כלל השש-שש: איך תנסחו הסכמים קריאים.

0.
לפני כשבוע ניהלתי שיחה עם חבר שכתב, לראשונה בחייו, תנאי שימוש ומדיניות פרטיות לאתר אינטרנט. ההערה הראשונה שהיתה לי על המסמך היתה שהוא כתוב בצורה קריאה למדי למי שלמד ארבע שנים משפטים, סיים התמחות וקרא אלפי הסכמים, אבל שהמסמך אינו כתוב בצורה קריאה להדיוט, אדם שסיים 12 שנות לימוד או פחות, ובקצרה קהל היעד של ההסכם. הערתי לחבר על העניין, והתשובה שלו היתה די מייצגת את קהל עורכי הדין: הוא תהה האם כתיבה של הסכם בצורה פשוטה מדי עשויה לגרום לכך שהלקוח עשוי לחשוב שהעבודה בוצעה בצורה לא רצינית, כי מסמכים של עורכי דין אחרים מנוסחים בשפה משפטית גבוהה (ויש עוד שמגבים את זה). בדיוק את התהיה הזו, או את הצד השני של המטבע, מביאה כתבתו של ניר חסון על השפה העורכדינית; השגיאות הסדרתיות של עורכי דין בעברית (כמו הבחירה בביטוי 'בא ואומר'), הבחירה בשפה גבוהה יתר על המידה, והרצון לכתוב בשפה שאמורה להיות מובנת רק על ידי עורכי דין, כולם יחד מייצרים ניב ייחודי.

1.
בניב של עורכי הדין יש שתי בעיות: הראשונה, והבעייתית יותר, היא השימוש בניב זה על ידי מי שאינו עורך דין; ולא, אני לא מדבר על המשפטיזציה של השפה או התרבות שלנו; אני דווקא מדבר על מה שקורה כאשר שני אנשים מהיישוב מעוניינים לייצר מערכת הסכמית בינהם. לצורך העניין, הסכם פשוט לצילום חתונה צריך לכלול ארבעה אלמנטים: (1) ביום כך וכך יגיע הצלם ויצלם את החתונה; (2) הצלם יעביר את הבעלות בצילומים לבני הזוג (למרות, שבתיאורה, סעיף 35(ב) לחוק זכויות יוצרים מסדיר את זה); (3) עבור הצילומים ישולם סכום של כך וכך שקלים ביום כזה וכזה; (4) כל צד יהיה אחראי להוצאות שלו, ולצלם יש ביטוח לכל נזק שהוא יגרום במהלך הצילומים. במקרה כזה, אם אחד הצדדים ינסה להשתמש ב"עורכדינית" לצורך ניסוח ההסכם בינהם, סביר להניח שהוא יטעה בפרשנות המילים, ואלה יפעלו לרעתו.

2.
הבעיה השניה היא כאשר עורכי דין משתמשים בשפה שאינה קריאה לבני אדם. כאן מתחיל תפקידו של עורך הדין: עורך הדין מקבל את ההסכם ומצופה ממנו לחשוב על כל תרחיש אפשרי ולהכניס להסכם סעיף שיטפל בו. פלישת חייזרים מונעת את קיומו של האירוע? מי צריך לשלם? ובמצב כזה, עורך הדין נוטל סיכון לתנאי ההסכם כך שאם ניסוחו מטיל אחריות על הלקוח בלי שהלקוח הוזהר, יקבע כי עורך הדין התרשל מקצועית. כדי להמנע מטיעונים כאלה, עורכי הדין ינסו לנסח את ההסכם בצורה הזהירה ביותר, ולעיתים יאריכו בדברים. אבל, קילומטרים שלמים מפרידים בין רשלנות מקצועית לבין כיסוי כל תרחיש אפשרי או ניסוח מעורפל. לכן, יעדיף עורך הדין הרבה פעמים ניסוח מעורפל שיפעל לטובתו במקרה של תביעת רשלנות מקצועית.

3.
מצד שני, בתי משפט לא התלהבו במיוחד מהסכמים שמנוסחים בצורה מעורפלת, או בשפה משפטית למדי. לדוגמא, בית המשפט העליון פסק כי "מוטלת על עורך הדין בנסחו הסכם שכר טרחה, החובה לנסח הסכם ברור פשוט וקוהרנטי ככל הניתן וכי ניסוח בעייתי עשוי להטות את הכף לחובתו" (רעא 3740/08 גרנד האוז נ' פויכטונגר), אבל זו אינה הדוגמא היחידה. בעניין אחר, פסק בית המשפט העליון כי בהתחשב בכך שבנק אמון על ניסוח הסכם, חובתו לספק הסכם שיהיה ברור ללקוח: "היות אנשי הבנק מנסחי ההתחייבויות מטילה עליהם את האחריות לבהירותן … ובהיות הבנק, ואנשי הייעוץ המשפטי, שלו הצד המקצועי בניסוח ההתחייבויות, חזקת הפרשנות לרעת בעל השליטה במסמכים מתחזקת" (עא 898/03 בנק לאומי נ' גניה חזן).

