תביעת לשון הרע באמצעות שליח: על הסיפור המוזר של בירה אלכסנדר וגלובס.

הסיפור של תביעת לשון הרע של הלל קוברינסקי ויורם באומן נגד גלובס מגלם הרבה יותר משאלת לשון הרע בהליך, בגלל איך שהוא עומד להתנהל. אבל נתחיל בסיפור: לפני כשבועיים פרסם גלובס כי במסגרת הסיוע שהעניק שר האוצר יאיר לפיד למבשלות הבירה הקטנות, נהנתה מההטבה מבשלת בירה שבבעלות שני מקורביו דלעיל. המקורבים הכחישו כל מעורבות בתהליך קבלת ההחלטה או בהשפעה על שר האוצר, וטענו כי בעצם שיעור האחזקה שלהם נמוך בצורה משמעותית ממה שפורסם, והתריאו כי בכוונתם לפתוח בתביעת לשון הרע.

ההתראה, שכמובן בוצעה גם במקביל בתקשורת, בוצעה באמצעות דוברתו של יאיר לפיד, נילי רייכמן (שלדבריה אינה מועסקת על ידי שר האוצר אלא על ידי יאיר לפיד אישית). השאלה האם השניים שילמו על שירותי הדוברות, או שהדבר נעשה מחשבון התקציב של לפיד, היא גם מעניינת לאותה גישה.

עכשיו בנוגע לתביעה עצמה. יכול להיות שכתבתה של לילך ויסמן לא היתה נכונה; יכול להיות שויסמן לא דקדקה וקבעה שהשניים מחזיקים חמישה אחוזים כל אחד, כשבפועל אחד מחזיק ארבעה וקצת והשני טיפה יותר משלושה. יכול להיות שהשניים לא נמצאו בניגוד ענייניים כיוון שלא היו מעורבים, אבל כל הסיפור לדעתי מייצר בן-כלאיים תמוה וגישת אדנות שצריכה התייחסות.

אגב, לפיד לא הגיע מעשיה חברתית או מעסקנות פוליטית, ועל כך יש לברך לעיתים. תמיד צריך אנשים שלא הסתובבו עם אותם אקטיביסטים מצקצקים מצד אחד, ולא חבים דבר לחבר מרכז כזה או אחר. הבעיה היא שלפיד הגיע מעולם העסקים; לפיד היה נער הפוסטר של כמה בעלי הון, וניסה לשכנע את הציבור הרחב להפקיד בידיהם עוד ועוד כספים ולנהלם. לאחר הצלחה בתחום זה, לפיד עבר לפוליטיקה.

לפיד הביא שני אנשים מוכשרים מאוד שסייעו לו. אחד מהם נכנס לישיבות חשאיות באוצר וקיבל מידע משמעותי, אולם לא היה באמתחתו הסדר שימנע את ניגודי העניינים בהם נמצא באופן קבוע. השני הוא פרסומאי מכובד, שככל הנראה משרד הפרסום שלו מייצג חלק מהגופים בעלי האינטרסים המגוונים במשק. אולם, כאן עולה השאלה מדוע לפיד וצוות משרדו נעמד על הרגליים עבור חברים כאלו. כלומר, בהנחה שהשניים ירצו באמת לנהל את תביעת לשון הרע נגד גלובס, ולא רק הגישו אותה כדי להרתיע אחרים מלדון בשאלה, הם יצטרו לחשוף בפני הציבור הרבה מעבר למה שפורסם עד כה. כלומר, האינטרס הציבורי הוא חשיפת האמת, גילוי של השאלה מי מושך בחוטיו של שר האוצר.

כאן, ובהתחשב בכך שגלובס הוא עיתון מנוסה בתביעות לשון הרע, יכול להתקיים מצב אחר. מהו המצב הזה? וובכן, בדרך כלל המטרה של תביעת לשון הרע היא לעצור דיון ציבורי חשוב בנושא מסוים (וכדאי לקרוא את דו"ח משתיק קול של האגודה לזכויות האזרח), אבל כשהנתבע הוא "נתבע מקצועי", הוא יודע איך להתנהג, ועשוי להבין שאם מישהו מנסה לעצור בשלב כל כך מוקדם את הדיון, יכול להיות ששווה לחפור יותר לעומק.

כלומר, יכול להיות שבאמת יש לשון הרע במה שגלובס אמר (ושלא מתקיימת הגנת אמת הפרסום), אבל שהקפיצה על הרגליים האחוריות של שני האדונים ושר האוצר נבעה מכך ששלושת המוסקטרים עשו משהו גדול יותר שטרם נחשף, ושאם גלובס יחטטו מספיק, הם יגלו. יכול גם שבית המשפט יפסוק בסופו של דבר שהטעויות הקטנות של ויסמן (גם אם היו כאלו) אינן משמעותיות. הרי הפסיקה היא ש"אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו" (עא 10281/03 קורן נ' ארגוב), ואז כל אחד יוכל לומר ששר האוצר דואג למקורבים ולא להתבע.

הסיפור כאילו שר האוצר דואג למקורבים הוא דווקא, בסופו של דבר, לשון הרע נגד השר ולא נגד המקורבים. לכן, מפליא כיצד שני מקורביו של השר קופצים על הרימון כדי שהשר לא יצטרך. אבל זה בעצם הסיפור: כמו במקרה שקרה אמש עם עדי קול, שר האוצר דואג שאת העבודה המלוכלת, זו שעשויה להביא סיכונים, יבצע מישהו אחר.

הסיבה לגישה הזו, לפיה היו"ר מעל הכל, והוא זה שקובע ומחליט (שמקובעת כל כך בתקנון המפלגה) היא בדיוק תפיסת נער הפוסטר: האנשים הצביעו ליאיר לפיד, לא לאף אחד מ18 האנשים שעלו על הטנדר ביחד איתו. כלומר, המפלגה היא הוא, ולכן כאשר דבר עשוי לפגוע בשר, ובכח שלו להשפיע, הרי שיש לעשות הכל, כולל הקרבה, כדי לעצור זאת. הסיפור הוא לא משפטי, אלא הוא אסטרטגי; וזו הבעיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *