0.
לפני כשבוע ניהלתי שיחה עם חבר שכתב, לראשונה בחייו, תנאי שימוש ומדיניות פרטיות לאתר אינטרנט. ההערה הראשונה שהיתה לי על המסמך היתה שהוא כתוב בצורה קריאה למדי למי שלמד ארבע שנים משפטים, סיים התמחות וקרא אלפי הסכמים, אבל שהמסמך אינו כתוב בצורה קריאה להדיוט, אדם שסיים 12 שנות לימוד או פחות, ובקצרה קהל היעד של ההסכם. הערתי לחבר על העניין, והתשובה שלו היתה די מייצגת את קהל עורכי הדין: הוא תהה האם כתיבה של הסכם בצורה פשוטה מדי עשויה לגרום לכך שהלקוח עשוי לחשוב שהעבודה בוצעה בצורה לא רצינית, כי מסמכים של עורכי דין אחרים מנוסחים בשפה משפטית גבוהה (ויש עוד שמגבים את זה). בדיוק את התהיה הזו, או את הצד השני של המטבע, מביאה כתבתו של ניר חסון על השפה העורכדינית; השגיאות הסדרתיות של עורכי דין בעברית (כמו הבחירה בביטוי 'בא ואומר'), הבחירה בשפה גבוהה יתר על המידה, והרצון לכתוב בשפה שאמורה להיות מובנת רק על ידי עורכי דין, כולם יחד מייצרים ניב ייחודי.

1.
בניב של עורכי הדין יש שתי בעיות: הראשונה, והבעייתית יותר, היא השימוש בניב זה על ידי מי שאינו עורך דין; ולא, אני לא מדבר על המשפטיזציה של השפה או התרבות שלנו; אני דווקא מדבר על מה שקורה כאשר שני אנשים מהיישוב מעוניינים לייצר מערכת הסכמית בינהם. לצורך העניין, הסכם פשוט לצילום חתונה צריך לכלול ארבעה אלמנטים: (1) ביום כך וכך יגיע הצלם ויצלם את החתונה; (2) הצלם יעביר את הבעלות בצילומים לבני הזוג (למרות, שבתיאורה, סעיף 35(ב) לחוק זכויות יוצרים מסדיר את זה); (3) עבור הצילומים ישולם סכום של כך וכך שקלים ביום כזה וכזה; (4) כל צד יהיה אחראי להוצאות שלו, ולצלם יש ביטוח לכל נזק שהוא יגרום במהלך הצילומים. במקרה כזה, אם אחד הצדדים ינסה להשתמש ב"עורכדינית" לצורך ניסוח ההסכם בינהם, סביר להניח שהוא יטעה בפרשנות המילים, ואלה יפעלו לרעתו.

2.
הבעיה השניה היא כאשר עורכי דין משתמשים בשפה שאינה קריאה לבני אדם. כאן מתחיל תפקידו של עורך הדין: עורך הדין מקבל את ההסכם ומצופה ממנו לחשוב על כל תרחיש אפשרי ולהכניס להסכם סעיף שיטפל בו. פלישת חייזרים מונעת את קיומו של האירוע? מי צריך לשלם? ובמצב כזה, עורך הדין נוטל סיכון לתנאי ההסכם כך שאם ניסוחו מטיל אחריות על הלקוח בלי שהלקוח הוזהר, יקבע כי עורך הדין התרשל מקצועית. כדי להמנע מטיעונים כאלה, עורכי הדין ינסו לנסח את ההסכם בצורה הזהירה ביותר, ולעיתים יאריכו בדברים. אבל, קילומטרים שלמים מפרידים בין רשלנות מקצועית לבין כיסוי כל תרחיש אפשרי או ניסוח מעורפל. לכן, יעדיף עורך הדין הרבה פעמים ניסוח מעורפל שיפעל לטובתו במקרה של תביעת רשלנות מקצועית.

3.
מצד שני, בתי משפט לא התלהבו במיוחד מהסכמים שמנוסחים בצורה מעורפלת, או בשפה משפטית למדי. לדוגמא, בית המשפט העליון פסק כי "מוטלת על עורך הדין בנסחו הסכם שכר טרחה, החובה לנסח הסכם ברור פשוט וקוהרנטי ככל הניתן וכי ניסוח בעייתי עשוי להטות את הכף לחובתו" (רעא 3740/08 גרנד האוז נ' פויכטונגר), אבל זו אינה הדוגמא היחידה. בעניין אחר, פסק בית המשפט העליון כי בהתחשב בכך שבנק אמון על ניסוח הסכם, חובתו לספק הסכם שיהיה ברור ללקוח: "היות אנשי הבנק מנסחי ההתחייבויות מטילה עליהם את האחריות לבהירותן … ובהיות הבנק, ואנשי הייעוץ המשפטי, שלו הצד המקצועי בניסוח ההתחייבויות, חזקת הפרשנות לרעת בעל השליטה במסמכים מתחזקת" (עא 898/03 בנק לאומי נ' גניה חזן).

4.
וכאן בדיוק הקסם: הסכם שיהיה כתוב בשפה פשוטה וקלה, על פי 6:6, יהיה קריא יותר וקל יותר לאכיפה בבית משפט. כלל ה6:6 הינו שבמשפט לא יובאו יותר משש מילים, באורך מירבי של שש אותיות למילה. אם נעמוד על כלל כזה, כל הדיוט יוכל לקרוא ולהבין את ההסכם, ולא יקומו בעיות בהמשך בבתי משפט. השאלה, כמובן, היא כיצד לקוחות יתייחסו להסכמים שכתובים בשפה פשוטה?