דמיינו את המצב הבא: אתם מזמינים נופש במלון, דיל שמצאתם באלף שקלים ללילה, עם בריכה, ספא לטיפולים, ארוחת בוקר וערב, הפעלה לילדים בכניסה, סרטים ונוף נפלא לים. אחרי יומיים מתוך שבוע הנופש מגיע אליכם מנהל המלון ואומר "חברים, אנחנו מצטערים, אבל החל ממחר בבוקר אין יותר בריכה וספא, ואתם תעברו לחדר שאין לו נוף לים. אה, והמחיר עולה לאלפיים שקל ללילה; ולא, אתם לא יכולים לעזוב, כי אתם חתומים להזמנה לשבוע". מלון כזה, מה לעשות, לא היה שורד באווירה הכלכלית.
זה בדיוק מה שבנימין נתניהו, שר העל לאסטרטגיה כלכלית, עשה בשבוע שעבר. נתניהו הגדיל את מסגרת התקציב ואישר הוצאות נוספות שבפועל שינו את האיזון והן את המחיר שהאזרח הישראלי משלם (המחיר ללילה במלון) וגם את השירותים שהוא מקבל מהממשלה.
הבעיה כאן היא שינוי כללי המשחק באמצע הדרך. אכן, מאשרים תקציב, עם כל הגזירות, בכל שנה או שנתיים, ודואגים להגדיר את מערך האינטרסים הלאומי, ואז בישיבות של כמה דקות מאשרת הממשלה "העברות תקציביות" שמשנות את המאזן הזה, או פריצת מסגרת התקציב, שנעשית בלי חקיקה מסודרת בכנסת.
כל זה גרם לי לחשוב על פתרון תיאורטי, שיכול שיהיה בר יישום בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית. לא תקציב דו-שנתי, לא תקציב ארבע-שנתי, אלא פתרון אלגנטי: אכן, הפתרון האידילי היה אם בכל פעם שהיינו בוחרים ראש ממשלה, הוא היה חייב לאשר תקציב לארבע שנות כהונתו, וכל חריגה מהתקציב היתה דורשת פיזור של הממשלה ובחירות מחדש. במצב הקיים כיום, תקציב המדינה צריך להיות מאושר בכל שנה עד סוף חודש מרץ של אותה השנה. אי אישור התקציב משמעו פיזור הממשלה.
אלא, שיש ניגוד עניינים מובהק בין מי שמנסח את התקציב (הממשלה) לבין מי שמשלם אותו (האזרחים). ניגוד העניינים הזה נובע מכך שהממשלה עצמה אינה נושאת בעול התקציב, ויש לה כח כמעט בלתי מוגבל להגדיל את הכנסותיה והוצאותיה, בעוד שלאזרחים אין כמעט שום יכולת לשנות את מסגרת התקציב.
את ניגוד העניינים הזה אפשר לפתור: הפתרון צריך להתחיל בכך שהממשלה תאשר תקציב, אך לא תוכל לשנותו בלי לפזר את הממשלה וללכת לבחירות או לפנות למשאל עם. כלומר: הממשלה קיבלה החלטה אחראית והחליטה שהיא אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבות שלה ללקוחותיה (להעמיד חדר במלון במחיר מסוים עם מערך שירותים מסוים), היא צריכה לקבל מחדש את ההסכמה של הלקוחות שלה. אם הממשלה לא תסכים, היא תצטרך להתמודד עם התקציב הקיים.
המצב בו הממשלה יכולה (בזכות הרוב הקבוע שיש לה ברשות המחוקקת) לשנות את תקציב המדינה בצורה אוטומטית על ידי הכנסת יד לכיסם של האזרחים בכל פעם שהיא אינה מצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה, הוא בדיוק המצב שמאפשר הן חקיקה פופוליסטית והן העברת תקציבים לגורמים אינטרסנטים.
כעת, ברור שזה פתרון קשה: זהו פתרון שאפשר לשנות על ידי חקיקה פשוטה וברורה. הדבר הראשון הוא לקרוא לתקציב בשמו: תקציב הממשלה ולא תקציב המדינה. כעת, כיוון שהתקציב הוא של הממשלה, היא יכולה לתכנן אותו ולפעול לפי שיקוליה, אבל את הזכות לגבות את הכסף הזה מהאזרחים, ואת הזכות לקבוע כמה יועבר לממשלה, יש להפקיע מידי הממשלה אל הכנסת, ולמנוע התערבות של משרד האוצר.
יש להקים בכנסת מחלקת תקצוב שתקבע את סוגי המס, את ההכנסות הראויות לממשלה ואת הדרכים בהן המס יגבה. עם הכסף הזה, שיועבר לממשלה, הממשלה תוכל לעשות כרצונה. תרצה הממשלה להגדיל את התקציב, תצטרך לבחור כנסת חדשה.
כך, ורק כך, נוכל להפסיק את הסחטנות מהקופה הציבורית.