4.
וכאן בדיוק הקסם: הסכם שיהיה כתוב בשפה פשוטה וקלה, על פי 6:6, יהיה קריא יותר וקל יותר לאכיפה בבית משפט. כלל ה6:6 הינו שבמשפט לא יובאו יותר משש מילים, באורך מירבי של שש אותיות למילה. אם נעמוד על כלל כזה, כל הדיוט יוכל לקרוא ולהבין את ההסכם, ולא יקומו בעיות בהמשך בבתי משפט. השאלה, כמובן, היא כיצד לקוחות יתייחסו להסכמים שכתובים בשפה פשוטה?

7 תגובות ל-“כלל השש-שש: איך תנסחו הסכמים קריאים.

  1. כלל מוזר קצת, לא? הטור הזה שלך, למשל, לא עומד בו (המילה "מעורפלת", למשל, מונה 7 אותיות, והמשפט שמכיל אותה, הראשון בסעיף 3, כולל יותר משש מילים).
    אגב, לא הייתי נשען על בית המשפט כאסמכתא לצורך בשימוש בשפת אנוש – בדו"ח שפרסמה לאחרונה האגודה לזכויות האזרח על תביעות SLAPP יש דיון גם בדרישת בית המשפט לשפה כמעט משפטית מצד דוברים שונים כדי להגן עליהם מתביעות.

  2. דובי,
    הכלל הוא "להשתדל" והוא מדבר על מסמכים משפטיים, לא על כל כתיבה. בגדול, אני קראתי את הדו"ח ואני חושב שהמסקנה של בית המשפט שגויה.

    בוא נקח שתי אמירות: הראשונה: "אבי כהן, לכאורה, קיבל שוחד של מיליוני שקלים" והשניה "האם אבי כהן קיבל שוחד של מיליוני שקלים?" אתה חושב שיש לשתיהן משקל שונה בגלל שאחת משתמשת במילת הקסם "לכאורה"? אני לא חושב, במיוחד כי אני יודע את המשמעות של המילה "לכאורה".

  3. ברור שהמסקנה של בית המשפט שגויה, אני רק אומר שהוא חלק מהבעיה, ואתה מציג אותו כחלק מהפתרון.

    לגבי הכלל, הייתי מעדיף כלל שמדבר על חלקי משפט (לא יותר מפסוקית אחת, שמכילה לא יותר מאשר 4-5 מילים, ואיסור מוחלט על תת-פסוקיות), ולא על מספר מילים אבסולוטי, או מספר אותיות, שזה בכלל לא רלוונטי. (נשמע כמו ניסיון לייבא לעברית כללים באנגלית לגבי מספר ההברות במילה – רק שבאנגלית באמת אפשר לנסח כמעט הכל בלי אף מילה עם יותר משתי הברות, בעוד שבעברית קשה לתקשר בלי מילים עם יותר משש אותיות).

  4. אתה צודק לגבי ייבוא הכלל: ניסיתי ללכת לפי Readability Score, ולבדוק האם יש מילים עם יותר משלוש הברות; אבל זה קצת מאולץ. בכל מקרה, צריך לעבוד על הכלל.

    הנושא של פסוקיות ותת-פסוקיות צריך לבוא בחשבון.

    בכל מקרה, צריך עוד לשבת על זה, אבל הכלל הראשוני ברור.

  5. לא תודה. שבחתונה שלך תקבל צילומים בינוניים ותצטרך לחכות להם זמן סביר. הצלם מצידו אמנם יוכל לשלוח את העוזר שלו במקום לבוא בעצמו לצלם, אבל מצד שני יאולץ לנסוע לביתך להביא לך את החומר.

    40. חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית.
    41. חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש.
    44. (א) חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע.
    45. חיוב למתן נכס או שירות שלא הוסכם על סוגם או טיבם, יש לקיים במתן נכס או שירות מסוג ומטיב בינונים.

  6. בכל זאת פספסת משהו:
    שש אותיות
    שש מילים
    שש שורות…
    בהרבה מקרים זה מספיק.

  7. אני יכול להעיד כי גם אדם עם 22 שנות לימוד בעל תואר דוקטור מתקשה בהבנת השפה עורגדינית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *