0.
לא מעט ביקורת עולה כאשר מדברים על עסקת שלמה בן צבי ונוחי דנקנר לרכישה של מעריב (או של חלק מהנכסים הרוחניים שלו). הביקורת המעניינת היא על הכיוון הפוליטי של בן-צבי ועיתונו הנוכחי, מקור ראשון. מקור ראשון מוצג כבעל אג'נדה ימנית, כאילו יש פסול בכך. הבעיה היא שהפוסלים, במומם, פוסלים. דווקא היום, כאשר החברה כה מקוטבת, יש צורך בכלי תקשורת שיחזיקו בעמדות כאלה, ויתנו במה לקבוצות שלא תמיד זוכות לייצוג בכלים אחרים.

1.
אבל יותר מכך, דווקא סכסוך העבר של בן-צבי עם שלדון אדלסון, המוציא לאור של 'ישראל היום', אשר היה בעבר שותף בעיתון 'ישראלי', מראה שבן-צבי הולך לתת כאן את קרב חייו, ולדאוג לתקשורת חופשית יותר מהבעלים הקודמים. כאן, אולי, מתוך רצון לנצח את שותפו לשעבר ויריבו בהווה, יצליח בן-צבי היכן שדנקנר, זכי רכיב ועופר נמרודי נכשלו: הוא עשוי להצליח להביא לתחרות אמיתית בשוק התקשורת, כיוון שהאינטרס שלו הוא תקשורת, ולא שימוש בתקשורת כדי לקדם עסקים אחרים.

2.
לתקשורת, בהיותה כזו, יש אג'נדה. האג'נדה שלה היא לספק מידע לציבור, גם אם הוא מוטה לכיוון כזה או אחר. בשביל זה יש מגוון דעות. האג'נדה הפוליטית היא בדרך כלל האג'נדה הטהורה ביותר. בכל רגע נתון עדיפה התקשורת שמנסה לשכנע בעד מתנחלים או נגד החלטה פוליטית מאשר התקשורת שמנסה לגרום לנו לרכוש יותר ויותר בכל יום. השאלה היא מה יעשו עם התקשורת הזו בהמשך.

3.
ומאוד חשוב: אני לא מדבר כאן על זכויות העובדים, שחשוב שישמרו.

4.
אבל כשמדברים על אג'נדה צריך לזכור שבישראל היתה עיתונות פוליטית. עד שנות ה-90, בהן נסגר עיתון דבר נותרו עוד שרידים לעיתונות הפוליטיים: עיתונים כמו למרחב, על המשמר, הצופה ואפילו קול העם הידוע לשמצה: כולם היו בטאונים של תנועות בעלות גוון פוליטי ואיפשרו את חופש העיתונות דווקא בגלל הפלורליזם. הבעיה החלה בתחילת שנות ה-90, כאשר העיתונות החלה לדעוך (עוד הרבה לפני הרשת).

5.
אבל דווקא היום, ואולי למרות חקיקה שכמעט ואוסרת על מפלגות להפעיל פעילות מסחרית, אולי הזמן לשקול לשוב לכך: לאפשר את העיתונות הפוליטית כדי לתת לכל קבוצה לשמר את התרבות, האמונה והיכולת שלה, וגם להציף את מה שכולם קוראים לו 'אג'נדה נסתרת'. אף אחד לא צריך לומר על עיתון מסוים שהוא שמאלני או ימני אם הוא מוחזק בבעלות של מפלגה; כשאיל הון מחזיק בו, זה מתחיל להריח כמו הון-שלטון.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]