מילים נאות אך האם הן ישימות?
אף פוליטיקאי (ובמיוחד לא בישראל) יהיה מוכן להתחייב על משהו, לתת את המפתחות לעם או לבוא לקראת ציבור בוחריו על חשבון משחקים.
ועכשיו בוא נדמיין שבעיוות כלשהו של המציאות הנ"ל אכן התרחש ואפילו יש מחלקת תקצוב, בדיוק כמו שרצית.
מה מרחק אותה מחלקה מניגוד אינטרסים, חברים מטעם, מעטפות מלאות כל טוב וכו'?
הדמוקטריה כבר נדרשה לבעיה הזו. זה נקרא הפרדת רשויות. המצב היום שבו אנחנו בוחרים את הכנסת וחברי הממשלה הם גם חברי הכנסת הוא בלתי נסבל. התוצאה היא בדיוק מה שכתבת, כוח אין סופי לממשלה. "שיוני שיטת הממשל" שדורשים כל הזמן צריך להיות הפרדת הכנסת מהממשלה.
בלי קשר, הבלוג שלך טוב מאוד ובד"כ אני נהנה לקרוא את מה שכתבת.
יותם יוסף,
תודה!
אוכל,
הפתרון שלי הוא לא מוחלט, אבל הוא יותר טוב מהמצב הקיים כיום. כעקרון, מה שימנע מהמחלקה הזו את ניגוד העניינים האינהרנטי הוא בדיוק היותו נותן דין וחשבון לאזרח: זו לא ועדה פוליטית, אלא מקצועית, שלא יכולה להיות מפוטרת על ידי הדרג הנבחר (אלא רק ממונה על ידו לתקופה קצובה). וכן, הרבה יותר קשה להגדיר מסים חדשים מאשר לבטל קיימים.
יהונתן, אני לא מבין על מה אתה מדבר. תקציב המדינה נקבע בין השאר לפי תחזית ההכנסה ממסים. עזוב את זה שאי אפשר לתת תחזית כזאת לארבע שנים קדימה, מה יקרה אם ההכנסות מהמסים יהיו קטנות מהצפוי? מה יקרה אם מתרחש משבר כלכלי? ילכו לבחירות בשביל להעלות את המס? ומה עד אז?
חוץ מזה, איך אפשר להחליט מהו גובה המסים הראוי בלי להתחשב בהוצאות? האם בעל המלון מחליט באופן שרירותי על המחיר שהוא גובה מבלי לקחת בחשבון את ההוצאות שלו?
אמרת בתגובתך הקודמת שמדובר בועדה "מקצועית". אני לא מבין מה יכול להיות "מקצועי" בה. גודל התקציב היא החלטה פוליטית ואין קריטריונים אובייקטיבים שיכולים לקבוע זאת. ירצה עם ישראל בתקציב קטן יותר ומס נמוך יותר, יתכבד ויצביע בבחירות למפלגות שחורטות זאת על דגלן.
צחי,
בעל המלון קובע מחיר על פי שני שיקולים: העלות והתחרות בשוק.
שני האלמנטים, לפחות בצורה כזו או אחרת, נקבעים על ידי הביקוש בשוק והתחרותיות:אם יש יותר תחרות, הוא יצטרך לתת יותר שירותים, שיעלו יותר, ולהוריד את המחיר.
בתחום הממשל אין תחרותיות, ולכן חייבים רגולטור שישפיע עליהם.
המשק (הישראלי) עומד על סף מיתון עמוק במקרה הטוב, על רקע משבר כלכלי רחב באירופה. נוצר צורך להקטין בדחיפות את הגרעון.
העלאת ההכנסות וקיצוץ בהוצאות במקביל הן צעד מתבקש (איזה הוצאות לקצץ ומהיכן להעלאות את ההכנסות הן נושא לוויכוח, אבל אני לא חושב שראוי ללכת לבחירות על כך כברירת מחדל. רוצה הכנסת – שתצביע אי-אמון בממשלה על הנושא).
האנלוגיה לבעל המלון ממש לא במקום. אנלוגיה סבירה יותר היא אדם שמשכורתו קוצצה בשל קשיים במקום עבודתו. אז כן, סביר מאד שהוא גם יחפש עבודה שנייה וגם יקטין את הוצאותיו במקביל.
תקציב ארוך טווח הוא חרב פיפיות. אם יש מחאה חברתית וועדת טכבורמשהו מחליטה שצריך חינוך חינם מגיל אפש והממשלה מסכימה ויש כסף אז הממשלה צריכה להתפטר?
או אם יש רעידת אדמה וצריך לשקם כבישים הממשלה צריכה להתפטר? בגדול ההצעה שלך מרוקנת את הממשלה מהיכולת למשול.
לבעיה שאתה לא יודע למה הולכים כספי המיסים שלך יש פיתרון שנקרא הפרטה…..