנשים שהיו מעורבים בה ברמה זו או אחרת וכולם תמימי דעים- זו מערכת מיושנת, מסורבלת שמקשה על המשתמשים לתפעל אותה באופן נכון.
    בין השאר כל נושא יישום החתימה האלקטרונית בנט המשפט, כל כך לא ידידותי עד ששופטים נמנעים מלחתום. בשלבים מסוימים נטען כי חתימה על מסמך לוקחת להם כדקה וזה הרי לא הגיוני.

    בכל מקום בו מקימים מערכת אבל שוכחים שבסוף צריכים גם להשתמש בה בני אדם (שלא לומר- שופטים), נמצא מעקפים כאלה או אחרים. במקרה שלנו התוצאה היא פרטיכלים לא חתומים ומכאן ועד זיוף הדרך היא קצרה.

    אם כן, השופטת ורדה אלשיך לא זייפה מסמך חתום אלקטרונית, אלא פשוט לא חתמה על המסמך ולכן יכלה לשנות אותו. זה בעיקר עניין של תרבות ארגונית קלוקלת ושל ארכיטקטורה שגויה של מערכת וכששני אלה נפגשים- אין דין ואין דיין… תרתי משמע :).

    יובל

  6. למה להגיד 'אתר מיושן'? זה אתר שממליץ להשתמש באקספלורר7!! (ותומך רק בו בלבד).
    באוסטרליה כבר היו מטילים עליהם קנס…

  7. אנחנו עלי התאנה של השחיתות…אנחנו שותקים כשהעוול נעשה, השופטת ורדה אלשיך השנויה במחלוקת שקובעת גורלות של רבים מהעסקים מי לשבט ומי לחסד – רק לאחרונה נתפסה מזייפת פרוטוקול של משפט שנעשה בפניה על מנת לחסל עו"ד, ואנחנו שתקנו. שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן בעליו של משרד עורכי הדין מהגדולים במדינה – שעורכי דינו מופיעים ויופיעו לפני השופטת אלשיך, זה אותו נאמן שאיים על עורך הדין שהתלונן על הזיוף, ולא פיטר אותה – פרשת הרפז, סער, בדיחה ליד מערך זיוף המשפט בפני אלשיך.
    אנחנו שתקנו כשורדה אלשיך VARDA ALSHECH הובילה לסגירת פיקנטי, בשמם של בעלי ההון, יצרני המזון ורשתות השיווק שהקימו קרטל לחיסולה של פיקנטי, כאשר בראש הובילה אסם, שחששה כי חטיף הבוטנים, והבסלי של פיקנטי עומדים לעשות מהפך ולנצח עסקית את הבמבה והביסלי של אסם.
    אנחנו שתקנו כשהשופטת ורדה אלשיך VARDA ALSHECH הודתה שקיבלה תדרוך מחוץ לדיון שמקורו בהאזנת סתר לא חוקית וסירבה לומר איך הגיע אליה אותו מידע מהאזנת הסתר. את התמורה שאנו יודעים קיבלה משפחת אלשיך בהמשך וכיום בעלה יוסף בן ה-77 שנים דירקטור באסם.
    אנחנו שתקנו, ובעקבות נפילת פיקנטי – יצרני המזון העלו את מחירי המזון – ואנחנו שותקים ומשלמים את המחיר כ24000₪ לשנה יותר על מזון, פי שניים מהעולם בגלל מעשיה של השופטת השנויה במחלוקת ןרדה אלשיך VARDA ALSHECH .
    אנחנו שתקנו כשאלשיך גרמה להרס פיקנטי ולמעלה מ-1000 עובדי פיקנטי פוטרו ואנחנו המשכנו לשתוק והיום משלמים מחיר כבד מאוד!
    אנחנו עלי התאנה של השיטה, חובה לקרוא את שירו של נימלר:
    שיר מחאה ידוע של נימלר כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם הינו:

    "לא הרמתי את קולי
    בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
    אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
    ואז הם לקחו את היהודים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
    ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
    ואז הם לקחו את הקתולים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
    ואז הם לקחו אותי,
    אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."
    אצטט את דברי אוטו קוונגל – דמותו הספרותית של אוטו המפל כפי שהונצחה בספרו המדהים של הנס פאלאדה “לבד בברלין” “לא, את זה לא תבין. לא משנה אם אחד נלחם או עשרת אלפים, כאשר האחד מבין שעליו להילחם, הוא נלחם, בין אם יש לוחמים נוספים לצדו ובין אם לאו. אני הייתי חייב להילחם והייתי ממשיך ועושה זאת.”

  8. יש לתמוה על מומחים לענייני חתימות אלקטרוניות ואבטחה כמו אלה שכתבו פוסט זה והתגובות לו, על כך שהם מתעלמים מהכשל הבסיסי עליו מצביע נציב תלונות הציבור על השופטים במערכת נט המשפט. בעיה זאת הייתה ברורה גם בלעדיו: השופטים יצרו מערכת חדשה ומהפכנית – בה הותקנו חתימות אלקטרוניות בלתי נראות – "בגדי המלך החדשים"…
    הנציב אומר זאת בפירוש שוב ושוב בהחלטתו: אין דרך לבעלי דין, באי כוחם, והציבור הרחב להבחין היום בין כתב בית דין חתום ותקף, לבין כתב בית דין בלתי חתום, חסר כל תוקף – כתב בית דין למראית עין (הנקרא הן בפי הנציב, והן בפי ורדה אלשייך בלשון סגי נהור "טיוטא")…
    והתקשורת, ואפילו פוסט זה מנסים לטשטש את הכשל הבסיסי – שהוא לא השינוי בפרוטוקול, אלא העובדה ששני הפרוטוקולים, הן גרסה א והן גרסה ב לא היו חתומים כלל, ושניהם היו כתבי בית דין למראית עין ("טיוטות").
    ועו"ד ברק לייזר מהנהלת בתי המשפט, אחד האנשים הבודדים במדינת ישראל בעלי גישה בלתי מוגבלת לנתוני החתימות האלקטרוניות בנט-המשפט, הגיש תלונה סמי-פלילית נגד עו"ד ארגז על סמך כתב פרוטוקול בלתי חתום ובלתי מאושר…
    ולשכת עורכי הדין קיבלה תחילה את התלונה לדיון, ולא הייתה כשירה להבחין גם היא בין כתב בית דין חתום לבין כתב בית דין שאינו חתום.
    בקיצור: בתי משפט בלפנים של מדינת ישראבלוף…

  9. עברו כמה שנים, ואני חוזר וקורא את הפוסט הזה… לאחר שקראתי מספר פעמים את החלטת נציב תלונות הציבור על השופטים 88/12/מחוזי תל-אביב.
    משום מה, קשה לי להאמין שמה שנכתב בפוסט זה הוא התובנות האמיתיות מהפרשה של יהונתן קלינגר, בעל תואר שני במשפטים ותארים ראשונים במשפטים וממשל, פעיל למען זכויות אדם בעולם הדיגיטלי וחברה חופשית…
    ואולי חוסר הנכונות לכתוב דוגרי, והצורך להתחכם ולהסתיר, יצר את הפוסט המבולבל הזה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *